"והגוף, אחי ניר, כאילו מתכווץ פנימה מגעגועים"
|
סא"ל א', לשעבר סמג"ד 669, כותב על חברו לנשק סרן ניר פורז ז"ל מסיירת מטכ"ל שנהרג בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ב-14.10.1994
ניר. כותב לך בפעם הראשונה מילים, ולא רק של מחשבות. מחשבות רבות כתבתי לך עד היום. אז ככה... השבוע התחלתי, יחד עם אחיותך המופלאות תמר ועמית וחברך היקר רון, להיערך ליום הולדתך ה-42.חברים, משפחה וחבר'ה מהיחידה מתאספים בקרחת יער קטנה, שרים, מספרים, נהנים מהביחד וחוגגים לך, אך בלעדיך. הרעיון עלה כשהבנו שלרוץ במרוץ דואטלון מפרך שנערך לזכרך, זה כבר יותר קשה לנו - הצעירים המתבגרים - והחלטנו לעשות משהו מעט אחר, שאולי יעביר מעט ממך: ישראליות, ערכים, ציונות, חברתיות ושמחה גדולה של חיים. ערב שירה עברית.
התחלתי לכתוב וקשה לי, כאילו זה היה אתמול. הדמעות מציפות את עיני ויש גם אחת תורנית, בפינת כל עין. והגוף, אחי, הגוף כאילו מתכווץ פנימה מגעגועים. מוצא במכתב זה הזדמנות ראשונה לספר לך את מה שארע אז באותו לילה מטורף ביום שישי ה-14 באוקטובר 1994. אתה כמפקד בכוח הפריצה לבית בו הוחזק נחשון ווקסמן, ואני בצוות הכוננות לחילוץ מוסק ביחידה. מצחיק, כי לא באמת תיאמנו דבר. כנראה שתיאום אמיתי לא נדרש כשהחברות כה אמיצה.
זוכר איך שהיינו אז קצינים נמרצים - דבקים במשימתם, מאמינים בכל ליבנו במהות - אשר ברוב ימות השבוע מתקשרים בהודעות דרך חדרי מבצעים ומתכננים אפטר מזדמן, שאף פעם לא באמת קרה. מתכננים סופי שבוע פרועים (לייט), חבר' ה, מסיבות, מטקות על החוף, שניצלים של אימא ושיחות ברומו של עולם בדירת שותפים.
ועתה בגורל משותף, מבצעי וערכי - משימת חילוץ של חייל חטוף. צריחת הסירנה ביחידה, פקודות אחרונות לצוות, הציוד מועמס על המסוק ואני בדרך לביר-נאבבלה. סובב את הבית מן האוויר ולא יודע עדיין כי אתה מונח שם, שליו וממתין. נוחתים בבסיס והמחשבה זוחלת, מטפסת, אוחזת, נועצת שיניים והכל זורם אל תוך הנימים והעורקים. - מבין, לא מאמין, נגמר!
אחי היקר. רואה אותך מבלי שאתה כאן. שומע אותך מבלי שאתה אומר דבר. מתייעץ עימך בכל דרך. חושב עלייך מתוך מעשיי. ואוהב אותך מתוך הגעגוע. אני היום עדיין במדים (את זה בוודאי אתה רואה משם), מחובר לכל מה שהיינו אז, ועוד יותר היום. מנסה בכל יום להעביר לאנשיי את כל מה שלמדתי ממך ואת מה שלימדתי את עצמי דרכך. "לתת מבלי לרצות לקחת, ולא מתוך הרגל, כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל" - נתן זך.
מקור הכתבה
התחלתי לכתוב וקשה לי, כאילו זה היה אתמול. הדמעות מציפות את עיני ויש גם אחת תורנית, בפינת כל עין. והגוף, אחי, הגוף כאילו מתכווץ פנימה מגעגועים. מוצא במכתב זה הזדמנות ראשונה לספר לך את מה שארע אז באותו לילה מטורף ביום שישי ה-14 באוקטובר 1994. אתה כמפקד בכוח הפריצה לבית בו הוחזק נחשון ווקסמן, ואני בצוות הכוננות לחילוץ מוסק ביחידה. מצחיק, כי לא באמת תיאמנו דבר. כנראה שתיאום אמיתי לא נדרש כשהחברות כה אמיצה.
זוכר איך שהיינו אז קצינים נמרצים - דבקים במשימתם, מאמינים בכל ליבנו במהות - אשר ברוב ימות השבוע מתקשרים בהודעות דרך חדרי מבצעים ומתכננים אפטר מזדמן, שאף פעם לא באמת קרה. מתכננים סופי שבוע פרועים (לייט), חבר' ה, מסיבות, מטקות על החוף, שניצלים של אימא ושיחות ברומו של עולם בדירת שותפים.
סא"ל א' צילום: אלי דסה
ועתה בגורל משותף, מבצעי וערכי - משימת חילוץ של חייל חטוף. צריחת הסירנה ביחידה, פקודות אחרונות לצוות, הציוד מועמס על המסוק ואני בדרך לביר-נאבבלה. סובב את הבית מן האוויר ולא יודע עדיין כי אתה מונח שם, שליו וממתין. נוחתים בבסיס והמחשבה זוחלת, מטפסת, אוחזת, נועצת שיניים והכל זורם אל תוך הנימים והעורקים. - מבין, לא מאמין, נגמר!
אחי היקר. רואה אותך מבלי שאתה כאן. שומע אותך מבלי שאתה אומר דבר. מתייעץ עימך בכל דרך. חושב עלייך מתוך מעשיי. ואוהב אותך מתוך הגעגוע. אני היום עדיין במדים (את זה בוודאי אתה רואה משם), מחובר לכל מה שהיינו אז, ועוד יותר היום. מנסה בכל יום להעביר לאנשיי את כל מה שלמדתי ממך ואת מה שלימדתי את עצמי דרכך. "לתת מבלי לרצות לקחת, ולא מתוך הרגל, כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל" - נתן זך.
מקור הכתבה
הוספת תגובה