הכוחות הצליחו לשנות מיקום אך הכלי נותר תקוע בשטח האויב

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 26 בינואר 2012
יואב מיניוואב 2012

יואב מיניוואב 2012


במלחמת לבנון השנייה סיכן רס"ם יואב (אדיסו) מיניוואב את חייו בפעולות לחילוץ כלים כבדים 0 על גילוי רוח לחימה, יוזמה, קור רוח ואומץ לב, הוענק לו צל"ש מח"ט



הרומן של רס"ם יואב (אדיסו) מיניוואב, מנהל עבודה בפלוגת הצמ"ה של גדוד 603, עם ה"דובי" (כלי הדי־9) נמשך קרוב לעשרים שנה. במהלך שנות שירותו הצבאי עבר מיניוואב קילומטרים רבים עם חברו המסורבל - החל ממבצעים ברצועת עזה וכלה במרחבי ארץ הארזים במלחמת לבנון השנייה.

“האופי של מפעילי צמ"ה מורכב: מצד אחד הוא סימפתי ומצד שני מחוספס", קובע רס"ם מיניוואב ומסביר: “אנחנו אנשים נחמדים בחיי היום יום, אבל בקרבות אנחנו אמיצים ומודעים היטב למחיר ההצלחה והכישלון של פעולות הכלים שלנו בשדה הקרב".

במהלך מלחמת לבנון השנייה הוכיח הנגד הוותיק כי מילותיו מגובות במעשים בשטח. בעת הלחימה הוא הקים מגננים תחת אש שנורתה מכיוונים רבים, וסירב לחדול עד להשלמת המשימה, תוך סיכון חייו. הוא ביצע פעולות חילוץ רבות ונועזות, אחת מהן בבינת ג'בל, שנלמדת עד היום בעקבות היצירתיות והאומץ שאפיינו אותה.

“כוחות הצמ"ה מהווים חלק בלתי נפרד מהכוחות בשטח ומסייעים בלחימה בחזית הראשונה", הוא אומר. “היום מפקדי החי"ר לא מוכנים לצאת לשטח בלי כלי די־9, כיוון שגם הם מבינים שהחילוצים שאנו מבצעים הם חד־משמעית מצילי חיים".

בעקבות גילוי רוח לחימה, יוזמה, קור רוח ואומץ לב במשימותיו השונות לאורך ימי המלחמה, הוענק לו כשנה לאחר המלחמה צל"ש מטעם מפקד חטיבה 7  דאז, תא"ל רועי אלקבץ, היום רמ"ט פיקוד הדרום.

איזה ישנו

אירוע חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל בשנת 2006 ותחילתה של מלחמת לבנון השנייה, הניעו את פלוגת הצמ"ה בגדוד 603 של חיל ההנדסה הקרבית מרצועת עזה לאזור גבול לבנון.

“אחרי תוכנית ההתנתקות פעלנו רבות באזור הרצועה, אולם עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה ביצענו מעבר חד לצפון הארץ.

"אחרי התארגנות מהירה נכנסנו לתוך לבנון. התקדמנו במרחבים השונים והתקרבנו עד לנהר הליטאני. המטרה שלנו הייתה להגיע לעיר בינת ג'בל שבדרום לבנון.

“בשבוע הראשון של המלחמה כבר התחלנו לבצע פעילויות חילוץ שונות של כלים כבדים שנכנסו לשיפועים או שסבלו מתקלות טכניות. בין היתר חילצנו טנקים מסימנים שונים שאצל חלקם התובה והצריח הופרדו לחלוטין.

“האם ישנו בזמן המלחמה? איזה ישנו. עבדנו אז ברציפות, עד שכבר איבדנו את ספירת הימים בראש. כל פעילויות החילוץ שלנו התקיימו בלילות כי היה צורך בתנאי חשכה, ובימים עסקנו באבטחת צירים. במקביל, דאגנו להיות כל הזמן מוגנים וערוכים למתקפה ולכן בנינו סוללות עפר ומגננים. זו הייתה עבודה קשה כי הקרקע בלבנון בעייתית, וכי ירו עלינו כל הזמן. היו פעמים שצעקו עלינו להפסיק הכול ולתפוס מחסות כי הירי לעברנו מתעצם. לא תמיד הסכמתי להתפנות מכיוון שחשבתי שנכון יותר לסיים את הקמת המגננים.

“הפעולה המהותית ביותר מבחינתי, זו שנצרבה אצלי הכי חזק בזיכרון, התרחשה בשבוע השני של המלחמה. נקראנו לבצע חילוץ של כלי די־9 שננטש ממפעיליו לאחר שנכנס לשיפוע צד מסובך. הכלי היה בשימוש מפעילי צמ"ה במילואים שהצטרפו ללוחמי חטיבת הצנחנים. ביחד הם לחמו בקרבות הקשים שהתחוללו בבינת ג'בל, וכשנורו לעברם טילי אר־פי־ג'י, הכוחות הצליחו לשנות מיקום אך הכלי נותר תקוע בשטח האויב.

“כדי להוציא את הכלי התקוע, נסעתי עם המ"פ שלי, רס"ן שרון אזולאי, בראש שיירת חילוץ שמנתה פרט אלינו שני צוותים של מפעילי צמ"ה ושני טנקים.

“הדרך לבינת ג'בל עברה באופן חלק, אך כשהגענו נתקלנו במראות לא פשוטים - דם רב ניגר על האדמה והיה ניכר כי במקום ניטשו קרבות רציניים. מיד גם הבחנו כי הכלי מצוי בשיפוע משמעותי.

“הסולר בדי־9 שנפגע אזל, אז תמרנתי קצת במקום והעברתי בקבוקים מהכלים שלנו למיכל הריק. במקום למשוך את הדי־9 החלטנו להניע אותו, וכך, בתנועות עדינות ומדויקות, הוא חולץ לאחור.

“היינו חדורי מוטיבציה ועבדנו בצורה מעולה ביחד בעקבות הניסיון הרב שלנו והחיבור ההדוק בינינו".

מושך בצמ"ה

אל פלוגת הצמ"ה בגדוד 603 הגיע מיניוואב עם גיוסו באוגוסט 1993, ולאחר שעבר טירונות וקורס צמ"ה בבית־הספר להנדסה קרבית.

“הפלוגה הוקמה זמן קצר לפני שהגעתי והשתייכתי למחזור השני שלה. לאורך כל שירותי מעולם לא עברתי פלוגה, והיום אני משרת כמנהל עבודה בה. מבחינתי הפלוגה היא באמת בית לכל דבר, וזו לא קלישאה בכלל.

“כבר מתחילת הדרך ראיתי בשירות חוויה - התאהבתי בהפעלת ציוד מכני הנדסי ובעיקר בכלי די־9. זה אמנם לקח קצת זמן, אבל גם המפקדים בשטח החלו להעריך אותנו. הם היו אחוזי תדהמה מהעוצמה של הכלים האימתניים האלו המסוגלים לעשות הכול.

“במשך שנים, עיקר פעולות החילוץ שלנו התרחשו בדרום הארץ, במבצעים השונים שנערכו ברצועת עזה. הניסיון שרכשתי שם הועיל לי מאוד בהמשך, בתפקוד בלבנון. אמנם מדובר בגזרות שונות, אך העבודה תחת לחץ ואש היא אותה עבודה.

“במהלך כל ימי מלחמת לבנון השנייה לא יצאתי לאיזושהי הפוגה או חופשה. אשתי שמרה כל אותו זמן על שתי הבנות הקטנות שלנו, וגם לה הייתה התמודדות לא פשוטה.

“בתום המלחמה אושפזתי בבית־החולים אסף הרופא. לא סבלתי אמנם מפגיעות פיזיות אבל האדרנלין שהציף אותי,  המחסור העצום בשעות שינה והלחץ שהיה אורח תמידי בפעילויות שלנו חייבו אותי לנוח במשך שבוע ימים. בתקופה הזו התאוששתי, התחזקתי וחזרתי לעצמי.

“אני בטוח כי הגורם העיקרי שזירז את ההחלמה היה החום והאהבה שהעניקו לי בני המשפחה והחברים מהצבא, שהם החברים הכי טובים שבן־אדם יכול לבקש לעצמו.

“בתום המלחמה המליץ עליי המ"פ לקבלת צל"ש, וכששמעתי על כך אמרתי לו שלא פעלתי כדי לקבל צ'ופר או תמורה כלשהי.

“כתב הצל"ש הוענק לי כשנה לאחר המלחמה מידי תא"ל רועי אלקבץ, שהיה אז מפקד חטיבה 7, והמעמד ריגש אותי מאוד.

“ככל שהילדות שלי גדלות הן שומעות עוד ועוד סיפורים על דברים שאבא שלהן עשה במלחמה. כשאני רואה אותן מביעות עניין בכך זה מעלה אצלי חיוך.

“לאחרונה החלו לשמוע על מקרים של גילויי גזענות כנגד אתיופים במדינה. כבן העדה המשרת בצה"ל אני גאה להגיד שבצבא התופעה הזו לא קיימת. צר לי על המקרים שמדווחים עליהם באזרחות, אך אין בהם כדי להשפיל את רוחי. אני לא מתרגש וממש לא נפגע כי אני יודע שמי שנוקט באפליה עושה זאת מתוך בורות, וזו שטות שתחלוף.

“אני מקפיד לשמור על אופטימיות וזה בא לידי ביטוי גם ביחסי עם ה'דובי'. בסיום כל פעילות חשוב לי לצאת עם מסר חיובי אז אני רושם על כף הדי־9 איתו עבדתי: ‘מלך הארץ'. כך כולם יידעו שמדובר בכלי חורץ גורלות, המסוגל להפוך רגעי משבר לרגעי שמחה".


attachment 26.1.2012-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה