"עיטורים מוענקים במקומות שהדברים לא הלכו לפי התוכנית"

פנחס וולף אתר הגבורה, במחנה 27 בדצמבר 2012
אמנון ליפקין שחק ב 2005

אמנון ליפקין שחק ב 2005


בזמן שירותו, זכה אמנון ליפקין־שחק, הרמטכ"ל ה־15 שנפטר בשבוע שעבר, לשני עיטורי עוז: על הפשיטה בכראמה ועל מבצע "אביב נעורים" # לפני שבע שנים סיפר עליהם לפנחס וולף, כתב "במחנה", והסיפורים מובאים כאן היום כפי שפורסמו אז



המטרה: כראמה

ב־18 במארס 68' עלה אוטובוס תלמידים מגימנסיה הרצליה על מוקש. התוצאה: שני הרוגים ועשרה תלמידים פצועים. שלושה ימים אחר כך התחיל המבצע בכראמה. בגלל סמיכות האירועים, לא מעט אנשים חושבים כי המבצע היה תגובה על הפיגוע, אך ליפקין־שחק מכחיש זאת בתוקף: "הפעולה בכראמה הייתה פעולה שהתבשלה במשך הרבה זמן", הוא פוסק. "נוהל קרב למבצע כזה לוקח יותר משלושה ימים, כך שמי שחושב שיש קשר בין הפעולה שקרתה ב־18 במארס, לא מבין איך מתנהלים נוהלי קרב.

"זו גם לא הייתה תוכנית מגירה, כי בסיסי המחבלים הם דינאמיים. כראמה הפכה להיות עיירה בשליטה כמעט מוחלטת של המחבלים. הפעולה תוכננה במטרה לשבש את היערכות המחבלים בבקעת הירדן, בצד המזרחי, ולמנוע פיגועים בישראל ביום העצמאות של אותה שנה".

במבצע פיקד ליפקין־שחק, אז סרן, על כוח צנחנים שנע בשריוניות. השטח הטופוגרפי וכיוון השמש לא היטיבו עם הכוח, שביקש לחלץ טנקים שנפגעו כתוצאה מאש ירדנית, וכבר בהתחלה נפגעה אחת השריוניות. למרות התנאים הקשים, ליפקין־שחק המשיך בלחימה ובחילוץ הנפגעים. על כך הוענק לו עיטור העוז.

התוכניות משתבשות

"צה"ל פעל בשני אזורים: מצפון לים המלח, באזור גוש עבדאללה, שם נכנס עיקר הכוח, גם המשוריין", מספר היום ליפקין־שחק. "אחד הכוחות היה כוח מוטס, שמטרתו הייתה לחסום את דרכי הבריחה של המחבלים מכראמה מזרחה אל גב ההר. זה כוח שגם פעולתו השתבשה במידה מסוימת, כי לא היה תיאום בין הנחתת הכוח לבין זריקת הכרוזים, שאותם פיזרו קודם לכן, וחלק מהמחבלים – כולל ערפאת, נדמה לי – הצליחו לברוח מכראמה ולצאת עוד לפני שכיתרו את העיירה וחסמו את נתיבי הבריחה ממזרח.

"אני הייתי עם כוח שהיה תחת פיקודו של מפקד חטיבת הבקעה, רפול. מטרת הכוח שלנו הייתה להיכנס לאזור גשר דמיה ולחסום אפשרות של ירידת תגבורות של צבא ירדן מצפון לדרום, לכיוון כראמה. היו כוחות ירדניים באזור הזה, והמטרה הייתה לרתק אותם ולמנוע מהם להגיע לסייע למחבלים או להילחם נגד צה"ל בעיירה כראמה.

"זה היה בוקר, והשמש סנוורה את הכוח שלנו. הירדנים היו במורדות הרכס, קצת יותר גבוהים, ושלטו על כל הבקעה. די מהר חלק גדול מהטנקים שלנו נפגעו. חלקם שקעו בבוץ בחלק הנמוך של הירדן, וחלקם הגדול של הטנקים, שעלו למעלה ותפסו עמדות, נפגעו מהשריון הירדני. על מנת לחלץ את הטנקים ואת הנפגעים, ירינו טילי נ"ט שלא הצליחו לפגוע בטנקים הירדניים.

"אז קיבלנו משימה מרפול, לרוץ לצומת אל־מסרי, שנמצא ממש למרגלות הרכס, בקצה המזרחי של בקעת הירדן. מטרת הפעולה הייתה לחלץ את הטנקים והנפגעים לשטחנו. מיד כשהתחלנו לנסוע חטפנו אש די מסיבית מהטנקים הירדניים. הצומת היה כבר במרחק של כמה מאות מטרים מהטנקים הירדניים. ידענו שיש שם טנקים אבל לא ידענו בדיוק היכן הם נמצאים.

"היחידה שלנו הייתה חלק מחטיבת הצנחנים, אבל לנו היו שריוניות עם תותחי 90 מ"מ. היתרון שלהן היה שהן יכלו לנוע מהר מאוד משום שהן היו קטנות וזריזות. התותח שלהן היה פחות טוב מזה של הטנקים, אבל זו תחמושת שידעה לחדור שריון.

"הגענו לצומת והיינו תחת אש מאוד מסיבית כבר בדרך. בינתיים אף אחד לא נפגע. הצומת היה מקום די קטן, עם שלושה־ארבעה מבנים בתוכו. הטנקים הירדניים היו מעלינו ואנחנו נמוכים. איך שהגענו נפגעה שריונית אחת, ודי מהר ראיתי שאין מקום לכולם. לכן השארתי שם את השריונית שלי ועוד שריונית לא פגועה אחת. את היתר החזרתי אחורה ובדרך חזרה נפגעה שריונית נוספת. בשלב מסוים חיל האוויר התחיל לתקוף את הטנקים הירדניים והם פשוט נסוגו. אז למעשה האש הירדנית פסקה כמעט לחלוטין, למעט עוד קצת ארטילריה ומרגמות.

"לקראת הצהריים הגיע אלינו כוח חילוץ, שפינה את הנפגעים שהיו לנו בשריונית הפגועה. עם הכוח היה גדי מנלה, שנהרג כמה חודשים אחר כך בבקעה. איתנו נפגע עוד זחל"ם של חטיבת הטנקים, שגם אותם חילצנו. לקראת הערב כל הכוחות כבר יצאו והפעולה הסתיימה".

ההפתעה הירדנית

"פעולת כראמה הייתה הפעולה הראשונה הגדולה אחרי מלחמת ששת הימים. אני חושב שהיו לנו כמה הפתעות. ראשית, שהצבא הירדני נלחם כפי שהוא נלחם, גם באזור שאנחנו היינו בו וגם באזור הדרומי, שם לחמה חטיבה 7, שנחשבה אחרי מלחמת ששת הימים לחטיבה מפוארת, והם חטפו. שנית, הירדנים לקחו את הטנקים שלא הצלחנו לחלץ למצעד שנערך ברבת עמון. אם אני לא טועה, שני מטוסי חיל האוויר הופלו מאש נ"מ ירדנית.

"במהלך הפעולה, הצבא הירדני נלחם טוב ובאומץ. הוא לא ברח ולא פינה את השטח, למרות שמטרת הפעולה לא הייתה להילחם נגד צבא ירדן, אלא נגד המחבלים שבחסות הצבא הירדני התפרסו בבקעת הירדן. אני לא בטוח שהיה ברור לכולם שצבא ירדן יילחם בצורה כזאת. יכול להיות שאם היה ברור לכולם שכך יהיה, אולי סדר הכוחות היה אחר. מבחינת הצבא הירדני, כראמה נחשב לאחד מהקרבות שהם גאים בהם.

"המחבלים, לעומת זאת, לא יכולים להציג את כראמה כהישג. הם הרי ברחו ולא מעטים נשבו, וזו לא גבורה. נכון שחלק גדול מהם ואולי אפילו מפקדיהם הצליחו לברוח, אבל זה בהחלט גם שיבש להם את התוכניות להמשך".

"עיטורים מוענקים במקומות שהדברים לא הלכו לפי התוכנית"
צילום מתוך כתבה משנת 1968

כראמה לעומת לבנון

ניתן לטעון שקיים דמיון רב בין הפשיטה על כראמה בשנת 68' לבין המלחמה בלבנון בקיץ האחרון (מלחמת לבנון השניה): בשני המקרים מדובר במבצע נגד ארגון טרור שהתבסס בתוך מדינה שכנה, ובשניהם נראה כי הצבא חשב שיוכל לסיים את הפעולה בניצחון סוחף, דבר שהיה לנו לרועץ.

ליפקין־שחק, לעומת זאת, דוחה מכל וכל את ההשוואה בין שתי הפעולות. "אני חושב שאין דבר משותף בין מלחמת לבנון האחרונה לפעולה בכראמה", הוא אומר. "במלחמה בלבנון לא הייתה ראייה שחצנית. היו המון דברים אחרים שהביאו לתוצאה של כישלון, או אי־הצלחה צבאית. בכראמה, לפחות מהבחינה של השגת היעד, אני חושב שהמבצע השיג את מטרותיו. המחיר ששילמנו היה כבד מדי, וחלק מהתכנון, לדעתי, לא היה מספיק טוב. הערכת האויב הייתה מקילה ולא נכונה. בלבנון, לצערי, אני חושב שלא השגנו את המטרה של פגיעה קשה בחיזבאללה והפסקת ירי הקטיושות או צמצום משמעותי שלו. לכן, לא הייתי מחבר קווי דמיון בולטים בין כראמה לבין מה שהיה בקיץ".

מבצע "אביב נעורים"

ב־17 בספטמבר 70' הורה חוסיין, מלך ירדן, על פעולה נרחבת נגד ארגוני המחבלים בארצו, שלימים זכתה לכינוי "ספטמבר השחור". בעקבות אותה פעולה העתיקו ארגוני המחבלים, שעד אז היו מבוססים בירדן, את פעילותם לביירות, והמשיכו בפעולות טרור נגד ישראל.

במטרה לחסל את פעילות הטרוריסטים, תכננה מערכת הביטחון הישראלית את מבצע "אביב נעורים", בביצועם של מיטב קציני צה"ל של אותם הימים. תפקידו של אמנון ליפקין־שחק, אז קצין בדרגת סא"ל, היה לפוצץ את בניין "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". עם תחילת הקרב נפגעו שלושה לוחמים, ועל ששת הנותרים נפתחה אש ונזרקו רימונים מתוך הבניין. בסופו של דבר הצליח הכוח, למרות המצב הקשה אליו נקלע, להשמיד את כוחות המחבלים, לפוצץ את הבניין ולפנות את הנפגעים. על כך קיבל ליפקין־שחק את עיטור העוז השני שלו.

 ההכנות למבצע

"אני הייתי מפקד גדוד 50 של חטיבת הצנחנים, ויצאתי עם הסגל של הגדוד ועוד שני אנשים מהסיירת", מספר ליפקין־שחק. "היעד שלנו היה בית בן שבע קומות של החזית הדמוקרטית, שהיה למעשה מחנה צבאי. קצין חי"ר וצנחנים ראשי, עמנואל (מנו) שקד, פיקד על המבצע, ובאופן טבעי ההכנות למבצע כזה דורשות זמן. אם בכראמה יכולנו להרים משקפת משטח ישראל ולראות את רוב מרחב הפעולה שלחמנו בו, ב'אביב נעורים' המצב היה שונה. צריך ללמוד על התצ"אות ולעשות עוד כמה דברים.

"ההחלטה הייתה שהפעולה תתבצע עם בגדים אזרחיים ולא ככוח צבאי, משום שחלק ממתאר המבצע היה בתוך שטח בנוי ודי צפוף, והיינו צריכים ללכת ברגל. היה ברור שאם יראו חיילים, מיד יידעו שיש כאן משהו, וזה מקפיץ את כולם. אם מבחינים באזרחים בתוך עיר כמו ביירות כשהם צועדים בלילה, זה לא מושך תשומת לב.

"ההגעה הייתה עם סטי"לים עד קרבת החוף ומשם עם סירות גומי, כשבחוף חיכו לנו מכוניות שנשכרו על ידי לוחמים של המוסד כמה ימים קודם. מהחוף צריך היה לנסוע אל היעד, להחנות את המכונית במגרש חנייה ולהתחיל ללכת ברגל עד המקום. ידענו שיש שם שומרים בתוך עמדה מתחת לבניין. תפקידנו היה לפגוע בשומרים, להכין את הבניין לפיצוץ ולפוצצו על יושביו, ולאחר מכן לחזור למכוניות, לצאת לחוף ולקרוא לסירות הגומי שיבואו לפנות אותנו".

הנחיתה בביירות

"השלבים הראשונים התבצעו די כמתוכנן. הגענו לחוף, נחתנו. אני אפילו זוכר די קרוב לזה בית־מלון מואר שאנשים הסתובבו בו. המכוניות חיכו לנו למעלה. נכנסנו לתוכן וכל כוח יצא ליעדו.

"הגענו למקום החנייה, זה היה רחוב עם עלייה קטנה, החנינו את המכוניות ויצאנו. אבידע שור וחגי מעיין מהסיירת הלכו קדימה. הם היו לאחר אימוני לוט"ר, והאקדחים שהם נשאו היו עם משתיקי קול. אחריהם הייתה עוד חוליה, ובסך הכול הכוח שלנו מנה 19 אנשים, כאשר באוטו נשארו שלושה נהגים, רופא ולוחם שייטת שהיה צריך לעשות לנו את הקישור עם סירות הגומי, והוא נשאר לאבטח את הנהגים ואת הרופא.

"היינו שבעה או שמונה שהלכו לבניין. את חומרי הנפץ השארנו בתא המטען של האוטו כי היו שם 250 ק"ג. היינו צריכים לטהר את הבניין ואז לקרוא למכונית עם חומרי הנפץ, להוציא מהבגאז', לפזר את חומרי הנפץ, לפוצץ ולסגת עם המכוניות אל החוף.

"שמענו את הירי של האקדחים עם משתיקי הקול, ושניות אחר כך התחילו פרצי ירי של נשק אוטומטי. היה ברור שמשהו פה לא לגמרי מתנהל לפי התוכנית. בגלל שהרחוב היה קמור, לא היה קשר עין עם חגי ואבידע, וקראתי להם. הגעתי למקום שיש קשר עין וקראתי להם בקשר. לא הייתה תשובה בשני מכשירי הקשר שלהם. ראינו שיורים מתוך רכב שעמד 50 מטר בצד, במעלה הרחוב. צריך לזכור שמדובר ברחוב אזרחי. כשהלכנו בו, אנשים עמדו במרפסות. מרגע שהתחיל הירי, הרבה אנשים יצאו לראות מה קורה. התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה.

נפגעים לכוח

"כשהגעתי אל תחתית הבניין אמרו לי שיש עוד פצוע, יגאל פרסלר, שלימים היה יועץ ראש הממשלה לטרור. הוא היה פגוע די קשה, וקראתי לאיש השייטת שיבוא לקחת אותו לרופא. הוא הגיע ולקח את יגאל על הכתפיים. אחר כך היה סיפור שידעתי עליו רק בדיעבד: מישהו יצא מאחד הבתים כדי לעזור לו לסחוב את הפצוע. הם רבו ביניהם וזה שרצה לעזור הבין שהם לא פלסטינים ותוך כדי מאבק הוא לקח מאיש השייטת את נשקו וברח. יגאל שכב על הרצפה ולא היה לו הרבה מה לעשות. הוא ניסה לדרוך את הנשק עם הפה, כי היד שלו הייתה פגועה, אך ללא הצלחה.

"אנשים ניסו לרדת במעלית, וחסמנו את פתח חדר המדרגות. כשכמה אנשים מיושבי הבניין ניסו לצאת החוצה הם נהרגו ביציאה. קראנו לרכב עם חומר הנפץ. מנחם זטורסקי, שלימים היה מפקד הנח"ל, היה מ"פ החבלה שהצטרף אלינו. הוצאנו מהאוטו את חומרי הנפץ. כשהגענו לתחתית הבניין ראינו שאבידע נהרג וחגי היה פצוע. את אבידע הכנסנו לתא המטען ואת חגי שמנו במושב האחורי ואמרנו לנהג לרדת לרופא. הרכב ירד למטה, אנחנו פיזרנו את חומרי הנפץ. הפעלנו את מנגנון ההשהיה וירדנו לכלי הרכב.

"כשהגענו לחניון ראיתי שיש שני כלי רכב, והרכב עם אבידע וחגי חסר. ניסינו לקרוא לו בקשר והוא לא ענה. שאלתי את האנשים איפה הוא. הם לא ידעו. הם רק ראו אותו חולף בנסיעה. הדבר היה מאוד מטריד. התחלנו לנסוע לכיוון חוף הפינוי. די בתחילת הנסיעה שמענו את הפיצוץ הגדול. כשהגענו לחוף הפינוי ראינו את הרכב, שמסיבה לא ברורה לא עצר אצל הרופא. קראנו לסירות הגומי, התפנינו לסטי"לים ושם חגי נפטר בחדר הניתוח. יגאל הוטס מהסטי"ל לרמב"ם.

"שאלתי אחר כך את הנהג של האוטו למה הוא לא עצר אצל הרופא. הוא היה בחור יותר מבוגר מאיתנו, שנלחם כנער גם במלחמת השחרור. הוא אמר שהוא חשב שאף אחד לא ייצא משם והוא ייקח אותם לחוף, וכשמישהו יבוא לפנות הוא לפחות יספר מה היה. מה שהוא לא ידע זה שמכשיר הקשר לסירות הגומי לא היה אצלו. הוא היה אצלנו. כך שאם לא היינו מגיעים או אם היינו מחליטים לשנות את חוף הפינוי, כנראה שהוא לא היה מצליח להוציא אותם משם".

חשיבותם של עיטורים

על פי מה שנראה, עיטורים וצל"שים ניתנים בדרך כלל במקומות שהקרב לא הצליח כמתוכנן. ליפקין־שחק חושב שלמרות זאת, הענקת עיטורים היא מעשה ראוי וחשוב. "עיטורים מוענקים בדרך כלל במקומות שהדברים לא הלכו לפי התוכנית. אם בכראמה הכול היה זורם לפי התוכנית, כנראה שלא היה צריך להעניק לי עיטור. אותו דבר בביירות. אם לא היינו מסתבכים והייתי צריך לקבל כמה החלטות, שלדעתי היו חצי אינטואיטיביות, לא הייתי מקבל עיטור. בכל המלחמות זה היה נכון. בשורה התחתונה, אני חושב שזה נכון לתת עיטורים, בוודאי לחיילים, אבל גם לקצינים זוטרים, שמבצעים את תפקידם מעל ומעבר תוך כדי גילויים של גבורה".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה