"המלחמה הזאת הייתה מלחמת הישרדות"

אתר הגבורה, במחנה 31 באוקטובר 2013
יובל שחר 2013

יובל שחר 2013


במהלך מלחמת יום הכיפורים, סרן (מיל') יובל שחר סייע בפינוי פצועים רבים, ואף על פי שהיה קצין מודיעין צעיר, תרם מניסיונו לכוחות הלוחמים על אומץ הלב שהפגין הוענק לו עיטור העוז



בשעות הערביים של היום הראשון למלחמה נפגעו טנקים ישראליים במוצב 111 ברמת הגולן, והיה צורך בפינוי הפצועים. סרן (מיל') יובל שחר נטל נגמ"ש, חדר למוצב ופינה את הנפגעים בהצלחה. בשעות הערב, אחרי שנותרו פצועים נוספים במוצב, עמד שחר בפני התלבטות קשה, האם לחלץ את הנפגעים ולהסתכן במטחי אש כבדים מצד הסורים. לבסוף, הוא בחר לנסות להגיע אל המוצב. “חדרתי לעומק של ארבעה קילומטר בתוך המערך הסורי. כשפניתי שמאלה בציר, טנק סורי התחיל לעקוב אחריי, אבל לא עשה דבר. כשהוא הבין שאני ישראלי, הוא התחיל לירות בטירוף, וכל מה שנותר לי מולו היה מקלע 05 קטן", הוא מספר.

“כשהגענו למוצב התחיל רעש של טנקים סוריים. ידעתי שאני חייב לתדרך את מי שנותר בפנים, כיצד להתמודד עם הטנקים שיגיעו. עזרתי להם להכין את העמדות מראש ולוודא שכל אחד נמצא במקומו, וכשהגיעה השעה הם הצליחו לפוצץ טנק סורי שהתקרב אלינו".

במעשיו בזמן המלחמה הפגין סרן (מיל') יובל שחר אומץ לב, קור רוח ואחוות לוחמים, ועל כך הוענק לו עיטור העוז מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

כמו רעידת אדמה

עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, שירת שחר, אז סגן צעיר לפני שחרור, כקצין המודיעין של גדוד 53. כבר אז החל להבחין בסימנים לאירוע ביטחוני גדול שעומד להתרחש בימים הבאים, והיה הראשון להזהיר את הסמג"ד והמג"ד, שלצערו לא עשו דבר. “הדוקטרינה הסורית מאוד פשוטה: בעת שגרה הם נערכים עם שלוש יחידות בקו האחורי ושתי יחידות בקו הקדמי, קרוב לגבול", הוא מסביר. “אבל בשעת חירום הסדר הזה מתהפך, וזה בדיוק מה שראיתי כשעשיתי סיורים בקו עם כל החיילים.

“ערב המלחמה ידענו פחות או יותר איפה כל כוח סורי יושב, כמה כוחות כאלה יש ועל אילו מטרות הם מכוונים. חשבנו שעומד להיות יום קרב כפי שנערך שנה לפני כן, במהלכו הסורים תקפו אותנו ויצאנו ללא פגע, אבל כל הסימנים הראו שזה הרבה מעבר לזה.

“המראה הראשון שזכור לי מהמלחמה הוא נוראי. הכול התחיל כשלקחתי צוותים מפלוגה ג' לסיור בקו. בסביבות עשר או 11 בבוקר קיבלתי הודעה בקשר שעליי לעזוב הכול ולנסוע חזרה לחושנייה. בנקודה הזאת הבנתי שמשהו מתחיל לקרות. התחילו לדבר על כך שבצהריים או בשש בערב יקרה משהו, והמתח היה גבוה. בעשרה לשתיים בצהריים קרה משהו שאני לא יכול לשכוח: הייתי שלושה קילומטר מהגבול, כשלפתע מטוסים הגיחו מעליו, בגובה מאוד נמוך. הם החלו להפיל פצצות על המוצבים, ושניות לאחר מכן הייתה רעידת אדמה נוראית. בחיים שלי לא נתקלתי בדבר כזה. אם אני לא טועה, היו להם מעל מאה סוללות תותחים, וכמות אדירה של כלים שהיו מכוונים לעבר רמת הגולן והתקיפו אותנו בו־זמנית.

“הטנקיסטים שהיו איתנו מיד קפצו לתוך הטנקים וסגרו את המדפים, כך שהם היו מוגנים מפגיעות של מטוסים, כל עוד לא חטפו פגיעה ישירה. אבל אנחנו, אנשי הקשר, המודיעין והמבצעים, היינו חשופים בשטח. רצתי מהר כדי למצוא לי מחילה או בור להסתתר בו, כשהתחלתי לחשוב מה כדאי לעשות. הדבר הראשון שעלה לי בראש היה לאסוף את כל הלוחמים שנותרו במקום יחד עם אנשי הרפואה והמודיעין, לקחת את כל הציוד מהחדרים שבחושנייה, ובמיוחד את החומר המודיעיני, ולהעמיס הכול על הזחל"מים. לא ממש הבנו למה אנחנו עושים את זה אז, אבל בדיעבד הסתבר שזה היה צעד נבון, כי בשעה שמונה בערב, אחרי שזזנו משם, האזור כבר היה בידיים סוריות. אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם החומר המודיעיני הזה היה נופל לידיים של הסורים".

בשל האילוצים בשטח

בעודם במנוסה, ניסו שחר וחייליו להשתלט על רשת הקשר הסורית כדי לקבל תמונת מצב מהימנה, אך כשהגיעו לתל פארס, גילו הלוחמים כי המצב חמור משחשבו. “בשלב הזה התחלנו להבין שזה לא עוד יום קרב. כמויות הטנקים שזרמו לשטח היו הרבה מעבר למה שציפינו, ושררה אנדרלמוסיה נוראית. כל אחד נלחם לעצמו, עד שבשעה שמונה בערב נפגע מוצב 111 והסמג"ד שלנו נפצע. לא היה לי תפקיד באותו הרגע, וידעתי שאני חייב לעשות משהו. השארתי את הזחל"ם עם החבר'ה ואמרתי להם לשמור על ציר הנפט. ניגשתי לתאג"ד, לקחתי את נגמ"ש הפינוי ונסעתי לכיוון המוצב על מנת לחלץ את הפצועים. העמסנו אותם, ואחרי חצי שעה יצאתי לכיוון התאג"ד עם כל הכבודה האנושית. כשהגעתי, הרופא אמר לי שהסמג"ד במצב מסוכן ביותר ושאנחנו מוכרחים לפנות אותו לצפת. לא היה לנו רכב פינוי בהישג יד, ובמקרה הזה כל שנייה הייתה קריטית. אני לא זוכר למה, אבל פתאום שמתי לב לטנדר של הסמג"ד שעמד מיותם בצד, ואמרתי ללא היסוס: ‘יאללה, הטנדר יהיה רכב הפינוי'. פינינו אותו לבית־החולים בצפת, ואחר כך חזרתי לרמה.

“בהמשך הלילה שמענו הרבה קריאות לעזרה. בשלב מסוים הלוחמים ממוצב 111 הודיעו לנו שהם מוקפים, ושיש שם הרבה פצועים שמבקשים חילוץ. נכנסתי לנגמ"ש ונסעתי שוב לאזור חושנייה. המשכנו לנסוע לכיוון המוצב כשטנק סורי החל לעקוב אחריי. הוא לא ידע שאני ישראלי ואני לא ידעתי שהוא סורי, האחד לא הגיב לאחר, אך לפתע, כשפניתי שוב לעבר המוצב, הוא קלט שאני לא שייך והתחיל לירות עליי. יריתי עליו עד כמה שיכולתי, וצעקתי לנהג שלי שייסע כמה שיותר מהר, וכך טיפסנו אל המוצב כשהטנק הסורי מזנב בנו.

“כשהגענו למוצב הצטרפנו לכוח שישב שם, ובמיוחד לבחור בשם כושי, מ"מ מגדוד 'בזלת' של הנח"ל, שאני זוכר עד היום. ישבנו כל הלילה ותכננו את ההגנה על המוצב, כאשר נשארנו עם שלושה־ארבעה טנקים פעילים מול עשרות שלהם. בשלב מסוים היה די שקט ופתאום שמעתי רעשים של טנקים עולים למוצב. לא הבנתי מה זה, ורצתי לכיוון הקולות. ראיתי את הטנק הסורי עולה למוצב וקראתי לטנקים שלנו. אני זוכר שרצתי לעמדה והסברתי לטנקיסטים לאן הוא מגיע, ובאמת כולם היו מוכנים והצלחנו לפגוע בטנק הזה באופן קשה מאוד. הפגיעה הזאת הייתה קריטית להמשך, כיוון שהיא חסמה את הדרך לשאר הטנקים הסוריים.

“ישבנו במוצב הזה עד שעות הבוקר, עד שנתתי הוראה לכולם לשים פגז בקנה ולהתפנות. אספנו את כל הפצועים לנגמ"ש, ואת ההרוגים קשרנו על הסיפון שלו. התחלנו לרדת למטה עד שנפגשנו עם כוח של חטיבה 7. בהמשך נסענו לתל חזקה, ואחר כך לתל יוסיפון, שם הייתה נקודת התחמשות ותדלוק, ושם פינינו את הפצועים.

“המלחמה הזאת הייתה מלחמת הישרדות. לדעתי, להגיד שלחמתי למען עם ישראל, כפי שכולם אומרים, זה דבר הזוי ומנותק מהמציאות. בסופו של דבר, כל לוחם בשטח דאג לחברים שלו ולביטחונו האישי. אני גם נרתע ממי שעושה מעיטור הגבורה שלו קריירה באמצעות הרצאות וספרים. פעם אחת ביקשו ממני להרצות על המלחמה, וסיפרתי שם רק מידע כללי, שום פרט על עצמי. כששאלו אותי למה אני לא מדבר על הסיפור שלי, טענתי שאם זו הייתה הדרישה לא הייתי בא להרצות בכלל. אני לא צריך להתבייש במה שעשיתי אבל גם לא להתהדר בכך. בסך הכול זכיתי להערכה על דברים שעשיתי בשל אילוצי השטח".

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה