"נדירים אלו שיכולים לומר שהם ראו מטוס וגם פגעו בו"

את המלחמה האווירית על תל אביטל, סרן (מיל') ישראל גולדשטיין לחם לבדו. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על פלגת נ"מ, ובמהלך הימים הראשונים ללחימה כל הכלים שהיו תחת פיקודו הושבתו עקב תקלות טכניות, מלבד אחד.

לפי הנהלים של אותה תקופה, רק קצין נ"מ היה רשאי לתת פקודת פתיחה באש, ועל כן החליט גולדשטיין שאין צורך שחייליו יישארו חשופים תחת האש המסיבית שניתכה על התל. “הגעתי למסקנה שאם אני חייב להיות בחוץ כקצין כדי לתת פקודה, אין טעם שאהיה בעמדת הפיקוד ואפקד על הכלי, כששני חיילים נוספים נמצאים עליו למרות שהבונקר ממש לידם", מסביר גולדשטיין. “אם כולנו היינו נשארים בחוץ לחכות למטוסים הייתי מסכן את כולם. נוצר מצב שלא תכננתי. לא תכננתי להיות גיבור גדול, אבל בפועל הייתי בחוץ כל הימים האלו לבד. יריתי, וכתוצאה מהירי היו גם נפילות ופגיעות".

במשך ארבעה ימים רצופים גולדשטיין פעל לבדו בזמן שהיה חשוף להפגזות חוזרות ונשנות של מטוסי קרב סוריים, מהם הצליח להפיל שלושה. במעשיו אלה גילה סרן (מיל') ישראל גולדשטיין יוזמה, אומץ לב ורוח התנדבות, ועל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי ראש המטה הכללי דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

נקודת תורפה

גולדשטיין החל את שירותו הצבאי בחיל הים, אך לאחר שנפצע החליט לעבור למערך הנ"מ ובהמשך הגיע לגדוד 66. הוא יצא לקצונה ובמלחמת יום הכיפורים כבר היה סג"ם צעיר שפיקד על פלגת נ"מ שבדיוק הוצבה ברמת הגולן. “ישבנו באל עריש בסיני, שם היה בסיס הנ"מ של הגדוד, והיינו יוצאים לפרוס במקומות שונים בהתאם לצרכים המבצעיים. לתל אבו נידא (תל אביטל - י"ב) הגענו כעשרה ימים לפני יום הכיפורים, במסגרת פריסה של היחידה שנערכה לאור המתיחות ששררה ברמת הגולן", משחזר גולדשטיין. “היינו אמורים לעלות לחרמון, אך כשהגענו לנפח קיבלנו הוראה לא להגיע לשם, ובמקום זאת להגיע לתל אביטל.

“העובדה שעלינו לתל אביטל במקום לחרמון התבררה, בדיעבד, כצעד שגוי. הקומנדו הסורי שתפס את החרמון מצא מקום לא מוגן, והצליח יחסית בקלות להשתלט עליו. הסורים טסו במסוקים, ואם היינו שם היינו עשויים למנוע את זה. כל התמונה של הלחימה על החרמון הייתה נראית אחרת, וכפועל יוצא גם מספר ההרוגים היה פוחת. זו הייתה החלטה שגויה, ומשיחות שערכתי אחרי המלחמה עם קצינים בכירים, הסתבר לי שגם הם לא הבינו את שיקול הדעת שעמד מאחורי ההחלטה.

“היחידה שלנו לא קיבלה הודעה על כך שהולכת לפרוץ מלחמה. היו חיילים שידעו באותו בוקר, חלק הבינו עוד לפני כן שמשהו עומד לקרות, אבל לא היה לנו ידע אחיד. לעומת זאת, ליחידות ששירתו בתל אביטל היו מקורות אינפורמציה יותר טובים מאלו שעמדו לרשותנו, וראינו בהתנהלות שלהם שמשהו קורה. יום לפני שהמלחמה פרצה, כל החיילות פונו מהתל, והבחנו בכל מיני תנועות חריגות בבסיס שרק בדיעבד קישרנו להתהוות המלחמה.

“בשעה שתיים ראינו במפתיע מטוסים עוברים היישר מעלינו, אבל לא זיהינו אותם כמטוסי אויב. כלל הברזל בלוחמת נ"מ הוא שירי על מטוסים נעשה אך ורק על פי פקודה של קצין, וצריך לזהות בוודאות שמדובר במטוסי אויב. כבר קרו דברים מעולם, לכן הירי חייב להיות אך ורק אחרי זיהוי ודאי.

"פתאום ראינו מצנחים נופלים מהמטוסים. זה בלבל אותנו כי חשבנו שאלו צנחנים שלנו, אבל אחרי זמן  קצר ראינו שהמצנחים מתפוצצים על הקרקע, והבנו שאלו פצצות לחדירת בונקרים. באותו הרגע היה ברור שמשהו חמור קורה ומיד התחילה הפגזה ארטילרית. הבעיה עם נ"מ, ולא רק במקרה הזה, היא שעם הכלים איתם פעלנו היינו מיועדים לעמוד בקו האש, וזו נקודת התורפה. אתה חשוף גם למטוסים וגם לארטילריה, וכשאחרים יכולים לתפוס מחסה, אתה נשאר חשוף. אתה צריך להיות בחוץ ולחכות למטוסים שיגיעו".


תותחי נ"מ במלחמה, צילום: ארכיון במחנה אתר הגבורה

להגשים את החלום

בשעה שתיים התחילה ההתקפה, ותוך זמן קצר הבין גולדשטיין שרק כלי אחד מתוך שלושת הכלים שהיו תחת פיקודו כשיר לשימוש. “מה שקרה, ובעצם מייחד את הסיפור שלנו, זה שכמה כלים הושבתו מתקלות טכניות, ובאופן תיאורטי אני הייתי צריך לפקד על הכלי היחיד שנשאר  תקין ולתת לצוות שהיה עליו הנחיות. בדרך כלל, בכל צוות יש נהג, כוון, קשר שהוא גם הטען שמחליף את המחסניות, וקצין שנותן את הפקודה לירי. החלטתי שאם אני חייב להיות בחוץ כקצין, עדיף שאשב על הכלי במקום לעמוד בעמדת התצפית, ואם אני אזהה משהו אני אפתח באש. לא היה טעם שגם החיילים יישארו חשופים בחוץ. הם לא יכלו לעזור לי בסיטואציה הזו, כי ממילא כבר הייתי על הכלי והייתי צריך לתת את הפקודה לירי.

“אמרתי לחיילים שייכנסו לבונקר ושאני אשאר על הכלי ואסתדר לבד. נוצר מצב לפיו לחמתי בחוץ כל ארבעת הימים האלו בזמן שכל הלוחמים של המחלקה שלי ישבו בבונקר הממוגן. באותם ימים יריתי במטוסים וכתוצאה מהירי היו גם נפילות ופגיעות. אני זוכר שהתבצעו בימים האלו בין 10 ל־15 תקיפות, ולפי טענות החיילים שלי, לפחות שלושה מטוסים הופלו על ידי, למרות שחיל האוויר מאשר זאת רק כשהפגיעה ודאית, לכן רק על הפלה אחת יש אישור פורמלי.

“שלוש פגיעות המדוברות היו במטוסים סוריים. שתיים מהן במטוסי מיג 17 והפגיעה השלישית במיג 21. מלבד זה, היה עוד ניסיון לירות על מסוק שהתקרב אלי מאוד, אך בגלל שהתרחשה תקלה לא הצלחתי לפגוע בו. הוא חלף ממש לידי, ועד היום יש לי זיכרונות מהאירוע הזה ומהלחץ בו הייתי נתון כשהבנתי שאני לא מצליח לירות עליו. בסופו של דבר הוא נפגע על ידי כוח שריון בערך קילומטר אחרי המיקום שלנו.

“אירוע חריג נוסף התרחש, ככל הנראה, מול פרחי טיס סורים. המטוס הסורי הגיע היישר אליי, ובתגובה הרמתי את הקנים על מנת לירות. אולי זה רק בדמיון שלי, אבל למיטב זיכרוני יצרתי קשר עין עם טייס המטוס, וכשהרמתי את הקנים במטרה לירות בו - הוא התרסק על ההר הסמוך מבלי שהספקתי לשחרר אפילו כדור אחד. ישנה אפשרות שהוא התרסק כתוצאה מתקלה או כיוון שהיה לא מיומן, אבל ייתכן מאוד שהוא פשוט ראה קנים מכוונים אליו וזה הפחיד אותו. זה היה ממש יוצא דופן שהתרחשה נפילה של מטוס בלי שכוח ירה עליו.

“רוב אנשי הנ"מ, אולי אפילו 99 אחוזים מהם, יסיימו את הקריירה הצבאית שלהם מבלי שראו מטוס אויב. הנותרים אולי יחזו במטוסי אויב, אך נדירים אלו שיכולים לומר שהם ראו מטוס וגם פגעו בו. לי היה מזל שיכולתי להגשים את החלום הרטוב של כל איש נ"מ".