לחללי הגדוד, שקורבנם לעולם לא יישכח, מגיע כבוד נצחי

רס"ן (מיל') שמואל ניב מעוניין היום, בגיל 80, לעשות צדק היסטורי. הוא מעוניין לספר - דרך סיפור הצל"ש שלו - את גבורתם של לוחמי גדוד הטנקים 410, שרבים מחייליו מצאו את מותם בקרבות הבלימה הקשים במלחמת יום הכיפורים.

בתאריך 21 באוקטובר, בעקבות ההתקפה על מוצב "מיסורי", נפגעו טנקי גדוד 410 של חטיבה 600, ונותרו מהם ארבעה בלבד. ניב פעל בעצמו להחזיר לכשירות שלושה טנקים שנפגעו, ואף דאג לאיישם באנשי צוות. בנוסף, הוא הקים שני תאג"דים, בהם טופלו הנפגעים הרבים. על אף גילו המבוגר והיעדר הניסיון המבצעי, הוא יצא בראש הכוח שאלתר כדי לתגבר את הכוח בפיקוד המג"ד. הוא נסע דרך מערך האויב, הצטרף למג"ד ונלחם לצדו עד להפסקת האש.


טנקי שרמן בחזית המצרית במלחמת יוה"כ, צילום: אבי שמחוני

"סיפור הצל"ש שלי הוא סיפורו הייחודי של גדוד 410, שלא זכה לתהודה רבה, והגיע הזמן שייחשף", אומר היום ניב. "הגדוד פעל כחלק מחטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים במסגרת קרבות הבלימה, בניסיון עקוב מדם לעצור את הצבא המצרי שחצה את תעלת סואץ. תחילה הגדוד השתתף בחילוצי חיילי המעוזים. לאחר מכן נרתם למשימת גשר הגלילים – למרות שלא אומן לכך. הצלחנו לגרור את הגשר ולהכניסו לתעלה, מהלך קריטי שאפשר מעבר מסיבי של הכוחות שלנו אל צדה המערבי של התעלה".

על גילוי אומץ לב, תושייה וכושר מנהיגות הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מידי הרמטכ"ל, רא"ל מרדכי (מוטה) גור ז"ל.

כמו עוף חול

בשעה 10:00 בבוקר ביום שבת, היום בו פרצה מלחמת יום הכיפורים, הגיעה שיחת הטלפון שהרחיקה את ניב מביתו למשך חצי שנה. "זימנו אותי להגיע מביתי ליחידת מחסני החירום", הוא משחזר. "אשתי הסיעה אותי ישירות למקום. התפקיד שלי אז היה מפקד פלוגת המפקדה בגדוד 410 המשוריין. חיילי הגדוד מיהרו והגיעו למקום מכל קצוות הארץ, ובדרך נהרגו בתאונת דרכים הסמג"ד וקצין החימוש. בלית ברירה לקחתי על עצמי גם את תפקיד הסמג"ד.

"מפקד הגדוד הגיע למקום וקיבל פקודה מאריק שרון, שפיקד על האוגדה בשטח, כי ברגע שתהיה פלוגה מוכנה, צריך לנסוע ישירות לתעלה. ציוותנו פלוגת טנקים בסביבות אחת בצהריים, והיא התחילה להתקדם. המשכתי באיסוף של הטנקים פלוגה אחרי פלוגה, ולקראת ערב נסענו על זח"לים לתעלה. המשימה הראשונה שלנו הייתה לחלץ את אנשי המעוזים, שכבר היו מוקפים בטנקים של האויב המצרי. הקזנו שם דם רב. כבר ביום הראשון התחילו להיפגע חיילים.

"בנסיעה הראשונה שלי עם קציני המטה, עשינו 'טוטו' – הימרנו כמה זמן תארך המלחמה. אמרתי להם שבמלחמת ששת הימים פיקדתי על פלוגת טנקי שרמן, ואחרי שישה ימים המלחמה הסתיימה. והיום, עם טנקי פטון, ההימור שלי הוא חמישה ימים. חזרתי אחרי חצי שנה. מאז הפסקתי להמר. זה קוריוז שמעיד על כך שלא ידענו מה מצפה לנו. לא היינו מוכנים להמון דברים. כמו לטילי הסאגר למשל.

"תוך כדי הגרירה, נלחם הגדוד בכוחות קומנדו גדולים שהונחתו בשטח. לאחר הכנסת הגשר לתעלה, נלחמנו להרחבת ראש הגשר. בתאריך 21 באוקטובר השתתף המג"ד, אל"ם (מיל') יהודה גלר, יחד עם ארבעה טנקים בלבד שנותרו כשירים, בהתקפה על מוצב 'מיסורי'. הכוח הקטן שלנו מול הארמייה השנייה של צבא מצרים. הצטרפתי אליו עם שלושה טנקים שהצלחתי להפוך לכשירים, והגדוד חזר לתפקד נוכח כל הקשיים.

"הלחימה הייתה קשה מאוד עבורנו. שלושה מג"דים נפצעו במהלך המלחמה, והוחלפו. המג"ד הראשון נפצע ביום השני, והסמח"ט קיבל את הפיקוד על הגדוד. אחרי שעות ספורות הוא נפגע גם, ומחליפו נפצע ביום החמישי למלחמה. ואז הגיע יהודה גלר, ונשאר עד תום המלחמה. הוא היה שד – בחור אמיץ בצורה בלתי רגילה. לישורת האחרונה הגענו רק בזכותו.

"עזרתי גם בהקמת שני תאג"דים. למזלי הצלחתי במשימה. הגיעו פצועים רבים, כמות שתאג"ד אחד לא היה מצליח להשתלט עליה. הקרב האחרון של הבלימה נגמר עם הפסקת האש, בחמש בערב. אבל לא היה לו סוף ממשי עם הכרעה. הם ירו עלינו ואנחנו עליהם בחזרה. כואב לי שזה נעשה בצורה של ברדק, שגדוד נכנס למלחמה ונעלם.

"61 מחיילי הגדוד נפלו לאורך ימי הלחימה הקשים, ונפגעו טנקים ונגמ"שים רבים. למרות הכול, כמו עוף החול שבאגדות, הגדוד הקים את עצמו כל פעם מחדש, והמשיך להילחם. אף על פי שלא זכו לפרסום, אני מאמין שמגיע לחללי הגדוד, שקורבנם וגבורת לחימתם לעולם לא יישכחו, כבוד נצחי".

קרב אומלל

הסיפור הנוגע ללב ביותר עבור ניב, הוא סיפורם הטרגי של התאומים אודי וחגי גורדון מהמושב כפר מרדכי. "שניהם היו מפקדי טנקים בחטיבה", הוא מספר בקול שבור. "ב־16 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, ירד חגי מהטנק כשהוא מודיע שהוא מרגיש שאחיו התאום נפגע. רגש בין אחים תאומים הוא בלתי ניתן לתיאור. מיד העברתי אותו אישית לנגמ"ש שלי בפלוגת המפקדה.

"חמישה ימים מאוחר יותר, חמש דקות לפני הפסקת האש, המצרים ירו חמישה טילים על כוחותינו. טיל אחד נפל על פלוגת המפקדה. חגי נהרג. בדקתי עם קצין השלישות של החטיבה מה עלה בגורלו של אודי. נאמר לי שב־16 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים, הטנק שלו נפגע והוא נהרג. הסיפור שלהם יהיה לנצח חלק ממני.

"שמרתי על קשר עם מרים גורדון, אמם של התאומים. היא כתבה לי באחד ממכתביה את המשפט הבא: 'אין אנו אוהבים מילים יפות ונאומים מליציים, רק לב אנושי חם יכול לנחם אותנו, אם יש בכלל דבר כזה'. אני חושב שמגיע לה ולדומות לה שנזכור ונזכיר את הבנים הנופלים, ואת המלחמה הקשה שהם לקחו בה חלק. להם אני מקדיש את הצל"ש. להם הוא מגיע.

"בראי הזמן, הקרב על מוצב 'מיסורי', כחמישה קילומטרים צפונית לחווה הסינית, היה אומלל בעיניי. גמרנו אותו על ארבעה טנקים. מה הייתה המטרה של המבצע ההוא? אף אחד לא יודע לענות. זה מחדל נוראי. לא היו גבולות גזרה. גלר ואני פעלנו בכוח רק לשם חידוש הגדוד. שני גדודי טנקים פעלו שם, שלנו ו־407 – ללא חלוקת שטח מוגדרת. גם לא ידענו מה טיב וגודל האויב שמולו אנחנו מתמודדים. רק הגדוד שלנו הצליח להמשיך בלחימה. אפשר היה לתת פקודה כך שתהיה יותר מסודרת – לדעת עד לאן מגיעים.

"לא שמחתי עם קבלת הצל"ש, כי הגדוד ספג פגיעה קשה מאוד. אני עדכנתי את משפחות ההרוגים. זה קשה מנטאלית. קשה יותר מהמלחמה עצמה. החיילים שנותרו בחיים רצו לבקר את משפחות חבריהם שלחמו איתם. פעמים רבות הם רצו מאוד לבקר ופחדו לעשות את זה. אני יכול להבין אותם, זו סיטואציה קשה עד בלתי נתפסת. התלוויתי אליהם והלכתי גם לבד לפעמים.

"המשפחות רצו לדעת ואני סיפרתי להן. אלפי טנקים של האויב עמדו מול מדינת ישראל. היה צריך לעצור אותם, ואנחנו היינו שם. היה מחיר לעצירה הזו, אבל מותם של יקיריהם לא היה לחינם.

"המשכתי אחרי המלחמה לשרת בתור רמ"ד חטיבה 600, כאשר גלר קיבל את הפיקוד על החטיבה. שירות מילואים עשיתי עד גיל 57. הקשר בין חיילי הגדוד נותר חזק עד היום, ובכל שנה אנחנו עולים לקברי חללי הגדוד, ואני מניח עליהם זרי פרחים.

"בהמון מקרים, ההורים לא החזיקו מעמד ונפטרו משברון לב. אני שומר על קשר עם אחותם של התאומים. היא הייתה אז נערה בת 17, ואני זוכר אותה מציצה מהחלון כאשר הגעתי לראשונה לבית המשפחה. המלחמה לא שינתה את אורחות החיים שלי, אבל היא כן חידדה אצלי את ההבנה שלא ניתן להמשיך את המלחמות לעד".