"הרגשתי כאילו כל הגוף שלי נוזל דם"

סמ"ר (מיל') אלי יבלונק גויס למילואים בבוקר יום שבת, היום בו פרצה מלחמת יום הכיפורים. יבלונק היה מפקד טנק בגדוד 106 של חטיבת הראל, ואת חבריו למילואים הכיר עוד מהשירות הסדיר ומהאימונים. האחווה המיוחדת בין אותם לוחמים הייתה, כנראה, הגורם המכריע באותם קרבות בלימה קשים בהם נלחמו מעטים נגד רבים. בצהרי ה־13 באוקטובר, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, החלה ההתקפה העיקרית. הגדוד, שכוחו הידלדל, היה בעמדת נחיתות משמעותית מול המצרים, ורק ארבעה טנקים כשירים עמדו לרשות הכוח שנאלץ להתמודד עם 30 טנקי אויב, חי"ר וארטילריה מצריים. "ממש בשלב האחרון, כשנשארו רק ארבעה טנקים שלהם, חטפתי פגז בטנק שלי ונפצעתי", משחזר סמ"ר (מיל') יבלונק. "כל הגוף שלי התמלא ברסיסים, ירדתי לאחור, שלפתי כמה רסיסים מהגוף שלי, אבל לא התפניתי. החבר'ה אמרו לי: 'אלי, בוא נתפנה', ואני לא הסכמתי. אמרתי שאנחנו חייבים לסיים עם זה".

יבלונק עלה לעמדת אש גבוהה, ותוך שלושים שניות השמיד ארבעה טנקי אויב, ולמעשה קטע את התקפת האויב. מיד לאחר מכן פגע פגז בצריח הטנק שלו והוא נפצע קשה בידו, פניו ועיניו, ופונה משדה הקרב. במעשיו  גילה סמ"ר (מיל') אלי יבלונק אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.


שיירת טנקים במלחמת יום הכיפרים

הכול בוער

בשש וחצי בבוקר יום שבת, השישה באוקטובר 1973, קיבל אלי יבלונק את שיחת הטלפון המכריעה בה זומן למילואים. גדוד 106 היה אמור לנסוע לרמת הגולן, אך עקב שינוי בתוכנית  נשלחו חייליו לסיני, לגבול המצרי. "באותה תקופה עוד גרתי אצל הוריי בעפולה, והתבקשתי להגיע למחנה נפתלי", מספר יבלונק. "הגעתי לשם עם עוד כמה חבר'ה, נתנו לנו קומנדקרים (רכב סיור צה"לי ישן - י"ב) ואמרו לנו לנסוע לתל אביב ולגייס את האנשים. עוד לא דיברו על גיוס פומבי אלא רק על קריאה שקטה, אז היינו צריכים לעבור בבתים, לדפוק בדלתות ולגייס אנשים למילואים. חזרנו למחנה נפתלי בערב וכבר בלילה שבין שבת לראשון נשלחנו לאילת, וכשהגענו חיכו לנו טנקים. ציידנו אותם ומשם יצאנו לכיוון סיני, נסיעה שארכה 14 שעות. לא הבנו שהולכים למלחמה - חשבנו על משהו בסגנון ששת הימים: באים, עושים את העבודה והולכים.

"לקראת השמונה באוקטובר הגענו לאזור רפידים והתארגנו שם. באותו יום המח"ט כינס את המפקדים לקפ"ק, במהלכו התחילה ארטילריה מצרית לדלג לעברנו. תוך כדי ההפגזות הוא אמר לנו: 'אתם לא זזים מפה'. היה בחור אחד שפשוט לא הצליח לעמוד בזה. הוא לקח קומנדקר, ברח הביתה ומאז לא ראו אותו. באותו רגע הבנתי שזה לא יהיה כל כך פשוט. במהלך היום נכנסנו לקרבות הבלימה ולהתקפת הנגד. בהתקפה הזו ספגנו הרבה אבידות, והרבה טנקים נפגעו מטילים נגד טנקים, כולל הטנק של המג"ד. ההתקפה הזאת לא הייתה מאורגנת כמו שצריך. לא היה לנו סיוע ארטילרי או אווירי, פשוט אמרו לנו 'קדימה, סעו'.

"בשלב מאוחר יותר העבירו אותנו מהגזרה הצפונית לגזרה המרכזית, מעל לתעלת סואץ, ובמשך שלושה ימים בלמנו את ההתקפות של המצרים. עבדנו יום ולילה, והרבה טנקים ספגו טילים והושבתו בגלל בעיות טכניות. בטנק שלי המצברים לא היו בסדר ובכל פעם שדוממנו את המנוע, לא הצלחנו להתניע מחדש. היו מצבים שעמדנו טנק ליד טנק בלילות עם כבל התנעה, וברגע שהייתה מתקבלת הוראה לצאת, היינו מניעים ומתנתקים אחד מהשני.

"מהערב של ה־9 באוקטובר ועד ליום בו נפצעתי ספגנו את הקרבות הקשים, ולאט־לאט הכוח הלך והידלדל. בצהרי ה־13 באוקטובר היו לנו רק ארבעה טנקים תקינים בכל הגדוד. היינו חשופים, בלי סיוע, ובכל פעם אמרו לנו שיגיעו לעזור לנו, אבל אף אחד לא הגיע. במהלך הקרב הצלחנו להשמיד את הטנקים המצריים ואז, ממש בשלב האחרון, כשנשארו רק ארבעה טנקים של האויב, הטנק שלי חטף פגז ואני נפצעתי.

"כל הגוף שלי התמלא ברסיסים, שלפתי כמה מהם ולא התפניתי. הנהג אמר לי כל הזמן 'אלי, תתפנה', ואני לא הסכמתי, עד היום אין לי מושג מה גרם לי להגיד את זה. המשכנו להילחם, ועלינו עוד פעם לעמדות. הטנקים שלהם עמדו קרובים אחד לשני, אז ביצעתי שיטת 'ירי מהיר' ותוך שלושים שניות השמדתי את כל הטנקים האלו. תוך כדי הרגשתי כאילו כל הגוף שלי נוזל דם. ההתקפה שלהם נבלמה וחשבנו שהכול נגמר, כשלפתע חטפתי טיל שהיה מכוון אליי אישית. נפצעתי, איבדתי את הראייה ואת היד, וכל הפרצוף שלי התרסק. מיד פינו אותי לאחור, הרגשתי שהכול בוער, שכולי אש. אני זוכר שצעקתי את המספר האישי שלי כי לא הייתה לי דיסקית. חשבתי שאני הולך למות, אז רציתי שלפחות יידעו מי אני".

חי עם הבעיות

יבלונק איבד את ידו ואת ראייתו, ועד היום הוא עיוור. אחרי שנפצע באותו קרב הוא החל לעבור תהליך שיקום ארוך ואינטנסיבי, עמוס ניתוחים בידיו, בעיניו ובפניו. "אחרי שנפצעתי הסתבר לי שפינו אותי במסוק שהמצרים ניסו להפיל ללא הצלחה", נזכר יבלונק באותם רגעים מטושטשים. "הגעתי לרפידים, שם ניתחו אותי בניסיון לעצור את הדימום. לאחר מכן הטיסו אותי לבסיס חצרים, ומשם לבאר שבע. בבאר שבע התחלתי לעבור ניתוחים ביד, באוזניים, בפה ובעיניים. שכבתי במחלקת עיניים, סביבי עוד הרבה חיילים עם מקרים חמורים, והאווירה שם הייתה טובה. קיבלנו טיפול טוב מצוות תומך, וכל הסביבה שלי הייתה מאוד תומכת.

"הטען־קשר שלי, שלמה אלה, נהרג יום אחרי, והתותחן והנהג לא מסוגלים לפגוש אותי עד היום. זה קשה להם מבחינה נפשית. דיברתי איתם בטלפון כמה פעמים והם אמרו שהם לא יכולים לפגוש אותי, שזה מעלה להם זיכרונות שהם כנראה רוצים לשכוח מהמלחמה הארורה הזאת. אני חוויתי שבוע ימים נורא, אבל הם המשיכו להילחם גם אחר כך, והם רוצים לשכוח.

"המלחמה נתנה לי איזושהי פרספקטיבה לחיים. למדתי שצריך לקחת את הדברים בקלות, והגעתי לכדי הבנה שגם אם אתה מגיע מלמטה, זה לא סוף העולם. אם תסתכל קדימה ותגיד שאתה רוצה לצאת, אז תצא. השיקום זרק אותי לכיוון הספורט - בהתחלה שחייה ואז חדר כושר, אופניים וסקי. אלו דברים שלא פשוט לעשות כשאתה לא רואה, אבל העיוורון לא משתק אותי בכלל.

"היום אני רוכב על אופניים לשני אנשים, גם בכביש וגם בשטח. עשיתי כבר עשרות פעמים מסעות ממטולה ועד אילת באופניים, ואני מכיר את כל המסלולים במדינה בעל פה - גם בכביש וגם בשטח. אני מפדל כל יום בסביבות 200 קילומטר, וזה מתאפשר בלי יד או עיניים, כי אני יושב מאחור, ומישהו מכוון מלפנים.

"זיכרונות מהמלחמה מציפים אותי בעיקר בלילות. האירועים שהתרחשו חוזרים אליי. זה, בעצם, המקום היחיד שאני רואה בו משהו, עד היום. יש אנשים שיגידו שזה הלם קרב, אבל אני לא חושב על זה. אני חי עם הבעיות. לא כל יום אני קם מאופס, אבל אני לא מושך את זה הלאה, אני שם את זה בצד".