"תזכור שכמו שאתה עכשיו אצלי בשבי, מחר אולי אשב אצלך"

עבור רס"ן (מיל') אברהם ליבנה, המילה שלו הייתה מה שעזר לו לשרוד במלחמת יום הכיפורים. עם כיבוש מוצב "המפצח" הוא נפל בשבי, ובמהרה החליט להסתיר את זהותו האמיתית כקצין מודיעין, והציג את עצמו כסמל אספקה – כזה שלא יעניין את החוקרים המצרים. “באותו הרגע היה לי ברור שנגמרו הסיפורים, ואני מעכשיו סמל אספקה, ועם הזהות הזאת אני הולך עד הסוף", משחזר ליבנה בבהירות. “עבור המצרים, סמל בחיל האספקה זה כמעט כמו גנרל. הם חשדו שאני יודע יותר ממה שנראה לעין, לכן, במטרה לשרוד, מסרתי להם אינפורמציה נכונה אבל לא מסוכנת. סימנתי להם איפה נמצא כל מוצב בדיוק רב, והעמדתי אותם על טעותם כששגו במידע. אמנם מדובר במידע שהיה קל להשגה, אך די היה באכפתיות שהפגנתי כדי לקנות את אמונם".

למרות האלימות שהפגינו כלפיו, ליבנה עמד בכל הניסיונות של המצרים לשבור אותו ולדכא את רוחו. במעשה זה השכיל רס"ן (מיל') אברהם ליבנה להוליך שולל את שוביו ולא חשף כל סוד ביטחוני. על כך הוענק לו צל"ש אלוף שנחתם ע"י קצין המודיעין הראשי דאז, תא"ל דב תמרי.

מלחמת הישרדות

ערב המלחמה היה ליבנה קצין מודיעין בעוצבת סיני. מתוקף תפקידו, הוא נשלח עם צוות קציני מודיעין לבצע מעקב בגבול מצרים, לאחר שהצטבר מידע על פעילות חריגה באזור. הוא התמקם במוצב "המפצח", וביום שבת בצהריים, כשעמד על מגדל התצפית, פרצה המלחמה. “כמה דקות לפני שהתחילה המלחמה נכנסנו לכוננות ספיגה. מפקד המוצב קרא לי לרדת מהמגדל, אך אמרתי לו שאשאר לצפות קצת ואז ארד", הוא נזכר. “שניות לאחר מכן ראיתי שמונה מטוסים מצריים חגים מעליי - בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. עדיין ישבתי על המגדל ולא עיכלתי את מה שראיתי, אבל הבנתי שזה מורכב בהרבה מעוד כוננות ספיגה. עוד באותו הבוקר ידענו שהולכת לפרוץ מלחמה, אבל הערכות המודיעין קבעו שהיא תפרוץ רק בערב, לכן ההיערכות שלנו הייתה לא מאורגנת.

“התחלתי לרדת מהמגדל עם כל הציוד, כשלפתע הצריח חטף אש והתפוצץ. מצאתי את עצמי עף מהסולם ונשמט אל הקרקע, כשברקע שריקות איומות ומטוסים. רצתי במהירות אל הבונקר, שם גיליתי שיורד לי דם מהיד. נחבשתי על ידי הרופא הגדודי וראיתי שמתחילים להצטבר פצועים. המוצב היה בשגרת לחימה במשך יומיים, וכשראיתי את מאות החיילים המצרים מתקדמים למוצב, התחלתי להבין שלא מדובר בעוד מלחמת התשה אלא במשהו גדול מזה.

“ביום האחרון ללחימה, ממש לפני שנפלנו בשבי, עודדו אותנו בקשר: 'תחזיקו מעמד, תחזיקו מעמד', אבל היה קשה מאוד להחזיק מעמד, כי התחמושת הלכה ואזלה. כשהמצרים הבינו שזה המצב, הם עטו על המוצב, זרקו רימוני עשן לפתחי האוורור שבבונקר כך שהיה לנו מאוד קשה לנשום. אם יש משהו שלמדתי באותו היום, זה על יצר הקיום של האדם. ברגעים כאלה אין עבודת צוות, וכל אחד דואג להישרדותו שלו. היה אחד שניסה להוציא את הראש דרך אחד מפתחי האוויר כדי לנשום, אנשים דרכו על אחרים והכול היה מותר.

“התקבצנו מחוץ לבונקר כשהמצרים מעלינו. אף אחד לא אמר שנכנעים, אפילו לא היה דיון לפני כן על אפשרות של נפילה בשבי, לכן אני לא יודע למה, אבל כנראה שהתת־מודע שלי העלה את האפשרות. במהירות הורדתי את הדרגות וזרקתי את הארנק שלי, בו הייתה תעודת הקצין. כשהמצרים לכדו אותנו, הם היו בהיסטריה, שלפו נשקים וצעקו: 'ידיים למעלה!' וקשרו אותנו אחד אל השני בכבלים של טלפון. בעודנו קשורים פסענו לעבר מצרים, כאשר אנחנו דורכים אחד על השני. בלי הקצינים המצרים שהצילו אותנו לא היינו מגיעים לשבי בחיים. הם שמו לנו גופות של חיילים מצרים בתור מדרגות על מנת שנטפס מהתעלה. באותם רגעים הבנתי שמדובר בתרבות אחרת, ושאין לי מושג לאן פנינו מועדות".

דאגת מוות

הלוחמים ההמומים לא ידעו מה יעלה בגורלם, בזמן שהובלו במשאיות אל עבר קהיר. באותם רגעים איומים החל ליבנה לעכל את המתרחש, והחליט לבנות את סיפור הכיסוי שיציל את חייו. “הייתי יחסית חדש במוצב, הכרתי רק חלק מהאנשים ולא הייתה לי ברירה אז אמרתי להם: 'רבותיי, אני רוצה שתדעו שמעכשיו אני חייל מהנח"ל כמוכם, ואם שואלים אתכם אז תגידו שאני אחד מכם', מספר ליבנה. “אחרי זה העלו אותנו לאוטובוס לקהיר שם פגשתי עוד חבר, גיורא מרכוס. אמרתי לו: 'אתה לא מכיר אותי', והמשכתי ללכת.

במהלך הנסיעה היכו אותנו שוב וכולם צעקו, אבל היה לי המון זמן לחשוב. זה היה ברור שברגע שנגיע לקהיר תיפתח החקירה בווריאציות שונות, ושהסיפור על הנח"ל יישמע לא אמין כי אני לא מכיר את נוהלי הלחימה כמוהם. אמרתי לעצמי שאגיד את שמי הפרטי, שם המשפחה וזהו זה.

“בכלא התחיל משחק המכות – מעמידים אותך מול חוקר ששואל שאלות בעברית, ואתה נותן לו את הפרטים. אני לא יודע איך, אבל הפכתי חיש רגע לסמל אספקה. הכרתי את התעלה טוב, ובניתי סיפור כיסוי לפיו אני אחראי על מנות הקרב במוצבים. השבוע הראשון עבר לי מאוד מהר, כי היכו אותי ורוב הזמן לא הייתי בהכרה. כל חקירה מתחילה באותו מבנה: להגיד את כל הפרטים האישיים עליך ועל הגדוד שלך מההתחלה ועד הסוף. בעצם, הם בודקים שאתה לא מערים עליהם. בהמשך ביקשו ממני לשרטט את המוצבים, והגעתי למסקנה שזה בסדר למסור אינפורמציה נכונה אבל לא מסוכנת, כך שאזכה באמונם. הדיוק בו הראיתי להם איפה נמצא כל מוצב, יצר לי דימוי של נחקר טוב, וכשהפקודים המצרים רצו להראות לגנרלים שלהם נחקר לדוגמה, הם הציגו אותי. במשך הזמן גיליתי שגם המצרים הם בני־אדם. אמרתי לאחד מהם: ‘אני רוצה להגיע איתכם לשיתופי פעולה', והוא מצדו השיב: 'תזכור שכמו שאתה עכשיו אצלי בשבי, מחר אולי אשב אצלך'.

“לקראת סוף התקופה חשבתי על הוריי וידעתי שהם דואגים לי דאגת מוות. הם חשבו שאני מת, כיוון שכולנו הוכרזנו כנעדרים עם נפילתנו בשבי. אחי חזר מחו"ל לחפש אותי בסיני, ואמר לאבי: ‘אברהם מת, כל חיילי המוצב נשרפו חיים'. בעצם, הסוף לחוסר הוודאות של הוריי ושלי הגיע ב־31 באוקטובר, עם ביקור 'הצלב האדום'. ב־2 בנובמבר הודיעו להוריי שאני שבוי ולא מת, וב־15 בנובמבר העלו אותנו על מטוסים.

“כשהמטוס נחת בלוד יכולתי לנשום לרווחה. הוריי התרגשו מאוד ואני הייתי עסוק בעצמי ובכל האהבה שעם ישראל והתקשורת הרעיפו עליי - זה היה הלם. בעיניי, ניצחתי את המלחמה הזאת כי לא חזרתי פגוע נפש או גוף. אני לא חושב שאני גיבור, אבל בהחלט שמח שהביעו הערכה כלפיי עם הצל"ש. אם יש משהו שלמדתי מהמלחמה הזאת זה קבלת פרופורציה: אחרי שעמדתי על סף התהום ואחרי שראיתי חברים שלי חוטפים מכות, הבנתי מה קשה ומה לא. מה נורא ומה לא. לדעתי, עם רוב המצבים הקשים ניתן להתמודד, ואין מקום להישבר. אחרי שראיתי את חיי נעלמים וחוזרים אליי עשרות פעמים בשבי, אני חושב שההתמודדות שלי עם קשיים רק התעצמה. יצאתי מחוזק מהשבי ולא חלש ועל כך אני מרגיש מסופק".

שבים מהשבי, צילום: אבי שמחוני, אתר הגבורה