"נסענו על הדרך כצאן שמובל לטבח"
אל"ם (מיל') גיורא בירן התגייס למלחמת יום הכיפורים כסגן צעיר ושימש קצין אג"ם בעוצבת "ראם", חטיבת מילואים של חיל השריון. לצערו, בתפקיד קצין האג"ם הוא לא הספיק להישאר עד סוף המלחמה, וכבר ביום הקרבות השני פיקד בעצמו על כל הכוח החטיבתי לאחר שהמח"ט נפצע ופונה משדה הקרב והסמח"ט נהרג יום לאחר מכן. "הרגשתי אחריות אדירה", נזכר בירן. "הייתי ממש צעיר, ילד בן 26, ופתאום היה לי כוח עצום. לצדי לחמו קצינים מעולים ואנשי מילואים שבעי קרבות שנלחמו עד טיפת הדם האחרונה, וזה גרם לי להאמין בעצמי שאני יכול, מוכן ומסוגל לבצע את המשימה".
אחרי שלושה ימים של קרבות שריון אכזריים במהלכם הצליח בירן להשמיד כ־150 טנקים, חזר המח"ט לכוח. בהמשך, ביום החמישי למלחמה, החטיבה החלה בקרב ההבקעה בו פרצו לשטח הסורי. במהלך הקרב העקוב מדם תפקד בירן כמג"ד עד שנפצע קשה מרסיסים בכל גופו ופונה לאחור במצב אנוש. בקרב ההבקעה הצליחה עוצבת "ראם" לפרוץ לתוך השטח הסורי בציר הראשי של קוניטרה־דמשק, ובעקבותיה נכנסו שאר כוחות צה"ל. במעשיו בזמן הלחימה גילה אל"ם (מיל') גיורא בירן אומץ לב, כושר מנהיגות ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.
טנק ישראלי מל טנק סורי, צילום: מיקי אסטל
תפס פיקוד
המלחמה תפסה את בירן כששכב בבית־חולים במצב קשה לאחר שנדבק במחלת הצהבת שבועיים קודם לכן. מיד כששמע שחטיבתו מגויסת למילואים עזב בירן את בית־החולים, נסע לביתו, עלה על מדים והגיע למפקדת החטיבה. "אשתי ניסתה לשכנע אותי לא לנסוע לפילון", מודה בירן, "אבל פשוט קמתי והלכתי, לא ביקשתי אישור מאף אחד. נסעתי לחטיבה והגעתי אליה בזמן שהם היו במרוץ לגיוס חיילי המילואים. לקראת השעה שתיים התחיל לחץ אדיר, שהלך והתגבר בסביבות השעה חמש בערב, לשלוח מיד טנקים לרמת הגולן.
"התארגנו כמו שצריך, ולקראת שחר של יום ראשון התחלנו לנוע לרמת הגולן דרך היהודיה ועד קצבייה אל־ג'אדידה. במהלך הדרך טנקים רבים התקלקלו ונותרנו עם 25 כלים בלבד. עם אור ראשון נגלה בפנינו מחזה מדהים: מאות כלי רכב משוריינים של האויב היו פרוסים לפנינו, בעמק ההריגה. האזור הזה היה, מבחינתי, קו פרשת המים. זה שטח גבוה, ומי שיושב בו שולט על כל הרכס. אני מאמין שאילו הסורים היו מגיעים לשם לפנינו, הגלישה שלהם לכנרת הייתה בלתי נמנעת והם היו שולטים על מי שהיה עולה לגולן. להערכתי, הגענו לנקודה הזו כרבע שעה לפניהם. עם טנקים בודדים תפסנו אותה, עצרנו את ההתקדמות שלהם והצלנו את הרמה
"באותם רגעים לחמתי בטנק של המח"ט כשני לו, עמדתי על ידו וסייעתי לו תוך כדי הקרב. ניסינו לכנס כמה שיותר טנקים על הרכס, כדי שתהיה לנו מאסה קריטית בעזרתה נוכל להשמיד את הכוח הסורי ולעצור את ההתקדמות שלו. פחדנו מהאפשרות שהתחמושת שלנו תאזל, אבל הבנו שככל שנחזק את הבסיס שלנו נוכל לעמוד מול הטנקים של האויב.
"בסביבות השעה 11 בבוקר, תוך כדי התקדמות הקרב, התחלתי להרגיש מאוד לא טוב בתוך הטנק. כנראה שזה קרה בעיקר מפני שהייתי חולה, אך העשן של הפגזים שהתפזר בטנק בוסיף לכך וגרם לי להרגיש רע. אמרתי למח"ט, רן שריג, שאני חייב לרדת לנוח. זו הייתה תמונת מצב מאוד גרוטסקית: קרב פגזים, טנקים נוסעים, ואני יורד מהרכב ושוכב בתעלה. פחדתי שטנק ידרוס אותי, אבל הייתי כל כך תשוש שפשוט לא יכולתי להמשיך. שכבתי שם במשך חצי שעה. לאחר מכן קמתי, הזדקפתי וראיתי את הטנק של המח"ט עומד בעמדת אש. רצתי לשם, ומכיוון שלא ראיתי את המח"ט הייתי בטוח שהוא נמצא בצריח. עליתי לצריח וראיתי כתמי דם גדולים על המפה. בהמשך הבנתי שהמח"ט נפצע מרסיסים ופונה לבית־חולים בטבריה.
"התחברתי לאוזניות והתחלתי למסור הוראות ולפקד על כל הכוח שהיה בנמצא. התחלנו להתקדם, כשעיקר המאמצים שלי הושקעו בהגנה על הכוח במטרה שלא ייפגע כיוון שגם ככה היינו גדוד מוקטן וספגנו אבידות. המשכנו הלאה ובינתיים הוזעק למקום הסמח"ט, סא"ל גדעון צימבל, שהיה באותם רגעים בציר 'אל־על' עם הגדוד השלישי של החטיבה. הוא הגיע לקראת יום שני בבוקר, ובקרבות שניהלנו באזור חושנייה, אזור בו הסורים כבר התבססו היטב, צימבל נפגע מרסיס ונהרג. באופן מידי קיבלתי פיקוד על הכוח החטיבתי, או לפחות מה שנשאר ממנו".
הבקעה מדממת
ביום רביעי בצהריים, אחרי שני ימי קרבות קשים, ירד הכוח בפיקודו של בירן להתארגנות קלה, ונכנס לנוהל קרב לקראת קרב ההבקעה - הפריצה לתוך סוריה. "חטיבה 7, שהייתה הבלם הצפוני מקוניטרה ועד החרמון, הצליחה לבלום את האויב והם ביצעו הבקעה באזור הצפוני של ג'ובתא אל־חשב. פיקוד הצפון רצה לבצע הבקעה נוספת, הפעם בציר הראשי של קוניטרה־דמשק, בעזרת החטיבה שלי. ההערכה הייתה כי האויב הסורי יתמוטט בעקבות המהלך, ולצערי לא כך היה. בדרך כלל, הכביש הראשי שמוביל לבירה מוגן בצורה הכי טובה על ידי שדות מוקשים, יחידות נ"ט, טנקים וארטילריה. כוח לא צריך להבקיע בציר ראשי, אלא לחפש דרכים עוקפות. ההחלטה לפרוץ בציר הזה נעשתה ללא הקפדה על מודיעין נכון ומתוך התרשלות וזלזול באויב.
"ערב לפני הקרב, המח"ט חזר וארגן את כל הכוח בשני גדודים כך שהחטיבה מנתה עשרות טנקים. אני התמניתי למג"ד ופיקדתי על הכוח הגדודי. עברנו את גדר המערכת והתחלנו לנוע על הכביש. תוך כדי הנסיעה, כל מי שירד לצדי הכביש עלה על מוקש ונפגע. האפשרות היחידה שנותרה לנו על מנת להתקדם הייתה אך ורק על הציר הראשי, על הכביש עצמו שלא היה ממוקש. חתרתי להגיע במהירות לרכס של חאן ארנבה. לא הייתה שום אפשרות לעצור על הכביש ולא קיבלנו סיוע של חיל האוויר או חיפוי של טנקים. נסענו על הדרך כצאן שמובל לטבח. תוך כדי תנועה ירינו לכל עבר כמו מטורפים, בכלל בלי לכוון, בזמן שעל הכביש עצמו שכבו פצועים והרוגים. פיקדתי על הטנק השלישי בטור והפחד הגדול שלי היה לדרוס אותם.
"תוך כדי שהתקדמנו הבנתי שאם נגיע לרכס הסורים יברחו, ואם לא נצליח לעשות את זה - כולנו נושמד. בכלל לא חשבנו על אפשרות של נסיגה לאחור. במלחמה אתה צריך להתקדם קדימה ולייצר אש ככל שניתן. אני זוכר שצעקתי 'לא לעצור, לא לעצור, להתקדם קדימה, לא לרדת מהכביש' עד שהגענו לחאן ארנבה. לפתע הרגשתי בום חזק מצד ימין והטנק שלי נפגע. כל הצד הימני של הגוף שלי היה מרוסק.
"שכבנו מאחורי הטנק והסורים התחילו בהפגזה אדירה. חטפתי רסיסים בכל הגוף, היה לי קשה לנשום והנהג שלי מת באותו רגע. הייתה לי הרגשה שגמרתי את החיים, וכמו בכל הסיפורים, התמונות התחילו לחלוף לי בין העיניים: מראות של אשתי, של הילדים, ובעיקר המחשבה על זה שככה אני עומד לגמור את החיים. בזמן ששכבתי פצוע, אני זוכר שראיתי חטיבה נוספת, בפיקודו של אורי אור, נכנסת לציר הראשי. כשהבחנתי בהם הבנתי שצה"ל ניצח בזכות ההבקעה המדממת שלנו ורק אז כל הדאגה שלי נגמרה. כשראיתי את הכוחות עוברים דרך כל הטנקים השרופים שלנו הבנתי שניצחנו בקרב ההבקעה, קרב קשה מאוד שאני עד היום לא בטוח אם מישהו חווה כזה ברמת הגולן".