"איזהו גיבור?": סיפור הגבורה של סמ"ר גל וינגרטן

את סיפור הגבורה של סמל (היום סמ"ר) גל וינגרטן, גוללו כותרות העיתונים מספר חודשים. וינגרטן גילה אומץ לב וקור רוח כשירה לעבר שני המחבלים אשר רגע לפני כן שיספו את גרונו, באירוע שהתרחש בחודש מרץ האחרון. על מעשה זה זכה בצל“ש, הראשון בה זכתה חטיבת ”כפיר“. עם זאת, סמ"ר וינגרטן, אשר נמצא בימים אלה בלב התרגיל הגדודי, לא מבין על מה כל ההמולה, ומצטנע באומרו כי "לא צריך לקבל צל"ש על אירוע שהגיוני שאתפקד בו בצורה שתפקדתי".

הסיפור מתחיל בשמיני בחודש מרץ האחרון. לוחמי גדוד "לביא" של חטיבת כפיר תפסו קו בגזרת יהודה, ושגרת יומם כללה פטרולים, צ'קפוסטים ומעצרים. באותו היום התקבל מידע מודיעיני אודות חאלד מחמארה, אסיר משוחרר מעסקת שליט אשר היה חשוד בהברחת כספים עבור פעילות טרור, מה שהביא להקפצת כוחות מהגדוד אל תוך כפר יטא בדרום הר חברון. "כשהגענו לכפר, הציבו את המחלקה שלי ככוח אבטחה. המשימה שלנו הייתה לאבטח את הכביש בכפר. בהתחלה האירוע היה שקט, אבל לאחר 40 דקות התחילה התקהלות של משהו כמו 600 פלסטינים מכל הכיוונים", נזכר סמ"ר וינגרטן. "עמדנו ולא נתנו להם לעבור את הכביש, כי הוא היה שטח סטרילי. כמספר מטרים ממני עמדו כמאה פלסטינים, ולפתע הגיעו לעברי שני אנשים, כאשר אחד מהם ניסה לחצות את הכביש ואמרתי לו לחזור בחזרה".

מהרגע ההוא חלפו דקות בודדות. "באותו הרגע קפץ עליי מאחורה אחד משני הפלסטיני ותקף אותי עם סכין יפנית, כשהשני חסם אותי בגופו", סיפר סמ"ר וינגרטן. "לא חשבתי פעמיים. מיד נתתי מרפק לדוקר והדפתי את הפלסטיני שחסם אותי, והשניים נבהלו ומיד ברחו". הלוחם, אשר דימם בכבדות מצווארו, ירד מיידית למצב כריעה, כאשר ראה כי השניים מתקרבים להמון וזו ההזדמנות היחידה שלו לירות מבלי לפגוע באחרים. "יריתי ארבעה כדורים. זה שתפס אותי מת במקום, והשני שדקר נפצע. קמתי, הלכתי לקבוצת החיילים שהיו מאחורי ה"זאב", ואמרתי להם שהירי היה שלי". לאחר מכן נשכב הלוחם וטופל על ידי סגן מפקד הפלוגה שלו, אשר עצר את הדימום בעזרת נקודת הלחיצה. סמ"ר וינגרטן פונה לבית החולים "הדסה", שם זכה ל“עיטור“ של כשישים תפרים בצווארו.

לאחר זמן ההתאוששות של סמ"ר וינגרטן בביתו, חזר לשרת באופן מלא ואף יצא לקורס חוג"דים (חובש גדודי), ובימים אלה הוא נמצא בתרגיל גדודי ברמת הגולן. "כשהייתי בבית החולים, היו שלוש שעות בלילה בהן לא היו מבקרים, ואלה היו השעות היחידות שהייתי בהן לבד", נזכר סמ"ר וינגרטן בתמיכה שקיבל מהחטיבה, מה שהוביל להחלטתו לחזור באופן מיידי לשירות בה. התגובות, סיפר הלוחם, היו בהתאם: "כולם כל הזמן חיזקו אותי ואמרו לי שתפקדתי מצוין. אבל האמת, אני לא אוהב את כל הפרגונים, כי לדעתי כל אחד היה מתפקד באותה צורה במקומי".

גם לגבי קבלת הצל"ש הנכסף מאלוף פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון, באפריל השנה, לא הביע סמ"ר וינגרטן התרגשות מרובה. "בהתחלה החברים אמרו לי כל הזמן שבטח אקבל את הצל"ש, ולא היה לי יותר מדי מה לומר", אמר, וסיפר כי הודיעו לו על קבלת הצל"ש בלילה שלפני. "אני באמת מאמין שכל אחד אחר היה מגיב באותה צורה בדיוק כמוני, ואם לוחם בצה"ל לא היה מגיב ככה, זה היה נגמר רע", פסק סמ"ר וינגרטן. "כולם אומרים "אני לא יודע מה הייתי עושה במקומך", אבל ברגע האמת אני בטוח ש90% מהחיילים היו פועלים אותו הדבר". וינגרטן הסביר כי "הכל אינסטינקטים. מתחילת האירוע ועד הכדור האחרון עברו פחות משמונה שניות, ולא היה לי זמן לחשוב. ישר, כשראיתי אותם רצים, לא היה אכפת לי מה מצבי, ידעתי שאני חייב לפעול. רק אחרי שהכל נגמר, הבנתי באמת מה קרה שם. בראייה לאחור, לא הייתי עושה שום דבר אחרת".

בסיוע אתר הגבורה: http://www.gvura.org/

מקור הכתבה