אצל הדודה והדוד

הפקה: ניבה גולדברג | צילום: ספיר ברונזברג, כתב: דשה טס אתר הגבורה, במחנה 16 באוגוסט 2013
לודמילה רוז'קוב, צילום: ספיר ברונזברג, אתר הגבורה

לודמילה רוז'קוב, צילום: ספיר ברונזברג, אתר הגבורה


רפי הפך את המחסן שלו 
לבית הארחה, לודמילה מקפלת קיטבגים, ונטע תורמת את כל הרווחים של המאפייה שלה לחיילים משוחררים # האנשים שתורמים לצה"ל מכל הלב. בנה של לודמילה רוז'קוב, סגן גרמן רוז'קוב ז"ל קיבל צל"ש מאו"ג בשנת 2002.



בעקבות הבן

לודמילה רוז'קוב עלתה לארץ בעקבות בנה הקצין. לאחר שבנה נהרג, היא התחילה להתנדב

 מדי בוקר פותח השומר בש"ג במחנה “יפתח" את השער למיני־ואן שמגיע מקריית שמונה. הנהג והנוסעים, הבאים להתנדב בבסיס, מברכים את השומר לשלום ונכנסים פנימה. בסיומה של ארוחת בוקר קלה, תריסר האזרחים מתחילים לעבוד במרץ על מנת להספיק את כל המשימות, החל מאריזת קיטבגים ועד לניקיון של ציוד צבאי. על חבורת המתנדבים מנצחת לודמילה רוז'קוב (62), שמחלקת את המשימות ומוודאת שכולם מבצעים את עבודתם. “אנחנו מסדרים את הציוד שמביאים לנו, שוטפים אותו ובודקים שהוא תקין", מספרת רוז'קוב. “אנחנו מכינים הכול מראש ואורזים את החפצים בקיטבגים, כדי שהחייל שיקבל אותו יוכל לרוץ ישר להכשרה או חס וחלילה לשדה לקרב. אנחנו משקיעים ונותנים את כל הלב בכל דבר שאנחנו עושים, גם אם זה הדבר הפשוט ביותר כמו לשטוף שכפ"ץ", היא מציינת בחיוך. “אנחנו יודעים שבסוף ישנו חייל שמשתמש בציוד הזה, והבחור הצעיר הזה מגן על כולנו".

להישאר בן־אדם

בדצמבר הקרוב תחגוג רוז'קוב עשור לפעילות ההתנדבות שלה. העשייה שהפכה לחלק משגרת חייה החלה בעקבות מותו של בנה, סגן גרמן רוז'קוב, שנפל ב־12 במארס 2002 במהלך היתקלות של כוח צה"ל עם חיזבאללה בגבול לבנון. אמו כבר תכננה לעלות ארצה בעקבות בנה, ולרוע המזל, הוא נהרג כשהגיעה לבקר אותו בארץ. “גרמן שלי רצה לעלות לארץ בשביל לשרת בצבא", היא מספרת. “כשהיה בן 19 הוא עלה והוכר כחייל בודד. הוא היה סגן מ"פ בגדוד ‘שחם' של הנח"ל", מתארת בגאווה האם. “שלושה חודשים אחרי שנהרג, החלטתי שגם אני הולכת לצבא. לפני מותו, גרמן אמר שהוא רוצה שאני אשאר כאן בישראל ושזה יקל עליו אם הוא יידע שאני לא במרחק אלפי קילומטרים. לכן החלטתי להישאר כאן ולקבל את המדינה שלו, לשרת את הארץ שהוא אהב כל כך". ההחלטה של האם להגיע ולהתנדב נבעה מאהבתו של בנה לצבא. “הוא אמר שבמידה ויקרה משהו צה"ל יעמוד לצדו, ובאמת כשגרמן נהרג עמדו לצדי. אם זאת קצינת הנפגעים של הגדוד שדאגה, או מפקדי הפיקודים שהגיעו לנחם אותי".

הרחבה בבסיס “יפתח" מלאה במתנדבים שעובדים בעמדות השונות. כמה מהם מחזיקים שורכים וסטים ישנים, מנסים לתקן מה שניתן, ואחרים תולים שכפ"צים לייבוש. מתנדבים נוספים מסדרים בתוך הקיטבגים ציוד צבאי דוגמת קסדות ומשקפי מגן. “כשהתחלתי להתנדב לא הבנתי יותר מדי, אבל עכשיו זה בא טבעי", מספרת רוז'קוב. “היום אני יודעת מה השם של כל דבר ואת הייעוד שלהו עבור החייל".

רוז'קוב מגיעה מדי יום לבסיס יחד עם מתנדבים ומתנדבות נוספים, שעבור רובם העבודה עם הצבא מהווה סגירת מעגל. “הרבה מהאנשים כאן הם הורים שכולים שאיבדו את ילדיהם במהלך שירותם הצבאי", היא מגלה. “אחת מהמתנדבות שלנו איבדה את הבן שלה רק לפני שנה. ההימצאות כאן וההתמקדות בעבודה ובתרומה עוזרות להם להתמודד עם הכאב", היא אומרת ומביטה באהבה בעמיתיה העובדים במרץ. “הבן שלי היה אידיאליסט, הוא רצה להתקדם במערכת הצבאית, אבל אני תמיד אמרתי לו שלא ירוץ במדרגות החיים. חינכתי אותו שהכי חשוב לזכור מי עמד לצדו לאורך הדרך ולהישאר בן־אדם".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה