"קברנו חצי שנה מהחיים שלנו"

בלילה התשיעי של מלחמת יום הכיפורים שלף אל"ם (מיל') גבריאל ורדי, מ"פ בגדוד השריון 407, את המצלמה שלו. אף על פי שהיו מותשים מהקרבות הארוכים, ורדי התעקש לתעד את חבורת הלוחמים, רגע לפני הקרב המכריע. “אחד החיילים צעק לעברי: ‘עזוב אותך עם התמונות האלה', אבל בדיעבד התברר שזו התמונה האחרונה של הרבה אנשים שנהרגו אחר כך בקרבות", הוא מספר בכאב.

אחרי שהונצחו על גבי סרט הצילום, ורדי הוביל את כוחותיו בתוך התופת המצרית, ובמהלך הקרב נתן להם פקודה בלתי שגרתית: להסתתר מאחורי הטנקים הפגועים שנותרו בזירה, להסתער בירי על הטנקים המצריים, ולחזור חלילה. אף על פי שהחיפוי שהעניקו לורדי נפסק במפתיע, הוא לא התייאש והצליח להוביל את הכוחות לניצחון. במעשה זה גילה אל"ם (מיל') גבריאל ורדי כושר מנהיגות ודבקות במשימה תוך גילוי תושייה בתנאי קרב קשים, ועל כך הוענק לו ציון לשבח מידי הרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

מנותקים מהמציאות

לפני פרוץ המלחמה היה ורדי רס"ן צעיר במילואים, ובדיוק החל את השנה השלישית ללימודי הנדסה ומתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון. ביום שבת, היום בו פרצו הקרבות, שהה ורדי בביתו שבקריית גת, ולא העלה בדעתו כי בשעות הקרובות יתדפק על דלתו מפקד חוליית איסוף שיבשר לו על גיוס חירום מפתיע. “הבחור אמר לי: ‘תתכונן, אני לוקח את המג"ד שלך ואחר כך אעבור אצלך כדי לקחת אותך לימ"ח'. ובאמת, בסביבות 12 בצהריים הוא הגיע כדי לאסוף אותי. זה היה בשיטת חבר מביא חבר: כל אחד הודיע לאחר על הגיוס, וככה התאספנו כולנו. בדרך לשם חשבנו שיגייסו אותנו רק לכמה שעות, או מקסימום – כמה ימים. אף אחד לא תיאר שזה יוביל למלחמה.

“היינו חבורה מאוד מגובשת של לוחמים, שהכירה עוד מהסדיר. הגענו למלחמה מוכנים וחמושים בטנקי המג"ח הכי חדישים שהיו בצה"ל, ולאחר תרגיל אינטנסיבי שערכנו בצאלים. אבל הבעיה הייתה שבימ"ח היו טנקים ישנים, וחלקים מרכזיים מהם, כמו מקלעים, לא היו בכלל. כך יצאנו למלחמה עם טנקים נכים. נסענו דרומה לבאר שבע, בלי לשים לב לרמזורים ולדרכי התנועה. השעה אמנם הייתה מאוחרת, אבל המון אנשים יצאו מהבית והחלו לנופף לנו לשלום. לבסוף הגענו לטסה, שם לחמנו במשך כמה ימים בלי אירועים דרמטיים. הסבלנות של האנשים החלה לפקוע, והתסכול גאה.

“לאחד הלוחמים היה טרנזיסטור שבעזרתו שמענו חדשות. הבנו שהמצב לא טוב והתחושה הייתה שאנחנו לא עושים מספיק, אחרת איך זה ייתכן שהמצרים כובשים שטחים וחיילים שלנו נופלים בשבי? זה היה בלתי מתקבל על הדעת, במיוחד אם מתחשבים באופוריה של מלחמת ששת הימים בה עדיין היינו שרויים.

“כשהגיע ה־15 בחודש והוכרז על פריצה לציר 'טרטור־לקסיקון', הרגשנו שסוף־סוף מתחילים לעשות משהו. צוותנו יחד עם גדוד 184 לכוחות מסיירת 'שקד' וצנחנים, כמו גם לחטיבה 14 הסדירה, שהייתה זקוקה לתגבור על מנת לבצע את המהלך המשמעותי. התפקיד שלנו היה להיכנס לביתנים שבחווה הסינית ולטהר את הצירים. למחרת הועלתה תוכנית לחבירה מחודשת לחטיבת האם, אבל זו הייתה תוכנית הזויה ומנותקת מהמציאות".

תופסים מחסה

נרגשים מתחילת המהלך המכריע, הצטרפו לוחמי גדוד 407 אל חטיבה 14 כדי לחדור את הבקע שנפער בין הארמייה המצרית השנייה לשלישית. בהיעדר המג"ד שנשלח הביתה, לאחר שקרובי משפחתו נהרגו בקרבות, יצאו לוחמי הגדוד למתקפה, מבלי לדעת כי הבקע אינו ריק כפי שחשבו. “את הצומת החלו לחצות הגדודים הראשונים בצוות הקרב החטיבתי מבלי שנורה עליהם כדור אחד. גם גדוד 184, שהיינו על הזנב שלו, לא חטף מטח אש גדול כי למצרים לקח זמן רב להתעורר עד שהם הבחינו בכוחות צה"ל. כשזה קרה, חטפנו מהם מכל הכיוונים, בחושך מוחלט לגמרי, כי הם היו מופתעים לגמרי מהכניסה שלנו אל תוך המערך שלהם. זה הרגיש כמו קן צרעות. במצב כזה, אין ברירה אלא להילחם במרחקים זעירים, לא יותר משלושה מטרים בין טנק לטנק, וכשפוגעים באחד כזה, צריך להיכנס פנימה אל הכלי שלך כדי שלא להיפגע מעוצמת הפיצוץ.

“זה היה קרב כמו במערבונים: מי ששולף ראשון מצליח להישאר בחיים ומנצח, וזה הוביל להרבה רגעים טראומתיים. אחד הזחל"מים שנסע מאחורינו נפגע ישירות מטיל שפוצץ את כולו והפך אותו לכדור אש ענקי, שהרג את כל יושביו. אני והטען־קשר שלי קפצנו מהטנק לנסות ולראות אם אפשר לחלץ מישהו, אבל זה היה כל כך מסוכן להתקרב. באותו הזמן התברר שגם היחידה שלי על ציר הכביש נתקלה במערך המצרי וספגה אבידות. קיבלתי דיווח מאחד הטנקים שהמט"ק נפגע. בהמשך, איבדתי את הקשר עם מ"מ שלי וחבר נפש, סגן דודי כהן ז"ל, שהוביל את היחידה שנעה על הכביש, כך שהבנתי שכל העסק השתבש.

“בנקודה הזאת, מסיירת 'שקד' הודיעו לי שיש להם המון נפגעים ושהתקיפה נעצרה, וביקשו עזרה בפינוי הפצועים. עם שחר ערפל גדול כיסה את האזור והבחור שהחליף את המג"ד שלנו נפצע קשה. מהנקודה הזו הפסקנו לתפקד כגדוד כי זו הייתה סיטואציה שלא התכוננו אליה בכלל.

“החלטתי לפנות אל המח"ט, אמנון רשף, כדי שנוביל מתקפה שתשנה את מהלך העניינים. הוא, בקור הרוח שלו, היווה לי עוגן שאפשר להיאחז בו ולבסוף, אחרי כמה תקיפות כושלות במהלכן נהרג חברי הטוב יואב, הוא הסכים לכך שכוחות הפלוגה הנותרים יתקפו את הצומת, עם איגוף מצד הסמ"פ שיינתן ממערב. במהלך התקיפה המצרים ירו כמו משוגעים והוריתי לאנשיי לתפוס מחסה מאחורי הטנקים הפגועים, ולצאת מאחוריהם לסירוגין כדי לתקוף את המצרים. לבסוף הצלחנו, והמשכנו עד לאיסמעיליה, אך הפסקת האש עצרה אותנו.

“רגע לפני שהיא נכנסה לתוקף, נהרג אחד המט"קים שלי, גדי קוסמן, והוא הצטרף לעוד חברים יקרים שאיבדתי במלחמה, מחיר שלא פשוט לשלם. נשארנו במצרים עוד חצי שנה, עד שביום הפינוי תקענו מזכרת על האדמה וכתבנו: ‘קברנו פה חצי שנה'. למעשה, קברנו חצי שנה מהחיים שלנו.

“אחרי המלחמה הכרחתי את עצמי ללמוד, ושנה מאוחר יותר סיימתי את הלימודים, כי האלטרנטיבה הייתה לשקוע במין דבר שלא תורם כלום, ולא יחזיר בן־אדם אחד לחיים. במבט לאחור, החברות בינינו היא שניצחה את המלחמה, ולא שום דבר אחר. אני מאמין שניצחנו בזכות שילוב בין מקריות ומזל. העובדה שאני יושב פה היום היא מקרית, כי הטיל שפגע בזחל"ם יכול היה לפגוע גם בי. מצד שני, בתוך המקריות צריך גם להשקיע הרבה מחשבה כדי ליישם את הדברים שלמדת למרות המהומה. יישמנו דברים פשוטים, אבל הם אלו שגרמו למצרים להישבר".

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org