ידעתי שאף אחד חוץ ממני לא יכול להגן על התעוז

יעל בניה אתר הגבורה, במחנה 8 בנובמבר 2012
משה רוסמן 2012

משה רוסמן 2012


במלחמת יום הכיפורים סמל משה רוסמן הגן לבדו, בטנק בודד, על אחד מהתעוזים של קו בר־לב # על אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה, הוענק לרוסמן צל"ש ממפקד עוצבת סיני



ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, כוח מצרי של נגמ"שים וחי"ר תקף את אחד התעוזים שבקו בר־לב, באזור הדרומי של תעלת סואץ. התעוז היה עמוס אנשי מנהלה, ולא היה בו כוח לוחם מלבד מפקד טנק אחד, משה רוסמן. רוסמן השתלט על הטנק החמוש היחיד בתעוז, שמפקדו נפצע, והגן לבדו על האזור במשך כל אותו היום מפני הכוח המצרי הרב שניסה לכבוש אותו. רוסמן ניהל את הקרב בלי שום תגבור במשך שעות ארוכות, בזמן ששאר הפלוגה נלחמת בתעלה עצמה. “חשבתי מה יהיה אם אני אברח מפה", מגלה רוסמן. “מי יגן על כל האנשים שיישארו פה: אנשי מנהלה, צוות קשר וחובשים. היו שם הרבה אנשים לא קרביים שהרגשתי שאני חייב להגן עליהם. ראיתי מה קורה בשטח, ראיתי את הנגמ"שים המצריים כמה מאות מטרים מאיתנו, אז לקחתי יוזמה. אבל היוזמה היא אוטומטית. לא חושבים פעמיים, עושים מה שצריך לעשות".

במעשיו גילה סמל משה רוסמן אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה ועל כך הוענק לו צל"ש מידי מפקד עוצבת סיני דאז, תא"ל אברהם ברעם. 

משהו לא בסדר

את ערב יום הכיפורים בילה סמל רוסמן בבסיס רפידים שבסיני, לשם נשלח באופן מקרי יחד עם נהג, כדי להביא טנק משופץ אל הפלוגה שבתעוז. התעוזים היו המוצבים העורפיים בקו בר־לב, ששימשו כמערך הגנה מבוצר על הגבול המצרי. בבוקר שלמחרת, שעות ספורות לפני פרוץ המלחמה, רוסמן והנהג שאיתו חיכו למוביל שהיה אמור לאסוף את הטנק. המוביל לא הגיע והשניים קיבלו הוראה לנסוע לבדם בטנק לעבר התעוז. מבחינת רוסמן, זה היה הרמז הראשון לכך שמשהו לא כשורה. הטנק לא היה חמוש או מצויד, ובנוסף גם לא היה בו מכשיר קשר שבעזרתו ניתן לדווח על המצב.

ידעתי שאף אחד חוץ ממני  לא יכול להגן על התעוז

"לאורך כל הנסיעה לא דיברנו הרבה, הבנו שמשהו לא בסדר", משחזר רוסמן. "ככל שהתקרבנו לקו בר־לב הבנו שיש מתיחות, וראינו כבר את תחילת המלחמה. ראינו מיגים באוויר, עשן, שמענו 'בומים' וראינו הפצצות. הבנו שעומדים להילחם, אבל בגלל שלא היה קשר בטנק, הכול היה בגדר ניחושים. הגענו לפלוגה בסביבות שתיים בצהריים, והיא הייתה תחת הפגזה מצרית. אני והנהג נכנסנו לתוך התעוז, שם היו אנשי קשר ואנשי מנהלה שלא השתתפו בקרב, והייתה המולה גדולה ופאניקה - מחזה לא נעים בכלל. היה שם הקשר של הפלוגה שנכנס ללחץ נורא ולא הפסיק לצעוק: 'תעזרו לנו, אנחנו מותקפים'. הוא היה ממש בטירוף והיה קשה מאוד לשמוע את זה. עליתי לגג של התעוז יחד עם רס"ל יודלביץ', והשקפנו לכיוון התעלה שהייתה במרחק של קילומטרים בודדים. פתאום ראינו טור של נגמ"שים מצריים מתחיל לאט־לאט להתקרב לכיווננו.

"בתעוז הייתה יחידה של מתן עזרה ראשונה יחד עם אמבולנס צבאי, ואנשים רצו לעלות לאמבולנס ולברוח משם לפני שהמצרים יגיעו. אני אמרתי שאין טעם לברוח, שזו ממש התאבדות. אפשר היה לראות את הנגמ"שים המצריים מתקרבים ולא היה   כדאי להסתכן, כי לא היינו מספיקים לברוח. חשבתי שצריך להישאר בתעוז ולסגור את עצמנו בפנים. ירדתי למטה מהגג, ובאותו זמן הגיע מהתעלה הטנק של הסמ"פ, מרדכי מנדל, שנפצע. כשהבנתי שיש לנו את הטנק החמוש של מנדל, מיד אמרתי לצוות שלו לחזור איתי לטנק. יצרתי קשר עם המ"פ שהיה בתעלה והודעתי לו שהמצרים מתקרבים. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה פחד. ידעתי שאף אחד חוץ ממני לא יכול להגן על התעוז, ואני חייב לעשות את זה, ככה לימדו אותי. אבל מצד שני, זה לא באמת מה שלימדו. לא מסבירים את זה בקורס.

"משעות הצהריים התחלתי לפקד על הטנק של הסמ"פ, וביצעתי ירי לכיוון הנגמ"שים שהגיעו למרחק של 400 מטרים מהתעוז. אחר כך הגיע שלב שהם התפזרו בשטח. בקשר ניסו לכוון אותי ולתת עצות, אבל אמרתי להם שעדיף שיישארו בפנים ולא ייצאו החוצה. אני המשכתי בחילופי הירי עם הנגמ"שים מסביב. אני לבד, נגד שישה או שבעה נגמ"שים מצריים. הלחץ של החבר'ה שהיו בתוך התעוז מאוד הקשה עליי. הקשר היה עמוס בקריאות מצוקה כמו 'תעזרו לנו' ו'מפציצים אותנו', תוך כדי שאני נלחם. זה מאוד הפריע לי והלחיץ אותי ואת שאר הצוות בטנק. באיזשהו שלב ביקשתי מרס"ל יודלביץ' שינסה להשתיק אותם שם, אבל זה לא עזר. אני מניח שחלק מהחבר'ה שם חטפו טראומה, ואני לא יכול לשכוח את הצעקות בקשר".

לוחם לבד

את המשך הקרב נגד המצרים ניהל רוסמן עד הלילה, יחד עם הצוות של סגן מפקד הפלוגה מנדל. כיוון שהגיע מפלוגה אחרת, רוסמן היה חדש יחסית  ולא הכיר היטב את הצוות. גם הם לא הכירו אותו כמפקד.

"בשלב מסוים הופיעו חי"רניקים מצרים מסביבנו, והתחילו לירות לעברנו", הוא מתאר. "החלטנו שיודלביץ' ינסה לירות עליהם מהגג של התעוז. חברתי אליו ונתתי לו את אחד המקלעים מהטנק. הוא ירה מלמעלה ואני מהטנק לעבר הנגמ"שים, אלו שעוד לא השמדתי ושלא הספיקו להימלט.

"אחרי זה הגיע כלי מצרי כבד יותר, טנק. ניהלתי קרב נגדו, ורציתי לנסוע לכיוונו אבל החלטתי להישאר במתחם של התעוז, אחרת לא תהיה לי שום הגנה חוץ מיודלביץ' שיורה מלמעלה ונתקל בהרבה בעיות עם המקלע. הייתה לי עמדה ליד התעוז בה לא הייתי בולט מדי וראיתי משם כל מה שקורה מסביב. היו חילופי אש עד הערב. אז כבר נהיה יותר שקט, אבל עדיין נשארנו בהאזנה, שקט מתוח. באמצע הלילה הגיעו חי"רניקים ונגמ"שים מצריים לכיוון השער של התעוז וניסו להיכנס. יריתי לכיוונם והם השיבו ירי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרחיק אותם מהתעוז עצמו, ידעתי שיש שם אנשים שההגנה היחידה שלהם זה אני.

"בטנק היה מכשיר הקשר של הסמ"פ שחולש גם על הגדוד וגם על החטיבה, לכן ידעתי טוב מאוד מה קורה מסביבי, ושהמצב לא כל כך טוב. יצרתי גם קשר עם המ"פ, בועז אמיר. הבהרתי לו שאני לוחם לבד ושאלתי אם יש אפשרות לשלוח תגבורת. הוא הסביר לי שאני צריך להסתדר לבד, ושהמצב הרבה יותר גרוע ממה שהם חשבו.

"לא היה זמן לחשוב, ידעתי שאני עושה מה שאני יכול. פחדתי שלא יצליחו לבלום אותם ויגיעו הנה כוחות רציניים יותר ואז אהיה בבעיה. היה שלב, לקראת עשר בלילה, שהסמ"פ הפצוע היה איתי בקשר והודיע לי שיגיעו שלושה טנקים מחטיבה 401 לחבור אליי לתגבור. הם הגיעו וסימנתי להם להתקרב אליי. וידאנו שהם לא חושבים שאני טנק אויב. הם ראו את הנגמ"שים השרופים מסביב והבינו שעשיתי את כל זה לבד. הם עשו סיבובים וירו על כמה נגמ"שים וחי"רניקים שמצאו בדרך אליי. אז הם המשיכו לכיוון התעלה לעזור למ"פ. אני נשארתי לבד בתעוז, בשמירה עד השעות הקטנות של הלילה. בבוקר הבנתי מה עשיתי. עד אז לא הבנתי את חשיבות העבודה שעשיתי. רק בבוקר הבנתי שזה לא היה פשוט להגן על הבסיס הזה לבד. בהמשך הלחימה נשארתי בחזית בסיני, זו הייתה מלחמה קשה מאוד. היום, כמעט 40 שנה אחרי המלחמה, כשנחשפים עוד ועוד פרוטוקולים של ועדת אגרנט, מאוד מרגיז שהיינו שם בכלל. שאלנו שאלות ולא היו תשובות. שאלות כמו למה לא עושים כלום? כשאנשים בתעוז הדרומי צועקים בקשר לעזרה, למה אין אישור? בסופו של דבר, הרבה אנשים שהכרתי מפלוגה א' הוותיקה נפלו בשבי או נהרגו".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה