מאוחר מדי ומעט מדי

אביתר בן-צדף
מאוחר מדי ומעט מדי


הענקת תעודות הערכה לגיבורים כארבעים שנה אחרי האירוע מהווה תעודת עניות לצבא, שנותר דבק בגחמה מטופשת של מוטה גור * אין מה לעשות אתו, קבע רופא * למרות הרופא הספקן, הוטס גורי, שחולץ בגבורה מטרטור 42, לבית-חולים בארץ, ושוקם בתהליך ארוך וקשה * הצבא הכיר כעת – במאוחר – בגבורת צוות יקי, אך לא היה לו אומץ ללכת עד הסוף, ולעטר את השישה, שעשו בכל מאודם לחלץ פצועים * בניגוד לצבאות אחרים, הצבא אינו מעוניין לפתוח תיקים ישנים, ולעטר חיילים ומפקדים על גבורתם במלחמות העבר * כך אובדים המוני סיפורי גבורה, שלצבא אין



הכל מאוחר מדי ומעט מדי בפרשה עגומה זו.

הנגמ"ש צ-750119 של יקי הגיע מאוחר מדי לטרטור 42. מערימת הגוויות של חיילי הצנחנים שלפו אנשיו את גורי, רב"ט בפלוגה המסייעת של גדוד הצנחנים 890, שמפקדיו הפקירוהו לדמם למוות, כמו שאר חבריו. שאר הצנחנים, ששכבו שם, כבר היו מתים. רובם דימו למוות מחוסר טיפול. העמיסו את גורי על הנגמ"ש, והסתלקו מהר, בתקווה, שיצליחו להיחלץ בשלום מגיא ההריגה, שנשלט על-ידי המערך המצרי.

גורי – כמו שאר חבריו – נפצע קשה כשטנק "מגח" M-48 ישראלי (מגדוד 100) התפוצץ בקרבתם. הוא שכב מדמם, בטנו קרועה, ונופף בחוטר של תת-מקלע "עוזי", שהסתייע בו לזחול כמה מטרים. יקי, שהמתין הרחק משם לצליחת התעלה מערבה, צפה במשקפתו סביבו, עד שהבחין מישהו בתנועת ידו של גורי. יקי נחלץ לחלצו, למרות שהיה מחטיבה אחרת – פלוגת צנחנים במיל', שסופחה לכוח החרמ"ש של חטיבת מילואי השריון 217 "הסוס הדוהר".

רק עכשיו – באיחור רב – החליט המטכ"ל להעניק לסגן (מיל') (דאז) יעקב-יקי חיימוביץ-חץ (שעוטר בעיטור העוז על גבורתו בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים) ולחמשת אנשי צוותו (סמ"ר עוזי בן-צבי, סמל איתמר בריל, סמ"ר שאול לוי, סמ"ר ידידיה פינסקי וסמל מנחם רביד – דרגותיהם במלחמת יום הכיפורים) תעודות הערכה מטעם מפקד פיקוד הדרום על גבורתם בחילוצו של גורי.


הכישלון המחפיר של גדוד הצנחנים הסדיר בטרטור 42 – בפאה מרוחקת בדרום החווה הסינית – לא יעזוב, כנראה, את סדר-יומנו גם כשיידמו כל משתתפיו – אז נערים בגיל עשרים, וכיום נוגעים כבר שרידי הגדוד בגיל שישים, ונמוגים בזה אחר זה. זה קורה למרות ניסיונות אדירים של חטיבת הצנחנים 35, של גדוד 890, של מפקדת קצין חינוך ראשי ושל גורמים אחרים בצבא לטאטא את זכר כישלונם הנורא, ולהעלימו.

כסת"ח קלאסי – כמיטב המסורת.

לשם כך ריפדו בשנת 1975 יותר מעשרה צנחנים, ממשתתפי הקרב, בעיטורים ובצל"שים על לא-עוול בכפם – ובראשם סא"ל יצחק מרדכי, מפקד הגדוד, שנכשל בכל היבט אפשרי של הכנסת גדודו לקרב ושל הוצאת אנשיו מגיא הריגתם.

בטרטור 42 לא היה קרב בשבעה-עשר באוקטובר 1973, אלא מטווח ברווזים, שערכו המצרים בצנחנים, שהלכו לתומם לחפש "ציידי טנקים" – המצאה, שאינה כתובה בשום ספר מצרי/רוסי לתורת לחימה, אלא שאובה מדמיונם הפרוע וחסר-האחריות של מפקדים לא-מקצועיים, שהובילו את גדוד 890 כצאן לטבח – מפקדת אוגדה 162, מפקדת חטיבה 35 ומפקדת גדוד 890. בטרטור 42 המתין לצנחנים מגדוד 890 מערך חפור קלאסי של המצרים.

רק כעת מתברר, שערב הקרב עיין מפקד חטיבת הצנחנים 35 בתצלום אוויר, שפוענח במחלקת המחקר של אמ"ן, והובהל במטוס קל לחזית. התצ"א של המערך המצרי בגזרה הדרומית של ארמיה 2 – אזור ההתקפה המיועדת של גדוד 890 – לא הצליח להוציא את מפקדי הצנחנים משאננותם. כשם שאזהרה של מג"ד הסיור-והנ"ט 582 – צנחן ותיק (מיל') – שהוכה קשות במקום סמוך בליילה הקודם, התקבלה בביטול – כמו אזהרתו של מיכה קפוסטה – עוד צנחן ותיק (מיל') ידוע. גם אחרי כעשרה ימים במלחמה, המשיכו כוחותינו לזלזל באויב, ולגלות חוסר-מקצועיות וחוסר אחריות.

גדוד 890 חדל להיות כוח לוחם כשעה מתחילת ההיתקלות. כמות הרוגיו ופצועיו (בעיקר, של מפקדים, ובהם שני מ"פים) הייתה רבה, ומשעה שתיים בליילה (170200) ואילך הפך הקרב לפעולת חילוץ מתמשך.

את החרפה חשף ברבים בראשונה בריש גלי הבימאי ניר טויב. מאמצים אדירים לעצור, לפני כשמונה שנים, את הקרנת סרטו, רשומון, הניבו את ההפך: סיפור הטבח בחיילי 890 עלה לדיון ציבורי, וחשף את ערוות הצבא. בעקבות הדיונים אודות אי-הקרנת סרטו בערוץ 2, התארגנו אזרחים, לוחמים ובני משפחותיהם בפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה [להלן – הפורום], שהחל לדון באירועי הקרב, באינטרנט ובפגישות פומביות, ותחקרו את מה שאיתרע לגדוד 890 באותו הליילה האומלל. כתוצאה מכך, נוצר, בניגוד לתקוות מערכת הביטחון, לחץ ציבורי, שהציף את הסיפור, עד שמחלקת היסטוריה בצבא נאלצה למנות חוקר, שייכנס לעבי הקורה. (גילוי נאות: אני חבר בפורום – אב"ץ.)

דרך אגב, לאחר לחצים ולחצים-נגדיים הוקרן הסרט של טויב. וכמו במשל הידוע, חטף הצבא מכות, אכל דגים באושים, וגם גורש מהעיר. הצנזורה השרירותית על הסרט יצרה, כצפוי, הד עצום סביב טענות ניר טויב, וגלי ההדף ממשיכים להתערבל גם עתה.

הצבא חילק צל"שים בסיטונות למשתתפי הקרב בטרטור 42, שרבים ממפקדיו הפכו לימים לקצינים בכירים (הרבה אל"מים, תא"לים, אלופים ואפילו שני רמטכ"לים לעתיד השתתפו בו) בגין תפקודם המזהיר כביכול בקרב. נכתבו חוברות צבאיות של מורשת-קרב, ונקשרו כתרים רבים מספור לגבורת גדוד הצנחנים. אך הדבר הבסיסי לא נעשה: הצבא לא תחקר את הקרב, שנהרגו בו כחמישים איש. למעשה, טרם נכתב תיאור רשמי מוסמך של הקרב. חוקר במיל' במחלקת היסטוריה חקר את הקרב באיחור רב (רק משנת 2005!), אך מחקרו טרם סוכם (למרות ריבוי מדהים של טיוטותיו) עדיין; או שמא, כנהוג אצלנו, סוכם בחשאי, כדי להעלים את מסקנותיו הבלתי-הגיוניות, על מנת לא לזעזע את המערכת – בניגוד להבטחה בכתב של ראש מחלקת היסטוריה לחלוק עם הפורום את מסקנות המחקר.

גדוד 890 ניתק בקושי את עצמו מהמגע הכושל עם המצרים, ורבץ בשטח כאבן שאין לה הופכין, ללא מנהיג, עד שכוחות אחרים, מילואי שריון, חילצוהו – מצב מביך מאוד לגדוד, שנחשב לערש הצנחנים. ראשון ניסה לעזור לו גדוד טנקים (מוקטן) 100 (מחטיבת בית-הספר לשריון 460) בפיקוד של אהוד ברק. הטנקים הסתערו ללא מודיעין, בניגוד לכל היגיון, ונתקלו במצרים. בהסתערותה איבדה פלוגה ב' של משה עברי-סוקניק כמה טנקים ואת סגן אשר טל, הסמ"פ, שהועף מצריח הטנק שלו, נפצע, חבר לצנחנים, והמתין עמם בדריכות עד לחילוצם.

אל טרטור 42 החלו להגיע כוחות חילוץ, שחלקם התנדבו למשימה: פלוגת הסיור (מיל') "במבה" בפיקודו של שלמה גורן (מחטיבה 460); סגן יעקב שור, סמ"פ בגדוד מילואי החרמ"ש 142 (בחטיבה 217); פלוגת מילואי החרמ"ש "הולדין" מגדוד 100 בפיקודו של גדעון דבורצקי ע"ה; וצוות יקי מפלוגת מילואי החרמ"ש "גוב" בגדוד 142 (מחטיבה 217); ואחרונה – פלוגת מילואי החרמ"ש "סאנבים" מגדוד 410 (בחטיבת השריון 600 "נתיבי האש") בפיקודו של דוד גלזר ע"ה.

"גנבנו ממלאך-המוות חייל אחד"

ונחזור לנגמ"ש של יקי. כדי להישאר צמודים לאירועים, אביא את תיאור העניינים של עוזי בן-צבי – חבר הפורום, שחקר את החילוצים בטרטור 42, והשתתף בהם בעצמו, כנהג הנגמ"ש של יקי – בעריכה קלה בלבד [בסוגריים מרובעים – הערות אב"ץ]:

"בסביבות השעה 1400, לאחר שנודע לנו שהצליחה אחה"צ הזה מבוטלת, מחליט יקי שעד אז רק צפה בנעשה, לעשות מעשה. הוא לוקח עמו את סמל יוסי קנט (שמכיר את איציק מרדכי אישית), והולך לדבר עם מג"ד הצנחנים. זה נמצא יושב ליד [אל"ם] עוזי יאירי [מח"ט 35]. איציק מרדכי בכלל לא מתייחס ליוסי קנט, וחוץ משלום נרפה אינו משיב לו כלל.

יקי נחרץ יותר שואל את איציק מה קורה, [רוצה] לקבל מודיעין בזמן אמת.

התשובה של איציק הייתה, 'אל תיכנסו לשם. אין כבר את מי להוציא'.

יקי טוען שבדיעבד כנראה איציק רצה למנוע ממנו את הסיכון שבכניסה.

השעה הייתה קרוב ל-1430 ...

יקי ויוסי חוזרים למחלקה. לאחר זמן קצר, כאשר ברור שמשימת הצליחה נדחית, לוקח יקי קבוצת חיילים – את יוסי קנט, את החובש טוביה מורג, את צבי אלוש ועוד שניים-שלושה חיילים עם מכשיר-קשר, עם [מקלע] מא”ג ועם נשק אישי, והם הולכים בתעלה [השקיה] שנכנסת עמוק לשטח, הליכה מאובטחת [כדי] שלא ייפגעו.

יקי מציב תצפית במקום הכי קרוב שניתן להגיע ל'גבעת הפצועים' (ללא ידיעה שזו נמצאת שם או נקראת כך). בשלב הזה יקי לא עושה הרבה מלבד לסרוק את כל השטח במשקפת ולחפש סימני חיים. שאר המחלקה נשארת מאחור מדרום לציר עכביש.

בסביבות 1430 רואה יקי חייל (מאיר לוי) קם מהגופות והולך לכיוון כוחותינו. הוא צופה בו עד שזה עולה על טנק של 'חיבה' (פלוגה ח' מגדוד 142 בחטיבה 217) שאוסף אותו אל כוחותינו.

מאיר לוי, שהיה היה פצוע ירי בידו ובלסתו שנשברה, חובר לגיורא איילנד ולבנצי עציון [קצינים בגדוד 890, ששלח המג"ד לצפות על 'גבעת הפצועים'] ...

[לאחר שטוביה מורג, החובש של מחלקת יקי, חבש את לוי, שהתקשה בדיבור עקב השבר בלסתו] ... הם מצליחים לחלץ, שנותר שם מישהו חי מחבריו ...

כל אותו זמן מודיע טנקיסט שיושב גבוה – כנראה, מגדוד 142 – שהוא רואה חייל מזיז יד בשטח.

בשלב הזה הגיע הצוות, שיקי ארגן מחיילי המחלקה, עד לקצה התעלה, שהייתה מלאה בשרידי הקרב: תחבושות, ציוד חבישה והרבה ציוד אישי. בקצה התעלה הסתבר שעד הפצועים יש כ-300 מטר בשטח חשוף לגמרי למצרים, והכוח הרגלי לא יצלח לחילוץ.

בערך בשעה 1530 יקי מבין שאין תועלת בכוח שלו, וקורא בקשר לשאול לוי, סמל המחלקה, ומורה לו להוריד מהנגמ"ש את כולם וכמה שיותר ציוד, ולהשאיר על הנגמ"ש את המינימום הדרוש לכניסה [לשטח].

הנגמ"ש של יקי מתכונן לכניסה. הצוות יורד, הציוד מורד כמעט כולו חוץ מתחמושת המא"גים ותחמושת [למקלע] אפס חמש.

בנגמ"ש נשארים עוזי בן-צבי, הנהג, קיבוצניק מעמיעד; ידידיה פינסקי מרמת-גן, מפקד הכלי (שניהם מהשריון), שאול לוי מקיבוץ גונן, סמל המחלקה, איתמר בריל ומנחם רביד שניהם מקיבוץ חמדיה.

בשלב זה נע הנגמ"ש עד הטנק הקיצוני של גדוד 142, צפונית ל[ציר] טרטור. יקי מזמין ריכוך ארטילרי, ומטווח אותו כקצין חי"ר מטווח.
קודם לכן שומע יקי על סיום חילוץ הצנחנים בפיקודו של חזי דחבש [מ"מ החוד של 890] וסגן אשר טל [סמ"פ ב' בגדוד 100].

יקי מבקש מהנגמ"ש לנוע לכיוון 'גבעת הפצועים', שזוהתה על-ידי טנק מגדוד 100, שצריחו הפוך, שעמד ממש קרוב אליה. טנקים פגועים נוספים היו בקרבת מקום.

לאנשים על הנגמ"ש היה ברור, זה 'כרטיס לכיוון-אחד'. איש לא חשב שיש ללוחמים צל של סיכוי לחזור. משעות הבוקר הרי כמעט כל מי שנכנס נשאר בשטח ולא חזר ... רק ליקי הייתה התחושה שזה יהיה בסדר.

לצוות הנגמ"ש זה היה מסע אל המוות הוודאי. כותב מכתבי פרידה להורים, לחברות ולמשפחה.

פחדנו פחד מוות.

הנגמ"ש מותנע. רעש מנוע הדיזל קצת מחפה על הפחדים ונותן ממשות לעניין. עוזי הנהג קושר היטב את מכסה הנהג במצב פתוח, כדי שלא יעלה בדעתו של מישהו לסגור אותו בתוך מלכודת סגסוגת האלומיניום הזו.

יוצאים לדרך, ומקצרים טווח לכיוון המצרים. השטח פלאטה שטוחה, מנוקדת בכלים שרופים, כולם שלנו. ליד הכלים גוויות לוחמים, גם הן שלנו. כל המידע הזה זורם לתוכך יחד עם האדרנלין ועם הפחד הנוראי.

כשהטווח מתקצר שלושת הכלים, המק"כ של ידידיה ושני המא"גים, מתחילים לפצפץ. התרמילים הלוהטים של המק"כ נופלים עליי, הנהג, אבל למי אכפת. גם הכדורים של מא"ג שמאל עוברים בקרבה מאיימת לראשי, אבל האלטרנטיבה יותר נוראה, להיות לכוד בתא הנהג כשהנגמ"ש יידלק.

השעה הייתה קצת אחרי 1600. הנגמ"ש דוהר כשמקלעיו יורקים אש, סוגר את הפער אל הטנק השרוף, שחנה בצמוד לפצועים. הנהג עוצר את הנגמ"ש מאחורי הטנק. כך, הטנק מגן עליו מהירי המצרי. גופת הטנקיסט המוטלת ליד הטנק, מזכירה לכולם שזו מלחמה שמתים בה [על חילוצו כביכול עוטרו שניים מחיילי 890]. הכבש נפתח. שאול לוי ואני יורדים לבדוק האם יש עוד חיים בין הפצועים.
סריקה מהירה וניסיון ליצור קשר עמם משכנעת אותנו שכולם מתים. לא מזהים את החייל שנע וסימן בידו.

אומרים ליקי שחוזרים. יוצאים בדהירה מהירה באותו מסלול שנכנסנו ומגיעים לנקודת היציאה, הנמצאת כ-200 מטר צפונית לטרטור.

מצליחים לחזור מבלי להיפגע. ניסיון ראשון לא-מוצלח.

כשמגיעים לנקודת היציאה, חושבים כבר ניצלנו. לא, מודיע יקי בקשר, 'אני יודע שהבחור חי. צאו שוב. אני מכוון אתכם מהמקום שאני נמצא'. כלומר, מגובה התעלה. מסתבר שהפרש הגבהים הזה עושה הבדל לא קטן.

יקי קורא לנגמ"ש בקשר לצאת לדרך מחדש. הפעם אני כבר מכיר את הדרך. הפחד כבר קצת פוחת כי שרדנו את הכניסה הראשונה. יקי, כקצין חי"ר מטווח, מוריד קצת ארטילריה ועשן בין הנגמ"ש הדוהר למצרים, שכל כך קרובים ל'גבעת הפצועים', עד שזה מפחיד ממש.

מכל האש והעשן הפצוע הלך לאיבוד.

הנגמ"ש איבד את דרכו, מגשש דרכו בכיוון לטנק השרוף, מגיע, לא מצליח לזהות את מיקום החייל. יקי מתאמץ להסביר אבל הרעש, הירי שלנו ושלהם, בלגן גדול. הנגמ"ש, שעוצר בניסיון להזדהות ליד הטנק השרוף, מדבר בקשר עם יקי. הוא מיואש אנחנו די מיואשים, והוא מנסה להסביר. לחברה' הלחוצים שם, ליד המצרים, לא יורד האסימון.

יקי מדבר עם עוזי ועם שאול לוי. האמת היא שלא היה ליושבי הנגמ"ש מושג על מה יקי מדבר.

עולים שוב על המשטח הלבן, בודדים לחלוטין מול כל כלי הנשק של המצרים, ודוהרים לחבור עם יקי.

כניסה שנייה. התוצאות כמו בכניסה הראשונה: לא מצליחים להוציא אף אחד בחיים. שתיים-אפס לטובת המצרים, בינתיים.

הנגמ"ש לא חוזר לכביש אלא שועט במרחב הפתוח, מוגן רק על-ידי תפילות ותהלים של פינסקי. לפי הנחיות יקי מגיעים אליו. הפעם הוא עולה ותופס פיקוד ... הנגמ"ש מסתובב ודוהר חזרה לכיוון המצרים תוך תנועה בזיגזגים עם ירי מכל הכלים ופתיחת נר עשן.

הגענו עד הטנק הקיצוני, מחפשים את החייל הפצוע.

בשלב זה יקי מחליט להיכנס עוד כמה עשרות מטרים לכיוון מחפורות המצרים. אנחנו קרבים למחפורות המצרים פתאום התחילה תזוזה בין התעלות. יקי נותן פקודת אש, וכל שלושת הכלים [מקלעים] פותחים באש. התרמילים נוחתים על הנהג,

הכדורים חולפים מעליו, אבל הכל מרוכז בתנועה קדימה. כל כך מרוכז ידידיה פינסקי בירי ובצפייה בטילים ובשאר צרות שמגיעות, עד שהוא נשאל, שלושים שנה אחרי, מי היה עמו בנגמ"ש, והוא זוכר רק את עצמו ואת עוזי הנהג. וזהו.

הנגמ"ש המסתער והאש גורמים לתנועת בריחה של כחמישה-עשר-עשרים מצרים מהגבעה השולטת על 'גבעת הפצועים'. לפי כל העדויות, לא נורו יותר יריות לכיוון ציר טרטור וציר עכביש.

לאחר הפעולה המעט-מופרעת הזו של נגמ"ש יחיד המסתער על הגבעה, שגבתה מחיר כל כך כבד מגדוד 890 ומגדוד 100, ובליילה הקודם – מעוד לא-מעט כוחות, איננה יכולה להיחשב לפעולה הגיונית לנגמ"ש ולחמישה חיילים (אמיצים, או טיפשים)?

הנגמ"ש פונה חצי שמאלה, ויקי מזהה את 'גבעת הפצועים' בטווח של כמאה מטר, ונוסע אל קבוצת הגופות. הנהג פותח כבש, יקי יורד מהנגמ"ש, ורץ אל אחד הנפגעים. שם יד על עורפו, מרגיש שהוא חם, וחושב שהבחור חי. יקי רגיל שהמתים קרים (זה ניסיונו מקרב גבעת התחמושת בששת הימים). סוחב את אחד החיילים ומניח אותו על הכבש. רץ ל[חייל] שני, בודק, והוא חם ... הנגמ"ש לא מפסיק לירות. הוא קורא לשאולי לסחוב את החייל השני, ושאולי צועק שהם מתים. עזבנו את המתים שם. לא ידענו כמה [חיילים] חיים נמצא, והיה חשוב להשאיר להם מקום בבטן הנגמ"ש. המשכנו לנוע בזיזגזגים עם כבש פתוח, בטווח כחמישים מטר מזהה יקי את סימונו של אחד הנפגעים – תנועת יד אטית, בודד בשטח.

עכשיו אין ירי מכיוון המצרים. הירי פסק לגמרי והיה שקט פסטורלי, שהופרע על-ידי רעש מנוע הנגמ"ש. הנגמ"ש עוצר ליד החייל (גור-אריה-יהודה ששון), והחברה' מעיפים אותו פנימה. החייל פצוע קשה עם בטן פתוחה ומקטר ללא-הרף.

הנגמ"ש מגיף את הכבש האחור, ודוהר לנקודת היציאה. שם יקי עוצר, וחובר לטוביה החובש ולשאר חוליית התעלה של יקי. טוביה [שבינתיים הלך לעולמו בטרם-עת] מטפל טיפול ראשוני [בגורי], מחדיר לו אינפוזיה, והנגמ"ש מושך עד לכביש ולתאג"ד.

הרופא מציץ, ואומר, 'זה לא יחיה'. החייל פותח עיניים, ואומר לו, 'אני אחיה'.

...

גנבנו ממלאך-המוות חייל אחד".

למרות הרופא הספקן, הוטס גורי לבית-חולים בארץ, ושוקם בתהליך ארוך וקשה. כיום גורי סבא, סא"ל (מיל') – מג"ד חילוץ בפיקוד העורף.

הסתרה והדרה

את ביזיון הצנחנים בטרטור 42 היה צריך למרוח ולהסתיר. במְקום שייזכר כעולה בחומרתו על חרפת הקרב הכושל של "גולני" בתל מוטילה בתחילת שנות החמישים, הפכו אותו מפקדי חטיבה 35 בחוצפה תהומית, שנתמכה במערכת שקרים צבאית, למופת לגבורת לוחמי הצנחנים ומפקדיהם.

בשלב הראשון חייבים היו הצנחנים להסתיר את חלקה של פלוגת "במבה", שסיפור פעולתה חושף במלואה את ערוותם. מפקדי חטיבת הצנחנים, שלא עשו דבר למען אנשיהם, שחולצו מגיא ההריגה בידי אנשי "במבה" – הצליחו, כנראה, אחרי המלחמה, להדיר את סיירי "במבה" מקבלת צל"ש על פועלם. יכול להיות, שהיחסים הגרועים בין המ"פ לבין מפקד חטיבתו (אל"ם דאז גבי עמיר ע"ה), בסיום המלחמה, תרמו להדרת "במבה", שעד היום לא זכתה לכל הוקרה רשמית על מעשיה האדירים בקרבות – כולל חילוץ מפקדת חטיבה 35, מפקדת גדוד 890 וגדוד הצנחנים 890 מטרטור 42.

במקביל, טרחו מפקדי הצנחנים לספר את עלילות הגבורה, שהמציאו עצמם, וזרקו מסיפורם באלימות משך יותר משלושים שנה כל מי שהיה יכול לחבל בסיפורי הכזב, שטוו על אירועי טרטור 42, שהם קראו לו, "הקרב על החווה הסינית" – כאילו לא כבשה חטיבת השריון 14 "המחץ" (בפיקודו של אל"ם דאז אמנון רשף) את המבנים המרכזיים בחווה ("אמיר" במפת הקוד "סיריוס") עוד לפני שגדוד 890 יצא לדרכו לגיא הריגתו.

ומפקדי הצנחנים הצליחו בזדונם: אם תשאלו מי כבש את החווה הסינית – כמעט ברור, שתיענו, "הצנחנים ובראשם איציק מרדכי". להד"ם.

וצבאנו האדיר, שאינו טורח לתחקר את קרבותיו, נצמד למיתוס השקרי בעליל, ואימצו. לפני כמה שנים אף טרח העורך הקודם של במחנה לשבש ולעקר מכתב למערכת, ששלחתי בעניין. קצין חינוך ראשי לא טרח לענות – עד היום – על קבילתי בעניין. לשקר הגדול יש רגליים צבאיות, והן עונדות דרגות בכירות למדי.

ואני מזכיר שוב דבר פעוט למדי – צבאנו האדיר טרם השלים, למרות 38 השנים, שחלפו מאז הקרב, את תחקיר הקרב בטרטור 42, והוא משעתק במלואם וללא כל ספק קל את שקרי הצנחנים אודות קרב גבורתם, שלא היה מעולם – בחוברות מורשת-קרב, בכנסי מורשת וגם בהדרכת חיילים, מפקדים, צוערים וקצינים.

לשם כך דאגו מפקדי הצנחנים למנוע מחזי דחבש, מפקד מחלקת החוד בטרטור 42, ומאנשיו להעיד על אירועי הקרב, ומדירים מאז את דחבש מכל אירוע של מורשת קרב של גדוד 890, או של חטיבה 35. נראה, שדחבש, שהחליט לדבר, בניגוד לעצות שקיבל לשמור על שתיקה, שילם על כך בטרפוד הקריירה הצבאית שלו – לעומת מי שהתקרנפו, קודמו בדרגותיהם, ואף עוטרו.

בשקרים הבוטים של חטיבה 35 תמכה ועדת העיטורים, שעיקרה כל רמז לכישלונה הנורא בטרטור 42. כך, למשל, עוטר סרן דוד גלזר ע"ה בעיטור המופת על גבורתו במלחמה, ובעיטורו מוזכרים מעשיו במלחמה – עד נפילתו בקרב על "מיסורי" – פרט לעובדה השולית, כי בראש פלוגתו ("סאנבים" מחטיבה 600) חילץ מטרטור 42 – כיום וחצי אחרי הקרב – את גוויות הצנחנים, שהופקרו במקום, וקצין חרמ"ש (מיל'), שניצל מהקרב של גדוד 100 – משימה, שגדוד 890 וחטיבה 35 לא טרחו לבצע כלל.

בסתיו 2009, מיד עם שובי ארצה מוועידה בארצות-הברית, הוזמנתי לערב מעניין בבה"ד 10 – בית-הספר לרפואה צבאית. כמסורתם זה שנים רבות, קיים המחזור המסיים של קורס קציני רפואה ערב של מורשת קרב בליילה ממש לפני מסדר הסיום של הקורס וחשיפת דרגותיהם. באותו הערב עסקו הצוערים בהיבט הרפואי של הקרבות בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. מבלי להכביר מלים, השוו הצוערים את פעולות קציני הרפואה של חטיבה 35 לפעולת עמיתיהם מחטיבות השריון, שפעלו בגזרה. ההשוואה המצמררת חשפה – במלים של המעורבים באירוע וללא כל עריכה – את השקרים הגדולים של הצנחנים. ישבתי עם כמה חברים בפורום בחברת קצינים בכירים בחיל הרפואה – בהווה ובעבר – וצפינו מזועזעים בעדויות הצנחנים ורופאיהם, שהמשיכו לטוות את הבדותה, "אף פצוע לא הופקר". ואחריהם רואיינו גורי ששון וחזי דחבש, שישב לידי באולם.

תיעוד מפורט

במהלך פעילות הפורום החליט עוזי בן-צבי, נהג הנגמ"ש של יקי, לחקור את אירועי החילוץ מטרטור 42. בן-צבי יצר ארכיון מדהים של מסמכים, של הקלטות מרשתות הקשר ושל עדויות, המספרות את סיפור המעשה בנגמ"ש צ-750119. להפתעתו, התברר, כי תא"ל (מיל') נתקה ניר, שהיה מח"ט 217 במלחמה, לא ידע את פרטי האירוע. נתקה ניר הצטרף ליוזמה, שהופנתה, באמצעות תא"ל (מיל') אביגדור קהלני, לרמטכ"ל הקודם, לעטר את הצוות של יקי על גבורתו.

היוזמה נדחתה בטענות-שווא (כפי שכתבה לבן-צבי סא"ל יפה מור, מזכירת הפיקוד העליון, בשלושה-עשר בינואר 2010). מרתיחה במיוחד הפסקה, שבה טענה מור, כי עקב "מחסור בנתונים ובעדויות", אי אפשר לאמת את סיפור המעשה, ולפיכך נדחתה הבקשה לדון באירוע. כשתמה מה איתרע לתיק המסמכים שמסר אישית בלשכתה של מור, נאמר לבן-צבי, כי התיק אבד בפיקוד הדרום, והוא מתבקש להביא את המסמכים שוב. הוא עשה זאת, אך התשובה נותרה בעינה – צבאנו אינו מעוניין לפתוח את הדיון בצל"שים דאז.
בן-צבי לא נואש. הוא צבר עוד מסמכים ועוד עדויות, ושיפר את התיק שהכין. יחד עם נתקה ניר חידש את הפנייה לרמטכ"ל בני גנץ, מיד עם מינויו.

להפתעתו, לא דחה רב-אלוף גנץ את הפנייה בקש, אלא מינה קצין בכיר מאוד לבדוק את העניין. במקביל, הורה למפקדת קצין חינוך ראשי להכין תכנית הדרכה, שתכלול את החילוץ הנועז.

נראה, כי הצבא יודע היטב עד כמה הוא מעולל עוול ללוחמים ולמפקדים, שקופחו בחלוקת העיטורים אחרי מלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה פסק הרמטכ"ל מוטה גור החלטה שערורייתית ושרירותית, כי עניין הצל"שים חלוט, ואין להעניק עוד צל"שים על המלחמה. כל הרמטכ"לים אחריו המשיכו במדיניותו המוטעית, שנפרצה רק פעם אחת: סמל (מיל') מרדכי שפירא, שנהרג בלחימה במעוז "מילאנו" במלחמת יופ הכיפורים, עוטר באיחור רב על גבורתו בצל"ש מאלוף פיקוד המרכז. זה נעשה אחרי שמשפחתו השכולה לא הרפתה משלטונות הצבא.

לפני כחצי שנה, קיבלו לוחמי פלוגת החרמ"ש י' מגדוד טנקים 79 תעודת הערכה ממפקד פיקוד הדרום על מעשיהם במלחמת יום הכיפורים.

אחרי דיונים ארוכים, ששיקפו לבטים קשים של המערכת הצבאית, הוחלט להעניק לצוות יקי תעודות הערכה ממפקד פיקוד הדרום – מעט מדי, מאוחר מדי. אך יש לציין, כי זה סדק חשוב בתקרת הזכוכית, שיצק מוטה גור, והרמטכ"לים אחריו דבקו בה.
תיקון עוול

ארגונים – כמו יחידים – נוטים לטעות, כיוון שהם מופעלים על-ידי אנשים. ארגון נבון מודה בטעויותיו, ומתקנן. בשנים האחרונות דיווחתי לא-אחת על מדליות, שהעניקו האמריקנים ללוחמים, שקופחו, או נשכחו, במלחמותיהם. לא מכבר הוחלט בוואשינגטון לבדוק תיקים של לוחמים יהודיים במלחמת העולם הראשונה, שקופחו על-ידי מפקדים אנטישמיים; באותה המידה נבדקים תיקים של לוחמים שחורים באותה המלחמה, שקופחו על-ידי מפקדים גזעניים.

בשנת 1993 הודה מחקר של צבא ארצות-הברית, כי גזענות ואפליה דתית הנחו כמה ממפקדיו בעיטור אנשיהם במלחמת העולם השנייה. כך, חיילים שחורים, חיילים ממוצא יפני, חיילים יהודיים וחיילים מוצא אסיאני קופחו מאוד במתן מדליית הכבוד (MoH) וצלבי השירות המצוין (DSC) – שתי המדליות הבכירות בצבא האמריקני, רק בגלל מוצאם, גזעם, או דתם. כתוצאה מכך, עוטרו משנות התשעים ואילך עשרות קצינים וחיילים אמריקניים, שתיקיהם נבדקו שוב, במדליית הכבוד על מעשיהם במלחמת העולם השנייה (וביניהם הסנאטור מהוואי דניאל אינוואי – ממוצא יפני – והגיבור היהודי קורפורל טיבור רובין).

בנוסף, מעטרים הכוחות המזוינים האמריקניים את מי ששירתו בהם, ועיטורם נמנע עקב טעויות מינהליות, שכחה, הזנחה, או שיקולי ביטחון. האמריקנים גם שוקלים לשדרג עיטורים ללוחמים במלחמת העולם הראשונה, במלחמת העולם השנייה, במלחמת קוריאה וגם במלחמת ויטנאם – אחרי בדיקה מחודשת של תיקי האירועים. לא מזמן הוחלט, למשל, לעטר את גארי פאורס, טייס הריגול, שהופל בשנת 1960 מעל ברית-המועצות; עיטרו לוחמים בכוחות המיוחדים במלחמת ויטנאם; עיטרו איש צוות בספינת הביון "ליברטי", שנפגעה מול חופי ישראל במלחמת ששת הימים; שדרגו עיטורים ללוחמים ממלחמת העולם הראשונה וממלחמת העולם השנייה; עיטרו פלוגת שריון, שהצטיינה בגבורתה במלחמת ויטנאם; ועוד כמאה מקרים של עיטורים מאוחרים בעשור האחרון.

תהליך דומה עובר כעת הצבא האוסטרלי.

לכן, נשאלת השאלה איזה אסון לאומי יקרה אם יחליט צבאנו לעטר את מי שקופחו במתן עיטורים במלחמות ישראל?

בקבוצה זו נמצאים –

• חיילים ומפקדים במלחמת הקוממיות, שהומלצו לעיטור, אך בהחלטה של שר הביטחון בוטלו המלצות מפקדיהם (כנראה, יותר מאלף איש);

• חיילים ומפקדים, שהצבא איבד את תיקיהם (למשל, פלוגת הסיור של גדוד 890 בקרב על מצר מיתלה במלחמת סיני);

• מפקדים וחיילים, שלא הומלצו לצל"שים עקב שיקול-דעת מוטעה של מפקדיהם (למשל, בחטיבת "גולני" לא המליצו לעטר גיבורים, שלא נהרגו במלחמת יום הכיפורים), עקב תפיסה מוטעית של המוסד עיטורים, עקב מות מפקדים, או עקב שכחה.

הצבא חושש, כנראה, מ"תיבת פנדורה", שיפתחו תחקירי הקרבות לפי יוזמת החיילים והמפקדים – שיטפון של מאות תביעות חדשות לפתוח מקרים ישנים מאז תש"ח. זה חשש שווא, כיוון שהצבא ירוויח מהתהליך. חלק גדול מהסיפורים אינו ידוע לצבא, והוא מאבדם בשיטתיות (גם כי אנשים הולכים לעולמם מבלי שתיעדו את האירועים). חיילים ומפקדים רבים נושאים עמם את הזיכרון הארגוני, והצבא אינו יודע כעת על סיפוריהם. הצפת הסיפורים הללו תאפשר לצבא לאסוף אותם, לבודקם, ולאמתם. כך, ישלם הצבא בעיטורים על עבודת קודש של תיעוד מלחמותיו וגבורת לוחמיו.

לעומת זאת, קיפוח חייל במתן עיטור הנו שבירה של השוויון ושל ההוגנות – יסודות חשובים ביותר באמנה הבלתי-כתובה בין החייל הלוחם לבין הצבא.

יאמרו, כי סטנדרטים גבוהים נדרשים למתן עיטור, וכנראה, רוב הסיפורים העלומים אינם עומדים ברף הזה. גישה זו אינה מקובלת עליי. ראשית, לכאורה, איננו יודעים עדיין אילו סיפורים נעלמו מידיעתנו; שנית, תחושת העוול משבשת את היחסים בין העם לבין הצבא; ושלישית, בכל האמור בחיילים ובמפקדים זוטרים. כאן, יד רחבה במתן עיטורים (כמו צל"ש וכמו עיטור המופת) רק תועיל לצבא. לעומת זאת, דרושות יד קמצנית מאוד ובדיקה קפדנית בעיטור מפקדים בכירים ובמתן עיטורים בכירים (כמו עיטור העוז וכמו עיטור הגבורה). יתר על כן, הצבא עצמו מוזיל את הסטנדרטים לעיטור – כפי שמוכיחה, למשל, החלוקה הסיטונאית של עיטורים אחרי מלחמת לבנון השנייה.

בבדיקה קפדנית של מאות העיטורים, שכבר הוענקו, העליתי, בסיוע חבריי לפורום, כי רבים מדי מתש"ט ועד הנה עוטרו על לא-עוול בכפם בשל מצגי-שווא (כמו הצנחנים בטרטור 42), שנתמכו בעדויות שקר ובבדיקה לא-רצינית של העדויות. אני כותב זאת על סמך עיון בתיקי ועדת מרון, שחילקה את העיטורים אחרי מלחמת יום הכיפורים (שהפורום קיבל גישה למסמכיה רק אחרי שעתר לבג"ץ; ולמרות זאת, הונה הצבא את הפורום, ולא עמד בסיכומים לחשוף בפניו את המסמכים, שהתבקשו בפשרה בין ארכיון צה"ל לבין הפורום, באישור בית-המשפט), ועל סמך בדיקה של מאות סיפורי מעשה של עיטורים בתולדות צה"ל. מעוטרי-השווא – וביניהם קצינים בכירים – מכתימים את הגיבורים האמיתיים, שעונדים את אותם העיטורים בזכות מעשיהם הנשגבים.

השוואה לצבאות אחרים מעלה כמה בעיות קשות:

 לצה"ל יש פחות מדי סוגי עיטורים ליחידים;

 יותר מדי מפקדים בכירים עוטרו בשל מעשים, שיכולים בנקל להיות מוגדרים בתחום אחריותם;

 צה"ל כמעט שאינו משתמש בעיטורים יחידתיים (יש רק צל"ש אחד – בניגוד לצבאות אחרים, שיש בהם מדרג של עיטורים יחידתיים);

 צה"ל לא טרח לפתור את הבעיה של הצטיינות וגבורה במעשים שאינם מול פני האויב;

 מערכת העיטורים מפלה נשים ותומכי-לחימה;

 כמו צבאות אחרים, לא פתר צה"ל את הסוגיה של הערכה לעבודת מטה מעולה ולעבודה מעולה של מפקד;

 רק בשנים האחרונות מקבלים ממציאים ומפתחים (סְפורים מדי!) את פרס ביטחון ישראל ולא צל"ש.

תעודת הוקרה – תעודת עניות

הענקת תעודות הערכה – במקום עיטורים – לגיבורים מהווה תעודת עניות לצבא, שנותר דבק בגחמה מטופשת של מוטה גור. ספק בעיניי האם הייתה נכונה לעִתהּ; וכיום – נזקיה רבים מתרומתה. כתוצאה מכך, צוות יקי – כמו פלוגה י' מגדוד 79 – קופחו. גם איני מבין את הביסוס החוקי להענקת תעודות הערכה. שכן אמנם פקודת מטכ"ל 33.0807 מקנה לרמטכ"ל זכות לתת אות הערכה ליחידים, על תרומתם לביטחון המדינה: "הרמטכ"ל רשאי להעניק לאדם אות הערכה, כביטוי סמלי של הוקרה על מעשה בעל חשיבות עליונה שעשה אותו אדם [שאינו מוגדר דווקא כחייל], במישרין או בעקיפין, לחיזוקו של צה"ל, ואשר יש בו כדי לקדם באופן ניכר את ביטחון המדינה".

אות ההערכה נענד על המדים – כמו עיטור (פקודת מטכ"ל 33.0807, סעיף 16). למיטב ידיעתי, הצבא לא פרסם מעולם את הרשימה המלאה של מקבלי אותות ההערכה הללו, ומתי הונהגה חלוקתם. בשנת 2004 קיבל את אות ההערכה אל"ם אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, לאחר שנהרג בהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". בשנת 2005 קיבלו אותות הערכה כאלה (לאחר נפילתם) יצחק בואניש, אלכס דוכן ואלכס צביטמן, חברי כתת הכוננות של קריית ארבע, ואליהו ליבמן יבל"א, קצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון – על פעולתם בפיגוע בעת הפיגוע ב"ציר המתפללים" בחברון.

תעודת הערכה אינה " אות הערכה" – כלשון הפקודה.

תעודת העניות נובעת מכך, שבניגוד לקודמו, לרמטכ"ל הנוכחי היה אמנם האומץ להיכנס לחקר הסוגיה (ועל כך יש להוקירו), אך הוא לא הצליח להכיר בחובו של הצבא לגיבוריו, שהושכחו, ונעזבו לאורך הדרך. או, שמא, חשש פן יהוו עיטורים על מעשי גבורה בעבר הרחוק הכרה בטעויות המערכת הצבאית וביחסה הנלוז לחיילים ולגיבורים.

"להענקת צל"ש יש שני היבטים – אישי וציבורי" –
כותב ד"ר עפר דרורי, עורך אתר הגבורה, בגיליון 440 של כתב-העת הצבאי מערכות – "בראש ובראשונה זו הבעת הערכה לחייל – בחייו, או לאחר מותו – על מעשה יוצא דופן שעשה. ההיבט השני, לדעתי, הוא חינוכי-חברתי: החברה ובעיקר הצבא מעלים על נס – באמצעות אירוע שקרה – מודל להתנהגות ערכית, הראויה לחיקוי. בכך הם מייצרים גם מורשת קרב וגבורה. בשל כך אין, לדעתי, להערים קשיים על קבלת המלצות שלא ניתנו בזמן".
ומסכם ד"ר דרורי: "אני מציע שתוקם ועדה קבועה, שתתכנס בהתאם לצורך אחת לפרק-זמן מסוים ותדון בכל המקרים שהצטברו ... נראה לי שרק טוב יצמח לצבא אם היקף המעוטרים ובעלי הצל"שים יורחב כתוצאה ממהלך מתקן כזה. גם כך צה"ל הוא צבא שמקמץ במתן ציונים לשבח. אין סיבה לקמץ גם בדיון על מקרים שכלל לא הובאו לידיעתו".

ואולי פחד הרמטכ"ל מפתיחת "תיבת פנדורה", שממנה יצוצו סיפורי גבורה וגם סיפורים איומים על כישלונות ועל תפקוד לקוי של מפקדים. כך, בטרטור 42 מעורבים מי שקודמו לשני רמטכ"לים, לשישה אלופים, לעשרה תא"לים ולהרבה אל"מים וסא"לים. אם יחקרו באירוע, ייתכן, שיוטל ספק בדבר התאמתם. זאת אין הרמטכ"ל יכול לסבול – גם במחיר קיפוח החיילים – כיוון שהוא מתפקד כיו"ר ועד הקצונה הבכירה.

הענקת תעודות הוקרה – במקום עיטורים – כארבעים שנה אחרי המעשה, דומה לחרפה של הענקת אות מלחמת ההתשה ללוחמים, שלושים שנה אחרי המלחמה, או להענקת אות מלחמת לבנון (הצפויה בקרוב) – גם כן כשלושים שנה אחר המלחמה. עבר זמנו – בטל קרבנו, נאמר במקורותינו. ואכן, לאות מערכה יש ערך רק לחיילים סדירים, והענקתו באיחור כה רב מהווה סטירת-לחי ללוחמים. שוב הצבא טועה; ולפיכך, חוטף הצבא מכות, אוכל דגים באושים, וגם מגורש מהעיר.
קווי פעולה

האם ייכנס בג"ץ לעבי הקורה, ויטפל במקרים של קיפוח משווע בהענקת עיטורים?

האם תיטול עליה הכנסת את המשימה?

האם זה עניין למבקר המדינה?

המקרים של צוות יקי, של פלוגה י' ושל שפירא מוכיחים, כי חובת ההוכחה מוטלת בראש ובראשונה על הלוחמים, הטוענים לעיטור. שום צניעות (לדעתי, מזויפת) לא תועיל. אף אחד לא יוציא עבורם את הערמונים מן האש. ליוזמה כזו צריכים לחבור המפקדים בעת האירוע. מבלי תמיכתם האיתנה – לא יקרה דבר.

ובמקביל – על הצבא למנות תת-ועדה לוועדת העיטורים, שתדון באירועים מתועדים מתולדות הצבא, שיובאו לידיעתה (על-ידי הלוחמים עצמם ו/או על ידי יחידותיהם) – אולי לפי סדר עדיפויות, שיקבע הרמטכ"ל.


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה