אסא זורק רימונים, שאקי צולף, בנצור מרסס במקלע




עדותו של אסא קדמוני אתר הגבורה, במחנה אוקטובר 2013
אסא זורק רימונים, שאקי צולף, בנצור מרסס במקלע





אסא זורק רימונים, שאקי צולף,
בנצור מרסס במקלע 
עדותו של אסא קדמוני סרפיאום, אפריקה,17 באוקטובר 1973



אני יודע שלפנינו, מימיננו ומשמאלנו מתחם מצרי ענק, מאויש. מאיפה אני יודע? אני בעצמי לא יודע מאיפה אני יודע, אבל חש את זה מבפנים. אנחנו רואים מעט מאוד מצרים, אבל ברור לי לחלוטין שהם שם במאותיהם.

איך משכנעים עכשיו את דן המג"ד לסגת? אני מראה לדן את הבונקרים, את רשתות ההסוואה, מצדנו ולפנינו, בטווח של 600 או 700 מטרים, את המבנה בן שלוש הקומות על ראש הגבעה, 1,500 מטר מאיתנו - ללא ספק המפקדה, ואת תנועת החיילים המצרים וכלי הרכב, כחצי קילומטר צפונה מאיתנו, חוצים את המסילה ממערב למזרח. אם הם היו בנסיגה, בבריחה, היו צריכים לנוע הפוך, כלומר לכיוון קהיר, אני מנסה להסביר.

כאלף מטר צפונה לנו - תחנת הרכבת, מימין לה מסגד, משמאל למסילה - כפר שנראה נטוש, כולו חושות וסמטאות, בתים מלבני טיט, גגות קש או גגות עץ, גדרות מאבן ומטיט, שלא ברור בכלל את מה הן מגדרות. גיבוב של סגנונות, דרכי עפר צרות בין החושות. מעל הכפר, ממערב לו ומצפונו - עוד גבעות חפורות, עוד בונקרים. דן אומר שלפי המפה, לכפר קוראים סרפיאום. אני יודע בבירור שהמצרים אורבים בעמדות שבינינו לכפר ובבונקרים שמעל הכפר, אורבים ומחכים לנו.

זו מלכודת. בלי כוונה אני צועק על דן, מנסה להזהיר אותו והוא חושב שאני מפחד. לא נלחמנו אף פעם כתף אל כתף. הוא לא מכיר אותי וחושב שאני היסטרי. אני מסתכל על בְּאֵרי, מחכה שיגיד משהו. בארי עצוב בימים האחרונים, כבר כמה ימים הוא לא מדבר, כאילו יצא לו האוויר.

דן מזמין ארטילריה על הכפר ועל התחנה. עוברות דקות והפגזים לא נופלים. דן צועק ומקלל בקשר, ובכל זאת אין פגזים. אני שומע את מפקד הארטילריה אומר לדן בקשר: אני נותן לך את כל מה שיש לי, ודן מתעצבן וצועק עליו “תחזור לבית־ספר לתותחנים..." המפה היחידה נמצאת אצל דן והוא לא מראה אותה לאיש...

בארי, בצר, יהודאי ואני אומרים לדן שאין לנו מה לחפש שם. הם גדולים עלינו ומחכים לנו. דן מהסס. אני קורא את המחשבות שלו. הפקודה שקיבל מהמח"ט ברורה: לנוע צפונה לכיוון איסמעיליה, לבצע פטרול אלים, לפגוש את המצרים הרחק ככל האפשר מאזור הצליחה, לתפוס אותם לפני שיתארגנו להתקפת נגד, לפני שינועו לראש הגשר. ומה עשינו עד עכשיו? נסענו רק שבעה קילומטרים, שום אקשן, איך הוא יסביר למח"ט את הנסיגה? איך יסביר לעצמו שכאן, על הגבעה הזו, בלי קרב, בלי נפגע אחד, הוא מסיים את הפטרול? על סמך ניחושים של קציני המטה שלו? על סמך תחושות בטן של הקמ"ן השני שלו? במיתלה ב־1956 הוא הימר על חייו, נסע בזחל"ם קדימה אל תוך האש, הוציא משם פצועים, חזר בעצמו שלם וקיבל צל"ש. למה לא לנסות שוב?

(...) דן יורד מהדיונה, עולה לטנק ומנחה אותו לירות במטרות מזדמנות בכפר ומעליו. הטנק יורה והמצרים לא מגיבים. דן יורד מהטנק ומחליט לא להמתין יותר. לא לארטילריה שלא מגיעה, לא לטנק שפרס זחל ולא לקצינים שלו שמשוכנעים שמדובר במלכודת מוות. הוא מחליט להמר שהיריב יברח, עולה לזחל"ם, מורה להשאיר שני זחל"מים עם הטנק התקוע ופוקד על יתרת השיירה לנוע. בלי ארטילריה, עם כוח אש של טנק אחד. אנחנו עולים לזחל אחרי דן. בֶּנְצוּר הנהג - אותו בנצור שנכנס למיתולוגיה של הצנחנים עם הקריאה המפורסמת של מוטה גור בכניסה להר הבית במלחמת ששת הימים: "בנצור סע" - מכניס לראשון, ואני מתיישב על המקלע 0.3, מסדר סביבי כמה ארגזי תחמושת, ויודע בביטחון מלא שגורלנו נחרץ. עבור אחדים מאיתנו זו הנסיעה האחרונה. השאלה רק עבור מי...

הטנק מתחיל לנוע בירידה לכפר, ואחרי חמישה מטרים חוטף סאגר בצריח. להבת אש פורצת ממנו, ואני מספיק לראות את הנהג מחלץ את עצמו מתחת לטנק ועוד מישהו קופץ מהצריח הבוער. דן מורה לבנצור לעקוף את הטנק הבוער משמאל ולהמשיך צפונה. אנחנו עוברים את הטנק, כשאש תופת נפתחת עלינו משלושה כיוונים, וטיל סאגר דוהר ישר אלינו. כדור האש מתקרב במהירות. בנצור מבחין בו, לוחץ גז ושובר ימינה. הטיל מחטיא ומתפוצץ מאחורינו. אני מנסה להחזיר אש, אבל הירי מגיע מכל הצדדים ומכל הכיוונים. אנחנו ממשיכים לנוע קדימה, כשמאחורינו נשארים הזחל"מים האחרים. גם הם מותקפים. גם הם נלחמים על חייהם. איתנו נעים רק שני זחל"מים - של רייניץ ושל באדר.

רשת הקשר הגדודית מוצפת צעקות. בלגן גדול ואנחנו ממשיכים לדהור קדימה תחת אש אל תוך הכפר. כשמגיעים לתחנת רכבת, דן פוקד על בנצור לעצור. הוא יורד מהזחל"ם, בעקבותיו עוד שישה או שבעה חבר'ה, ואומר לבנצור להמשיך קדימה, להסתובב חזרה איפה שאפשר, ולבוא שוב אליו.

בארי שוכב ברחוב

דן והאחרים רצים לחושות. אני רואה אותו מסמן לרייניץ ולבאדר להסתובב אחורנית ולסגת, ומספיק עוד לראות את הזחל"מים שלהם נעלמים לכיוון דרום, אחרי איזו דיונה. זהו זה. נשארנו לבדנו בכפר... אני נשאר עם בנצור ואודי בצר על הזחל"ם, נוסעים צפונה ומחפשים מקום להסתובב בפרסה.

אחרי כמה עשרות מטרים נגמרות החושות ויש מרחב תמרון. בנצור מתחיל סיבוב פרסה. מסביבנו עמדות חי"ר מאוישות, וגם על הגבעות מעלינו, מצפון וממערב. אנחנו דורסים את הקרובות שבהן, ואני יורה ללא הרף במקלע. מאז שהתחלנו בדהירה לכפר, למדתי להשתלט על המקלע ולפגוע במטרות תוך כדי תנועה. עוד ארגז תחמושת ועוד אחד. הזחל"ם נתקע בחול, נחלץ ונתקע שוב. אודי יורד ומכוון את בנצור ואנחנו נחלצים וחוזרים לכפר. (...) דן זיו מסמן, ואנחנו מתקרבים אליו. בנצור מחנה את הזחל"ם צמוד לחושה וכולנו מורידים כמה שיותר תחמושת. אני משתהה רגע, מחפש בתוך הבלגן של הציוד ומוצא רובה F.N וכמה מחסניות. לוקח הכול איתי ומצטרף לדן ששולח אותי לכיוון צפון ואת אודי לכיוון דרום: "תיערכו שם להגנה"...

(...) אני מסתכל אחורה לדן, עשרים מטר מדרום לי, ורואה שבארי נפגע ושוכב באמצע הדרך. דן ופוכי, קצין הקשר, רכונים מעליו. המצרים ממשיכים לירות. כדורים פוגעים בקרקע לידם, וכדור שורט את דן במצח, עוד אחד ברגל, ועוד כדור נתקע בבארי שעל הקרקע. דן ופוכי עוזבים את בארי ונסוגים לאחת החושות. נשארתי לבדי מול המשאית המתקרבת. אני מרים את הרובה למותן ומתחיל לירות בודדת, גומר מחסנית F.N ולא מצליח לפגוע בנהג. לקחתי את העוזי ויריתי מחסנית אוטומטית בצרור ארוך. המצרים ממשיכים להתקדם, והדופן הימנית יורה עליי. פתאום אני רואה שנזרקים כמה רימונים מכיוון הרמפה לעבר המשאית ומיד אחר כך קול מוכר וחביב של צרורות עוזי. המשאית נעצרת. צעקות בערבית ויללות פצועים מצרים. מי מהם שיכול - בורח לחושות ממזרח למסילה. על דופן המסילה ובתוכה שרועות גופות. המשאית המצרית נסוגה ברוורס כמה מטרים, אחר כך נעצרת ומשתתקת.

 (...) מכיוון דרום־מזרח, צמוד למסילה, מתרוממים שלושה חיילים. אלה זורקי הרימונים. יבואו על הברכה (...)  עושה להם סימן כנוס אליי: אני אסא, אני הפלר, אני שָאקי ואני ישראל. שלושתם מהזחל"ם של רייניץ. היכרות קצרה ומיד אני מכניס אותם לעניינים: זאת וזאת גזרת האחריות שלנו. מדרום לנו המג"ד. אתה תצפה לכאן, אתה לכאן וכו'. אני סופר בלב שוב ושוב - אנחנו פה בכפר ארבעה־עשר לוחמים. אחד כבר נפגע. זאת אומרת שנשארנו שלושה־עשר. המג"ד פצוע אבל מתפקד. אני יודע שהוא מתפקד ושומע אותו מדווח למח"ט שאנחנו מכותרים, וצריך לבוא לחלץ אותנו. השעה 12:30. אני נעמד בצומת דרכי עפר. יש לי כמה דקות חסד עד שהמצרים יאתרו אותנו ויתחילו לעלות עלינו. סוקר את כל השטח, 360 מעלות מסביב, מחליט מהיכן נשקפת יותר סכנה וממקם את הכוח הקטן שלי מאחורי קיר של בודקה בגובה מטר וחצי, וברוחב שני מטרים. אני מחלק להם את הגזרה: שאקי את צד מזרח, מעבר למסילה ומעבר לרמפה, הפלר את הסמטה הצפונית - דרך המסילה - שנמצאת בשטח מת עבורי. הוא יצטרך להתרומם מדי פעם מעל הבודקה, לצפות ולירות בכל מי שינסה להגיע משם, וישראל צריך לכסות את הבית הדו־קומתי שנמצא כעשרים מטר לשמאלנו. אני אנסה לכסות את כל שלושת הכיוונים. דן והחוליה שלו כעשרים וחמישה מטר דרומית לי, כך שלפחות הצד הזה מוגן.  

תמונת המצב ברגע זה עגומה, וזאת בלשון המעטה. ארבעה־עשר צנחנים - אחד מהם, בארי חזק, ככל הנראה מת - בלבו של מתחם מצרי, לכודים ומוקפים על ידי מאות מצרים. הקריאות לחילוץ לא נענו, ואין כל סימן לסיוע הארטילרי שביקשו. כמה זמן ייקח עד שהמצרים יגלו את גודלו האמיתי של הכוח שעומד מולם?

דוד טוען מחסניות

אני מנצל עוד רגע של חסד לפני שהתופת תתחיל להשתולל, רץ לזחל"ם הנטוש, חמישה־עשר מטר ממני, אוסף עוד תחמושת ככל שאני יכול, שם שני טילי לאו תחת הזרועות ורץ חזרה לבלקון שלי. שם אני מוצא, להפתעתי, חייל מקופל באחת הפינות, רועד בכל הגוף. “אני דוד, מישהו שלח אותי אליך לתגבורת". “באיזה כלי אתה רגיל לירות, דוד?" “באף כלי, המפקד". “איפה הנשק שלך?" “נעלם, המפקד". “זורק רימון?" “בפעם האחרונה לפני עשר שנים בטירונות תובלה, המפקד".

אני מנחה את דוד להישאר בבלקון בכל תנאי, יָשוב כפי שהוא, ומטיל עליו משימות: לארגן את מאגר התחמושת הקטן שלנו לפי סוגים, לסדר את הרימונים, ולהכין לי מחסניות מלאות. “אתה תצטרך לפרוק לי מחסניות ריקות מהנשק ולטעון לי מלאות מוכנות", אני מסביר לו, “היד שלי נכה קצת ואני לא עושה את זה מספיק מהר. חושב שתוכל לעשות את זה?" דוד מוכן לנסות, וכעת נשארה לי עוד הכנה קטנה אחת. איפוס הרובה. קודם, כשיריתי למשאית המצרית, שמתי לב שאני לא פוגע במדויק, וצריך לטפל בזה דחוף. בחרתי לי קופסת שימורים במרחק חמישים מטר בערך, כיוונתי מהכתף, סחטתי את ההדק, והכדור הרים אבק משמאל לקופסה. כיוונתי שוב, הפעם מימין למרכז הקופסה, והכדור פגע הפעם בול. או־קיי יש לי את ההיסט. אפשר לקחת לגימה מהמימייה. הסתיימו ההכנות. הגיע זמן האמת. הגיע הזמן להילחם (...) איפה אתם, אחיי המצרים? כמו בתשובה לשאלה הרטורית, בבת אחת נפתחת אש משני מקורות ירי. אחד, מהבית הדו־קומתי. נצנוץ של מתכת בשמש קורץ מהחלון הימני בקומה השנייה. זה מספיק לי. אני מביא את הכוונת למרכז החלון ושולח שני כדורים. עוד מעט יגיעו עוד מצרים לחלון, אבל בינתיים השתתק שם (...) מקור האש השני, מבנה עגול בצבע ורוד כהה, מין קרוסלה, שנמצא במרחק של כשמונים מטר לצפון־מזרח, מעבר למסילה.

עוד ועוד מצרים מתקרבים

(...) בינתיים מתחדש הירי מחלונות הקומה השנייה של המבנה שממערב לנו. אני מוציא שני רימונים מהפאוץ'. אנחנו קרובים מאוד למבנה ואם אפספס - הרימון יכול להינתז מהקיר בחזרה אלינו. אני זורק רימון ראשון בלי להסיר את הנצרה, והוא נכנס בול לחלון. כעת היד כבר מכירה את התנועה הנכונה. מושך את הנצרה בשיניים וזורק שוב. גם הפעם הוא נכנס פנימה. פיצוץ. הרווחנו שקט לכמה דקות.

(...) כל אותה העת ממשיך גם הכוח הקטן של דן זיו ללחום על חייו. כל הזמן מגיעים עוד ועוד חיילים, מתקרבים מהמתחם המצרי שממערב להם, ומהמישור ממזרח שקודם עברו דרכו עם הזחל"מים. המצרים מטפטפים דרך הכפר ודרך הסמטאות ומופיעים פתאום בטווח של עשרה או עשרים מטר מהם. בארי חזק, שנהרג עוד בדקות הראשונות של הכיתור, מוטל עדיין באמצע הרחוב. האש כה חזקה, שאיש מהכוח של דן לא מעז לנסות להתקרב למשוך אותו פנימה. דן מזמין כל הזמן ארטילריה. “אש על כוחותינו, אש על כוחותינו", הוא צועק שוב ושוב לתוך מכשיר הקשר, אבל כלום לא מגיע.

צד אחד של המוח שלי עסוק בפעולה השוטפת, במה שקורה ברדיוס שקרוב אליי. הפעולות כמעט אוטומטיות. שגרה שמתחילה להיות מסוכנת. אין דבר מסוכן יותר מאויב חכם שיכול לצפות מראש את הצעד הבא שלך. אני יוצא מהבלקון לשטח הפתוח, רובה על הכתף, אצבע על ההדק וסוקר במהירות, ממזרח לצפון ולמערב והפוך, את כל השטח סביב־סביב. סימן התנועה הקל ביותר, תזוזה של מילימטר, קרוב או רחוק, ואני מכוון את הרובה, אומד מרחק ולוחץ על ההדק. כדי להפתיע, אני משנה מדי פעם את עומק היציאה או את תנועת הירי. פעם אני במצב של עמידה, פעם בכריעה. אם יש מטרה דחופה במיוחד - מהמותן.

(...) ובתוך כל הפעולות המהירות שאני עושה, צד שני של המוח חושב על התמונה הכללית יותר. מה המבנה הכי מסוכן עבורנו כאן? אין ספק שזה הבניין הדו־קומתי עם החלונות והגג. אולי ננסה לכבוש אותו? ממילא ישראל ואני יורים וזורקים רימונים לחלונות, אז אולי עדיף כבר שניכנס פנימה? הבעיה היא שאין לי מושג קלוש כמה מצרים נמצאים בתוך הבניין. לא משנה כמה הרגנו ופצענו, סביר להניח שדרך הסמטאות האחוריות הגיעו לשם מצרים רבים. וחוץ מזה, מה יהיה אם ניכשל? מה יקרה אם נפרוץ פנימה ארבעתנו והמצרים יצליחו לחסל אותנו? מה אז? אם אין חוליה צפונית, שזה אנחנו, הלך פייפן כל הכוח. אני מחליט להתייעץ עם דן, צועק לשלישייה שלי ולדוד שתכף אחזור, ויוצא לכיוון. אני לא מספיק לעשות שני צעדים, וכדור אש עם שובל ארוך חולף על ידי במהירות עצומה, פוגע בזחל"ם שלפניי ומרסק אותו. גוף אדם ניתז ממנו כמו כדורגל שנבעט, מועף כלפי מעלה והצדה, נוחת על הגג של החושה לצד מה שפעם היה הזחל"ם שלנו, וגג הטִיט קורס פנימה יחד איתו. רץ לתוך האבק ורואה את בנצור שלנו עומד על ארבע, מנער את הראש והגוף כדי להיפטר מרסיסי הטיט והטיח ולאט ובזהירות מזדקף על רגליו. “מה עשית בתוך הזחל"ם?" אני שואל. “נלחמתי במצרים שבאו עלינו מהגגות".  “כמה זמן כבר?" “לא יודע. הם באו ובאו ואני שכבתי על הגב בזחל"ם ויריתי ויריתי".

השלב הבא: קרב כידונים

(...) רק עכשיו מרגיש דם בפה, וממשש עם הלשון. לפחות שתי שיניים נשברו עד עכשיו ממשיכת הנצרות של הרימונים. בסרטים זה כנראה הרבה יותר פשוט. השיניים שבורות, אבל לא מרגיש כאבים. עכשיו, אחרי שווידאתי שלא נשקפת סכנה מאחור, אני יכול לגשת לשלישייה. הגופה של ישראל הושענה על הקיר. הפלר זקוק לחבישה רצינית. הכדור חדר לגב, מתחת לכתף שמאל ויצא מלפנים, בחזה. לא ברור אם נפגע עורק רציני או חלק מהריאה. יורד לו הרבה דם, אבל נראה שהוא יכול להתפנות לבד. הפלר קצת מטושטש, אני מראה לו את כיוון החושה של דן זיו מדרום להם, ומוודא שלוש פעמים שהוא הבין. הפלר פצוע, מטושטש, שותת דם, אבל מצליח לצאת משם בזחילה. עוקב אחריו עד שהוא מגיע לחושה של דן. נשארו רק שני לוחמים בחוליה הצפונית, אסא ושאקי. שאקי נפגע ברגל הימנית מתחת לברך, כנראה לא בעצם הראשית. יש חור כניסה, אין חור יציאה. הוא סובל כאבים, אבל מצליח לעצור את הדימום ורוצה להמשיך להילחם. מזנק לבלקון כדי להביא כמה מחסניות משם ורואה שדוד נעלם, הלך. אין דוד. אין מי שיטען לו מחסניות. רק שאקי והוא. שניהם כעת החוליה הצפונית. כך התאדו באוויר התוכניות לכבוש את הבניין הדו־קומתי...

מצטרף לשאקי מאחורי הבודקה. מכאן ואילך נצטרך להילחם ביחד. אני מסביר שיש לי בעיה לא קטנה בתפעול יד שמאל, ושאקי לא מאבד את חוש ההומור: “איזה זוג אנחנו, אני בלי רגל, אתה בלי יד..." משאיר את שאקי לבד, רץ לבלקון, מצליח לתעתע בכדורים ששורקים ומוצא שני טילי לאו נוספים. הטילים האחרונים שיש בסרפיאום. מכוון את הטיל הראשון למרכז ה"טופז" ולוחץ. המרחק לזחל"ם כשישים מטרים. קשה להחטיא ממרחק כזה, אבל אני מחטיא בכל זאת. הטיל חולף מטר מעל המצרים. נשאר רק טיל אחד. כעת, כל תשומת הלב והאש של המצרים מכוונת אליי. עכשיו אני יודע שצריך לכוון יותר נמוך, ומכריח את עצמי להתרכז ולהשתהות כמה שצריך, אפילו שכדור מצרי ייתקע בי. אני סוחט את המשבת, והטיל השני פוגע. אני יודע שפגעתי, אבל עוברת כמעט שנייה עד שנשמעת ההתפוצצות, והשנייה הזו היא כמו נצח. ה"טופז" מעלה עשן. (...) מזנק לחוליה של דן ובודק אם יש להם כידון לרובה. שאקי כבר הרכיב את שלו. השלב הבא זה קרב כידונים... כניעה לא עומדת על הפרק. אין שום סיכוי שהמצרים יכבדו דגל לבן שלנו אחרי שהרגנו להם כל כך הרבה אנשים, אני לבדי גמרתי עשרים מחסניות, רובן של רובה, רובן יריתי בבודדת למטרה מוגדרת, ואני כמובן לא הייתי היחיד שירה והרג. לא אני, לא דן זיו, לא אף אחד מהשניים־עשר שעוד חיים - מתוכם חמישה פצועים - אף אחד לא חושב בכלל על כניעה. ברור לנו גם שאין שום אפשרות לנסיגה, שלא לדבר על נסיגה עם הפצועים.

הנה דרכי האחרונה

עשרה לארבע. זו הפעם הראשונה שאני מציץ בשעון מאז שהתחיל הבלגן. ברגע הראשון חשבתי שהשעון נדפק בזמן המהומה. חטף מכה או משהו כזה. איך זה יכול להיות? ב־12:30 דן הודיע למח"ט שאנחנו מכותרים ולי זה נראה כאילו עברה רבע שעה מאז. חצי שעה לכל היותר... איבדתי כל תחושה של זמן. אני לא חש צמא, לא רעב, לא עייפות, אבל עובדה, עברו למעלה משלוש שעות...

(...) אני מתבונן לשמים, עננה קטנה מסתירה את פני השמש, משום מה נכנסת לי למוח מנגינה ואני מזמזם: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה / את אור היום הסתירו שמי העננה / זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא / ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה... האם זה מה שהרגישו הפרטיזנים וגיבורי המחתרת שנלחמו בגרמנים וידעו שזו שעתם האחרונה?

פתאום שומעים מדרום קול עמום וחדש. עוד שתיים־שלוש דקות, והקול הולך ומתחזק, הולך ומתברר. טנקים מגיעים מדרום. אם אלה טנקים מצריים - סוף הסיפור. הרי אין לנו טילי לָאוּ, אין לנו פגזי בזוקה, אין ררנ"טים, אין כלום. אם אלה טנקים שלנו - ניצלנו. עוד שתיים־שלוש דקות וממרחק 200 מטרים יוצא מתוך האבק וההריסות שבדרום הכפר, מהצד המזרחי של המסילה, טנק מפואר, טנק יפה, טנק חמוד, טנק שלנו. ברגע זה הטנק הוא בעיניי הדבר הכי נהדר שיש בעולם כולו.        

 

אסא קדמוני ז"ל היה הקש"א של גדוד 71 בעת הקרב. על חלקו בו קיבל את עיטור הגבורה. בקרב נפלו 14 חיילי צה"ל ו־35 נפצעו. עדותו נלקחה מספרם של פרופ’ ברוך נבו ונורית אשכנזי “השיבה מסרפיאום". בהוצאת מעריב

71


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה