המטרה שלנו הייתה ברורה: להשמיד את קני הטרור

סמ"ר (מיל') שמעון קרפ היה בן 26 כשפרצה מלחמת סיני. למרות גילו הצעיר, הוא צבר ניסיון רב במהלך מלחמת העצמאות בניהול קרבות פנים אל פנים. לדעתו, התעוזה שגילה בקרבות היא תוצר של האימונים הרבים, וגם של אופי הלוחמים שהקימו את המדינה. במהלך מבצע קדש, בקרב מול המצרים באבו עגילה, איבדה כיתתו של קרפ קשר עם המחלקה. הוא הסתער אל עבר המוצב המצרי, וסייע רבות בפינוי חבריו הפצועים.

"קרבות הירי היו מסיביים מאוד, והתנהלו כמעט בלי הפסקה כבר מהשעות הראשונות", משחזר היום סמ"ר (מיל') קרפ. "מנוחה לא הייתה אופציה בכלל עבורנו. המצרים לחמו שם במסגרת כללית של שתי דיוויזיות, וניהלו איתנו מעין מלחמת גרילה בעזרת בונקרים שהם הכינו מראש ושבהם התחפרו. אז לא היו תוכניות פעולה סבוכות מדי, המטרה שלנו שם הייתה ברורה לחלוטין: היינו צריכים לחסל אותם, להשמיד את קני הטרור האלו בכל הכוח שעמד לרשותנו".

על גילוי תושייה וכושר מנהיגות בשעת הקרב באבו עגילה, הוענק לסמ"ר (מיל') שמעון קרפ צל"ש מידי מפקד פיקוד הדרום ולימים הרמטכ"ל החמישי, רא"ל חיים לסקוב ז"ל.

פנים אל פנים

שמעון קרפ זוכר היטב את מאורעות מלחמת סיני, חרף השנים הרבות שעברו. "היום אני בן 80, ולמרות שהזיכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם, אירועי מלחמת סיני עדיין השתמרו במוחי", מספר קרפ. "כמעט 56 שנים חלפו, ועדיין תובנות ומסקנות מהתקופה ההיא נכונות מאוד גם היום. עליתי ארצה עם קום המדינה בשנת 1948, ושירתתי תחת פיקודו של משה בר כוכבא (בריל), שאז היה קצין זוטר, ולימים היה מפקד פיקוד הדרום ובעל עיטור העוז.

"בזמן מלחמת העצמאות, בריל הקים מחלקה שבעצם איחדה בין העולים השונים. הגענו ארצה מכל קצוות תבל – חלק היו בני עדות המזרח ואחרים הגיעו ממזרח אירופה. מרוקאים לצד צ'כוסלובקים, נלחמנו זה לצד זה. אני נולדתי בבולגריה ושמעתי שיש מלחמה בארץ, וזה גרם לי רצון עז לבוא ולעזור.

"התחלנו בתור מחלקה רגילה, לאחר מכן הפכנו לסיירת וקיבלנו זח"לים. בשלב מתקדם יותר, חלק מאיתנו כבר התחילו לנסוע על ג'יפים. אלו היו הראשונים שהגיעו לארץ, וזה הבסיס הראשוני של הסיירות בצה"ל. התגייסתי בגיל 17.5 במלחמת העצמאות, ובמבצע קדש כבר הייתי בן 26. התפקיד שלי בזמן המבצע היה להיות נהג זח"ל, והייתי מוכשר, כמובן, גם כלוחם מן המניין. החטיבה אליה סופחתי, החטיבה המשוריינת 37, הוקמה בדיוק ערב פרוץ המלחמה.

"אני זוכר שקיבלתי את הקריאה בשעות הבוקר. מיד הגעתי למקום הכינוס בחדרה, והמשכנו הלאה אל דרום הארץ. למחרת בבוקר כבר ניהלנו קרבות באבו עגילה - צומת דרכים במזרח חצי האי סיני. באותה עת בריל פיקד על פלוגת שריון מחטיבה 7, כך יצא שגם באזור ההוא נלחמנו בסמיכות. הלחימה הייתה קשה מאוד כבר מהרגע הראשון שלה. הרבה לוחמים מצרים, שהכירו היטב את האזורים האלו, התחפרו היטב במקומות המסתור הרבים.

"אני לחמתי בקו הקדמי. הלחימה שם התנהלה על ידי זריקת רימונים לעבר האויבים וניהול קרבות ירי פנים אל פנים. למזלי, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי להתמודד עם סוג קרב שכזה: גם במלחמת העצמאות  צברתי ניסיון בחילופי אש כאלו, והניסיון הזה הוא מה שמציל אותך ברגעים הקריטיים. היתרון המובהק ביותר הוא הניסיון והתרגול.

"רוב הלוחמים הוותיקים היו מנוסים בלחימה הלא פשוטה הזו. אבל היו לנו גם לוחמים צעירים שלא היו מתורגלים בזה, והלחימה הייתה מאוד קשה עבורם.

אחד הקצינים אצלנו, מפקד מחלקה צעיר, פשוט היה המום מהירי הכבד, הוא לא ידע כיצד להגיב לאויב שנמצא כל כך קרוב אליו, ולכן הוא לא הצליח לתפקד ביעילות. הוא לא היחיד שקיבל שוק במהלך הקרבות".

כאוס מוחלט

חטיבה 37 לקחה חלק מרכזי וחשוב מאוד בקרבות מבצע קדש ברצועת עזה, באום כתף ובאום שיחאן. אבל הזירה המרכזית ביותר הייתה אבו עגילה. 41 מלוחמי החטיבה נהרגו במהלך המלחמה, בהם גם מפקדה הראשון, אל"ם שמואל גלינקא ז"ל.

"הקרב הזכור לי ביותר, שבגינו הוענק לי הצל"ש, התקיים באבו עגילה", ממשיך קרפ. "באזור ההוא אירעו הקרבות הקשים ביותר. לא הצלחנו לכבוש את המקום במכה אחת, ב'זבנג' וגמרנו. לקח לנו זמן רב וזה עלה לנו בפצועים והרוגים. אנשים רבים, חברים ולוחמים אמיצים, חירפו את נפשם בירי מטווח קצר, על מנת לחסל את האויב המצרי.

"בתאריך 29 באוקטובר 1956, התחולל קרב בו השתתפו לוחמים רבים מהחטיבה שלי. במקום השתוללה אש קטלנית שפרצה מכל עבר. הצלחתי להשיב אש יעילה נגד האויב.

"הסיבה הייתה שידעתי שעליי להסתער על המוצב של המצרים, ולתת להם בחזרה מכת אש חזקה. צצה בעיה רצינית כבר בתחילת הקרב – הכיתה שלי איבדה כל קשר עם המחלקה. מה שאומר בפועל שניהלנו חילופי אש עם המצרים, בלי תמיכה, וכאשר הכול מתחולל בצורה של כאוס מוחלט.

"הרבה חיילים נפצעו במקום, בהפרשי זמן די קצרים, ולמרבה הצער היו לנו שם גם הרוגים. התקרבתי עם הזח"ל שלי לפצועים, אחד אחרי השני, כשאני מנווט בין האש. אני זוכר שהרכב היה מלא לחלוטין בחיילים פגועים שהעמסתי עליו, לאחר מכן פיניתי אותם משם במהירות רבה ככל שניתן, כדי שיוענק להם טיפול רפואי, ובאמת חייהם של רבים מהם ניצלו וזה שימח אותי.

"החבר'ה האלו שלחמו לצדי, חברי הכיתה שלי, הייתה לי עם כולם היכרות מעמיקה. זה לא שסתם הכרנו בתחילת מלחמה. אלו היו אנשים שהתאמנתי איתם כל הזמן, חברים שהכרתי את תרמילי הגב שלהם בראייה שטחית. שנים רבות השתתפנו יחד בפעולות רבות במאמץ הבלתי פוסק להגן על המדינה שלנו.

"הרקע הוא מלחמה וזה קשה. אם תרצה או לא, מסביבך יש רעשים זוועתיים, אש תופת ועשן שמתנוסס מעליך תמידית. מה גורם לך לפעול ולהגיב? אף אחד לא באמת יודע. אתה לא פוחד, רק כי אין לך זמן לפחד. אתה לא מרגיש שום דבר.

"אני חושב שהייחוד של הלוחמים בדור ההוא נבע ישירות מן העובדה שנלחמנו הרבה שנים ביחד. זה לא משהו שיש לו תחליף בכלל בעיניי. אפילו הטבח והאפסנאי, כל הדרגים, היו משתתפים בכל האימונים, לא היה דבר כזה להיעדר סתם כי לא מתאים לי.

"היו מקרים שמישהו היה חולה, אבל לא להגיע בגלל תירוצים שונים כמו היום - זה לא היה רלוונטי בתקופה ההיא.

"אני רואה שגם היום יש לנו חיילים טובים, לוחמים שמאומנים היטב והם חדורי מוטיבציה, וזה משמח אותי. אני רואה את הנכדים שלי, שמשרתים בקרבי גם הם, והרמה שלהם לא נופלת משלנו בכלל, הם מסבים לי גאווה רבה.

"בתום המלחמה הוחלט להעניק לי את הצל"ש, ואני לא באמת התייחסתי לזה כמשהו יוצא דופן. אני זוכר שזה גם הופיע בעיתון, מישהו מהשכונה שלי רצה למסגר לי את התעודה בחינם, ורבים שיבחו אותי. אני לא נותן לזה חשיבות, זה לא מעסיק אותי יותר מדי.

"אחרי הצבא עבדתי במשך 42 שנים כמנהל פרויקטים בחברה שבנתה כבישים וגשרים ברחבי הארץ. אני רואה מקומות במדינה ששם בניתי ושם עשיתי כך וכך. זה נותן לי תחושת סיפוק אדירה בגילי, לדעת שתרמתי לעיצוב המדינה והייתי חלק מהדור שבנה אותה ואחראי להישגים שאליהם היא הגיעה".