ברקיע השביעי

אהרון לפידות אתר הגבורה, ישראל השבוע, 2 במאי 2014
ברקיע השביעי


תא"ל ג'ק הוא טייס הקרב המבוגר ביותר בחה"א ובעל רקורד של 4,000 שעות טיסה • אל"מ שרון זכה בצל"ש על פינוי החיילים בקרב הקשה בבינת ג'בל • וסא"ל נ' שימש טייס מבצעי בכל מלחמות ישראל • השלושה כבר עברו את גיל הפרישה מטיסה אך עדיין לא מוכנים לוותר על תא הטייס.



הקרב בבינת ג'בל נחשב לקשה ולקטלני ביותר במלחמת לבנון השנייה. 8 לוחמי צה"ל מגדוד 51 של גולני נהרגו, ו־26 נפגעו וחולצו תחת אש כבדה על ידי מסוקי חיל האוויר. הלוחמים, שנלכדו בין בתי הכפר הלבנוני במארב של עשרות אנשי חיזבאללה, לחמו במשך שעות ארוכות מלחמת גבורה נואשת מול כוחות עדיפים. לאחר סיום המלחמה הוענקו לא פחות מ־17 צל"שים ללוחמי הגדוד, ועוד אחד לגדוד כולו. 

החילוץ האווירי היה מורכב ומסוכן לא פחות, ומפקד חיל האוויר העניק שלושה צל"שים לטייסים המחלצים. בנימוקי הצל"ש שהופיעו באתר חיל האוויר נכתב: "ב־26 ביולי 2006 הוזנק מסוק ינשוף (בלק־הוק) לחילוץ פצועים שנפגעו בקרב בבינת ג'בל. באזור החילוץ התנהל קרב קשה ושטח הנחיתה היה נתון להפגזת מרגמות מתמשכת. צוות המסוק התעקש לחלץ את הכוח הקרקעי חרף הסיכון הרב. היה זה החילוץ הראשון במלחמה שנערך מתוך שדה הקרב באור יום מלא, והוא התבצע תוך סיכון גבוה ביותר והיתווה את הדרך לחילוצים נוספים".
על הפעולה הזו הוענקו צל"שים למפקד המסוק, אל"מ (מיל') שרון מטייסת החרב המתהפכת; לסרן אורי, טייס המסוק; ולסרן דני, המכונאי המוטס שפיקד על עבודת תא המטען. הטייסת כולה אף קיבלה בתום המלחמה את צל"ש הרמטכ"ל.
בראיון עימו מספר אל"מ שרון ש"כשנתנו לי את המשימה, שאלו אותי אם אני מוכן להיכנס; כבר אז הייתי מילואימניק ותיק, וזה היה המסוק הראשון לחילוץ, ובאור יום. שאלתי מה הסיכויים. אמרו לי: 50:50; אבל ידעתי שאין באמת דילמה. אין תחליפים. אז נחתנו בבינת ג'בל, ועשינו את מה שציפו מאיתנו". 
ברקיע השביעי
טיסה עם האפיפיור. אל"מ שרון בבסיס פלמחים  //  צילום: קוקו
באותה שעה ממש ישב במוצב השליטה הקדמי בפיקוד הצפון תא"ל ג'ק, וניהל משם את החילוץ בשטח. "מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, לא אישר לי לטוס מבצעית", הוא משחזר. ג'ק, טייס קרב ומפקד טייסות F-16, אמנם לא טס, אך היה מעורב עד צווארו במלחמה. "הרגשתי שאני משפיע על המהלכים לא פחות ואולי אף יותר מאשר מתוך תא הטייס", סיפר. 
תא"ל ג'ק ואל"מ שרון משתייכים לקבוצה מצומצמת ונבחרת של טייסים ותיקים, שעברו כבר את הגיל שבו היו צריכים לפרוש מטיסה מבצעית - 51, אך ממשיכים לטוס בכל זאת. תא"ל ג'ק, בן 53, הוא טייס הקרב המבצעי המבוגר ביותר בחיל האוויר, והוא גם שיאן שעות הטיסה על מטוס F-16: יותר מ־4,000 שעות טיסה רשומות לזכותו. אל"מ שרון, טייס מסוקים, גם הוא בן 53 וממשיך לטוס. 
לנבחרת הוותיקים הזאת מצטרף סא"ל נ', בן 56, טייס תובלה קלה, שזו דרך מעודנת לומר שהוא טייס מודיעין שכמעט כל המשימות שביצע בחייו חסויות לחלוטין ואי אפשר לומר עליהן דבר. הבדל נוסף בינו לבין שני חבריו הוא שטייסי תובלה קלה רשאים לטוס עד גיל 55. כל יום טיסה מעבר לגילים האלה מחייב אישור מפורש של מפקד חיל האוויר. 
מעבר לגילם המבוגר יחסית של השלושה, המאחד ביניהם רב מן המפריד. למרות סוגי הכלים המגוונים שהם מטיסים - מטוס קרב, מסוק ומטוס מודיעין - המניעים לשירות שלהם זהים לחלוטין, הלהט שבו הם מדברים זהה, וגם החששות מפני היום שבו יפסיקו לטוס, יום שלצערם מתקרב במהירות, דומים מאוד. 

חיבור עמוק לטייסת

"בפעם הראשונה שבה התיישבתי בתא הטייס אמרתי לעצמי, כמו המושבניק שראה בפעם הראשונה ג'ירפה: 'אין דברים כאלה!' הרגשתי כאילו המטוס מתלבש עלי כמו כפפה ליד. התחושה היתה שבנו אותו סביב הטייס. עד היום, כשאני מתיישב בתוך התא, אני מרגיש שבאתי הביתה. כאילו זה חלק מהגוף שלי". כך מתאר תא"ל ג'ק את סיפור האהבה שלו עם המטוס, שאותו הוא מטיס כבר כ־32 שנה.
הקריירה האווירית המפוארת של ג'ק, יליד קיבוץ גונן, החלה בקורס טיס בשנת 1979. לאחר שסיים את הקורס ב־1981, הוצב בטייסת סקייהוק ואחר כך בטייסת כפיר - שבמסגרתה השתתף במלחמת לבנון הראשונה. בסוף המלחמה עשה הסבה בטייסת הסילון הראשונה, שהטיסה אז מטוסי "נץ" F-16 מדגמי A/B - ומאז הרומן שלו עם מטוס הקרב המתקדם פרח. הוא היה שותף להבאתם ארצה של מטוסי ה"ברק" - הדגם המתקדם יותר (C/D) של מטוסי ה־F-16. בהמשך פיקד על טייסת הנגב, טייסת העמק, בסיס נבטים ובסיס רמת דוד. 
"בתקופת הפיקוד שלי על טייסת העמק, צה"ל ישב ברצועת הביטחון בלבנון", הוא משחזר. "לחיזבאללה היה נוהל לירות פצמ"רים על מוצבי צה"ל ולהסתלק במהירות ממקום הירי. הירי הזה גרם לנפגעים רבים בקרב כוחותינו. הטייסת שלנו היתה היחידה בחיל האוויר שהיו בידיה האמצעים המתאימים להתמודדות עם ירי הפצמ"רים הזה. פיתחנו שיטה מיוחדת, בשיתוף פעולה עם פיקוד הצפון והחטיבה המרחבית, שקיצרה מאוד את הזמנים שבין הירי להזנקת מטוסי הטייסת לטיפול במקורות הירי. אני זוכר שבתקופה ההיא ביליתי המון שעות בכוננות בתא הטייס בציפייה להזנקה, אך היו לזה תוצאות מצוינות: הצלחנו להוריד בצורה משמעותית את מספר הנפגעים בקרב חיילינו ולחסוך בחיי אדם". לאחר שני תפקידים במטה הכללי - השתחרר תא"ל ג'ק ב־2010, והוא ממשיך לטוס גם היום, כאמור, במילואים. 
מאיפה נובעת המוטיבציה שלך?
"אין ספק שאני משלם מחיר על המילואים בטייסת. ביום מילואים כזה אני מגיע לעבודה האזרחית שלי (כמנהל משאבי אנוש גלובליים בחברת Stratasys לייצור מדפסות תלת־מימד, אחת משתי החברות הגדולות בעולם בתחום; א"ל) בשעות הערב ונשאר עד מאוחר בלילה. אבל ההרגשה שאני ממלא חלק פעיל בהגנה על המדינה - שווה את המחיר. הסיבה השנייה שאני ממשיך לטוס היא החיבור לטייסת, לאנשים ולמטוס הספציפי הזה, ה־F-16".
איך לדעתך תרגיש כשתיאלץ להפסיק לטוס?
"אני אפסיק לטוס השנה, כך החליט מפקד חיל האוויר. אני חושש מהיום הזה - זה יהיה כמו לאבד יד או רגל".
לשמחתו, יש כבר דור המשך על הכוונת: הבן הבכור של ג'ק טייס בטייסת "האחת", הבת משמשת קצינת סימולטורים, והבן השלישי החל קורס טיס. אמנם הבת הרביעית עדיין בתיכון, אז בינתיים צריך לחכות ולראות לאן היא תגיע, אולם אפשר להתנחם בעובדה שאם כל זה לא מספיק, יש לטייס המושבע שישה טייסים נוספים במשפחתו.
הסיפור של שרון, בן 53, מעט שונה. בהיותו ילד נחשף לאנטישמיות שטילטלה את עולמו. בגיל 12 יצא לשליחות בת שלוש שנים בלונדון עם הוריו - ונחשף בבית הספר לגילויי שנאה בוטים. "מדובר בלונדון, כן? לא בפולין או בהונגריה", הוא מציין בהתרגשות גם היום. "אבל אלה היו ימים של שיאי אלימות במגרשי הכדורגל, שיאי אנטישמיות, והרגשתי את זה טוב מאוד על בשרי. אני חייב תודה, במירכאות כפולות, לתקופה הזאת - משום שבגללה התחדדה מאוד הזהות הישראלית שלי".
חוויה נוספת שעיצבה את השקפת עולמו קשורה בסבו, בן ציון קובלנץ. "הייתי בן 20 כשנחשפתי לסיפור של סבא", הוא מספר. "עד אז הוא לא דיבר. ידעתי שהוא עלה לארץ מליטא בשנות ה־30, אבל לא ידעתי שאחרי המלחמה הוא גילה שהוא נשאר בעצם לבד בעולם: כל משפחתו נרצחה בשואה. אז נשבעתי שאעשה כל מה שאני יכול כדי שנמשיך לחיות כאן, ולא אפסיק".
אל"מ שרון מתקשה גם היום לכבוש את התרגשותו כשהוא מדבר על סבא. "אני מזכיר לעצמי כל הזמן בשביל מה אנחנו פה", הוא מדגיש. במחווה סמלית, ביקש הסב שכל שם של בן משפחה שנרצח בשואה, ייחקק על המצבה שלו ושל רעייתו. 
את קורס הטיס סיים בשנת 1984, והוצב בטייסת אנפות. "זו היתה תקופת פעילות אינטנסיבית מאוד, פעילות בלבנון, אינתיפאדה, פינויים מסביב לשעון", הוא מתאר. לאחר תקופת שירות בטייסת יסעורים, הדרכה בבית ספר לטיסה ושנת לימודים בארה"ב - חזר לטייסת החרב המתהפכת כמפקדה. "סגרתי את הטייסת כטייסת אנפות - ופתחתי אותה מחדש כטייסת בלק־הוק", הוא מציין בסיפוק. 

"אושר צרוף"

כטייס מסוקי סער זכה להימצא בצמתים היסטוריים מרתקים: "הייתי המסוק הראשון בשטח בזמן התקפת הטרור על אוטובוס האימהות מהקריה למחקר גרעיני (1988) וכיוונתי את היסעורים שנשאו את חיילי סיירת מטכ"ל בפיקודו של משה (בוגי) יעלון.
"בשנת 2000 זכיתי להטיס את האפיפיור יוחנן פאולוס השני במשך שבוע שלם בכל רחבי הארץ. הובלתי שלושה מסוקים להלוויית המלך חוסיין בעמאן בפברואר 1999, וחילצתי מלח מצרי בים סוער ב־1992". וזה רק קצה הקרחון. "כשאני נכנס למסוק, אני הופך לחלק ממנו. עבורי זה אושר צרוף. אפילו הגב מפסיק לכאוב לי". 
במלחמת לבנון השנייה, שבה כאמור זכה בצל"ש על הפינוי הנועז מבינת ג'בל ("את אחד הפצועים אני מלווה עד היום"), הוא שימש מילואימניק. "זו היתה מלחמה קשה, מלאת תסכולים אבל רצופה בגילויי גבורה", הוא אומר.
"בלי קשר לשאלה איך היא נוהלה, או האם היתה צודקת - בשטח החיילים לחמו בגבורה". בין שלל הגיחות שביצע במלחמה, הוא השתתף גם בפינוי פצועי אח"י חנית, שנפגעה מול חופי לבנון על ידי טיל יבשה־ים מדגם  C-802 שנורה על ידי חיזבאללה. 
לאחר שהשתחרר מצה"ל הקים שרון, עם שותפים, את חברת להק, שמפעילה מסוקים המשמשים לפינוי מוטס של נפגעי תאונות דרכים בעיקר, והיום הוא בעלים של חברת מסוקי לימוזינה בשם Tel Aviv Executive Helicopters. 
"אילו היו אומרים לי לפני 30 שנה שזה יהיה מסלול חיי, לא הייתי מאמין," הוא מסכם. "בורכתי בכך שאני מתעסק עם משהו שהוא גם המקצוע שלי וגם התחביב שלי. אני אומר לכל מי שיכול להמשיך לשרת בצבא שיזכור שאין מישהו אחר שיעשה את זה - הרי אין לנו ארץ אחרת".

מלכי האוויר

"הטייסת שלנו החלה את דרכה כטייסת שולית בחיל האוויר", אומר סא"ל נ', "אבל היום אנחנו מלכי האוויר". ואכן, זהו גם כינויה של טייסת המודיעין שהוא נמנה עם טייסיה. הכינוי הוא על שם המטוס העיקרי שהטיסה במהלך השנים, ה"קינג אייר" - זמיר בכינויו בחיל האוויר. המהפך בדימויה של הטייסת משקף את השינוי שחל בשדה הקרב המודרני, והפיכת המודיעין למרכיב מרכזי בו. 
סא"ל נ' הוא הטייס המבוגר ביותר בשלישייה חובבת המטוסים. הוא בן 56 וטס במטוסי מודיעין מדגם צופית וקוקיה (קינג אייר B-200) ומטוסים מדגם חופית (בוננזה A-36), שמשמשים גם לתובלת מפקדים. מאז מבצע ליטני (1979) שירת סא"ל נ' כטייס מבצעי בכל המלחמות ("אף פעם לא הייתי בחו"ל במלחמה"). 
ברקיע השביעי
"השאיפה היא לטוס עד גיל 60". סא"ל נ' בבסיס שדה דב  //  צילום: יהושע יוסף 
הוא לא יכול לספר על תפקידו, אבל מהמעט שאפשר עולה תמונה דרמטית: הוא יושב גבוה באוויר שעות ארוכות. באמצעות התצפיות הממסר ודרך מערכת הקשר שלו, הוא מרושת לכל הנעשה בזירת הקרב. "אני שומע את החבר'ה על הקרקע ואת המטוסים שבאוויר במשך שעות ארוכות ומתישות".
הוא חד־משמעי בנוגע לתרומת חיל האוויר לחייו האישיים: "אלמלא חיל האוויר, לא הייתי נמצא במקום הטוב שבו אני נמצא היום. ספגתי בחיל האוויר ערכים של מנהיגות ויושרה. אני מודה בפה מלא שהחיל בנה אותי והוא המקום היציב ביותר בחיי. לכן, כבעל חוב, אני מרגיש שאני רוצה להחזיר לחיל בכל רגע נתון משהו ממה שהוא נתן לי".
הוא גרוש, אב לחמישה ילדים ומתגורר בישוב הר אדר. "הטייסת היא כמו משפחה בשבילי. כשמגיע תורו של מישהו ללכת, הוא נפרד ממנה בדמעות". החברות האמיצה נרקמת באופן טבעי בשעות הארוכות של הישיבה המשותפת במטוס, ולכן "כשהודיעו לי לפני שנה וחצי שאולי אפסיק לטוס, הייתי בהלם. למזלי ולמרבה השמחה - זה לא קרה. מפקד הטייסת הגיע עד מפקד חיל האוויר, וזה הסכים שאמשיך לטוס באישור מיוחד. הייתי המאושר באדם".
בחייו האזרחיים הוא בעלים ומנכ"ל של חברת אחזקת בניינים, שהוקמה על ידי אביו. אבל מה שמניע אותו באמת הוא השאיפה לטוס עד גיל 60. "אחרי זה באמת אי אפשר להמשיך", הוא אומר בצער.




הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה