"אני מכיר עשרות אנשים שלא הסתערו. כאלה שהתחבאו, המתינו או חשבו. גם זו גבורה"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 24 בדצמבר 2014
נחתת מורידה כוחות בלבנון

נחתת מורידה כוחות בלבנון


עשור לאחר ההיתקלות של יחידת הנחתות בחיל הים עם חוליית מחבלים, זכו חייליה בצל"ש יחידתי ממפקד חיל הים # שניים מהלוחמים מספרים על תושייה, נחישות ופיקוד תחת אש, כמו גם על הקרב הסבוך בדרך להכרה



אלו ימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה. פלגת הנחתות בפיקודו של אל"ם (מיל') מייק אלדר יוצאת למבצע נחיתה שאיש לא יודע מתי יבוא סופו. במהלך המבצע הם אמורים להעביר כוח צנחנים משטחנו לחוף אוואלי שבלבנון. על הגבעות שמסביב עומד האויב. חמוש ביתרונות של גובה ומהירות מתצפת האויב על הנחתת שמתקרבת בהפלגה איטית, כיאה למשאית ימית. עשרות מטרים של מתכת מתקדמים. ואז, אש נפתחת לכיוון הפולשת הימית.
מתוך חדר המכונות יוצא סמ"ר (מיל') ברוך אדלשטיין, מכונאי בנחתת שזה עתה  סיים את הארגונים האחרונים לקראת הנחיתה המתקרבת. בעודו בודק מה מצב יציבותה של הספינה וכמה מים יש להוציא ממנה, הוא מזהה כדור אש שטס לעברם. זה היה פגז, שהדיו גרמו לחדירת מים מהירה לצירי המדחפים. מיד פועל הצוות להשתלטות על המצב. "התגברנו על חדירת המים בצורה מקצועית בעזרת שיתוף פעולה", אומר אדלשטיין. "התחלנו לברוח לתוך עומק הים, לזגזג במהירויות גדולות. הבאנו את הספינה מעל היכולות שלה, רק בכדי להציל את כולנו. היינו בטווח האויב, היינו המטרה שלו".
במקביל, אלדר על גשר הפיקוד מפליג בראש נקי. הריכוז שנדרש ממפקד שיתק אצלו את הפחד, והוא כרגע מתפעל מבצע נחיתה, כאילו אין אויב חמוש מולם. "המחבלים עשו את מה שהיו צריכים לעשות, וירו. יש שיגידו 'ירו אש תופת', אבל הם לא פגעו", אומר אלדר. "למה? כי פרקנו כמה שיותר מהר. איך? נתנו את הכל. זאת הייתה שיא העשייה הצבאית. לא פחדתי, הייתי מפוקס כמו שדרוש ממפקד". 
המצב היה סיכוני, ועם זאת צוות הספינה פעל בדיוק כמו שהיה צריך. "תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה", מציג אדלשטיין. "ספינה באורך 60 מטר, עמוסה כוחות צבאיים, דלק, חומר נפץ, סולר ועוד - מופצצת. תארו לעצמכם איזה אסון היה נגרם".
הצוות צולח את המשימה. לאחר האירוע, מתכנסת ועדת עיטורים צבאית כדי לבחון הענקת עיטורים לחיילים שפעלו בצורה ראויה לציון. היא לא מתנהלת בצורה החלקה ביותר, ויש החושבים שהמשאיות הימיות לא ראויות לכבוד. לבסוף המלצה יצאה לצל"ש רמטכ"ל לפלגה 921 על תפקודה במלחמת לבנון הראשונה. ההמלצה הזאת התקבלה רק כעשר שנים מאוחר יותר, בידי מפקד חיל הים דאז, האלוף (מיל') עמי איילון, שהחליט להעניק צל"ש אלוף ל"לוחמי פלגות הנחיתה" במהלך השנים. וזהו דבר הצל"ש: "לוחמי פלגות הנחיתה ביצעו במלחמות ישראל וביניהן מבצעי נחיתה נועזים ומורכבים, כדוגמת הנחתת כוחות שריון בחוף אבו דראג' במלחמת ההתשה והנחתת כוחות שריון וחיל רגלים במלחמת שלום הגליל בחוף האוואלי שבלבנון, זאת תוך התגברות על קשיים שהציבו זירות הלחימה וכשירויות כלי השייט. פלגות הנחיתה הובילו את כוחות היבשה ליעדיהם בחוף אויב, לא אחת תחת אש ולאור יום תוך הפגנת אומץ לב, דבקות במשימה, כושר אילתור, תושיה ומיומנות מקצועית. על פועלם ודרך תפקודם לאורך השנים ראויים לוחמי פלגות הנחיתה לציון לשבח".

תקלות, תקלות, תקלות
אלדר מציג את כובע הקסקט הצבעוני שלו: בצבעי אדום-ירוק, ועם פונפון תואם בדיוק מעל הקודקוד. "הוא מלווה אותי שנים, כמו סימן היכר", אומר אלדר באושר. "אפשר גם להחליף את המיקום של הפונפון שלו", הוא מדגים את האטרקציה. אלדר נכנס לרכבו, ג'יפ כסוף מבריק, ולרגע הדיסוננס מתעתע: אדם חובש קסקט משועשע נוהג ברכב מכובד עם פונפון שלא ניתן להתעלם ממנו, שמתנועע בהתאמה כשהוא מדבר בהתלהבות. ההתלהבות צפה ועולה בו כשהוא מדבר על סיפור הצל"ש.
הכניסה למבצע שלום הגליל הייתה רווית קשיים. הוחלט על סגירת היחידה, והלוחמים, במקביל לאימונים - מקבלים הצבות ליחידות אחרות. בנוסף, ספינה אחת מתוך ארבע הייתה שבורה לגמרי. רבע מהכוח לא עמד לשירותם. "התארגנו לקראת הנחיתה באור יום", מתאר אדלשטיין. "הם ידעו עלינו, ראו אותנו, ותצפתו מהגבעות עלינו". למרות כל אלה, הפלגה יוצאת למבצע.
"יצאנו מאשדוד בחמישה ביוני. הפלגה ארוכה, שלוש ספינות, ותקלות, תקלות, תקלות", מתאר אלדר. "נחתנו בשישה ביוני מאוחר בלילה, והכל הלך כמו שעון שוויצרי. הנשק של המשאיות הימיות הוא שהן יכולות להיות כמה שפחות בטווח סכנה. הן באות, מורידות את הכוחות המתקיפים, ויוצאות כמה שיותר מהר. עמדנו בזה לתפארת מדינת ישראל". אחרי נסיעה חזרה לנהריה והעמסה מהירה, הם חזרו לחוף עוואלי בלבנון, שלא היה בשליטה ישראלית מלאה ועל כן היה עטוף מחבלים. בזכרונו רואה אדלשטיין את תמונות האוייב מביט בהם. "הם ראו שאנחנו באים עם כוחות, טנקים ועוד", הוא מתאר. "אז אחת העמדות החליטה לפתוח עלינו באש". כוחות החי"ר שהיו על הנחתת היו מופתעים מהסיטואציה אליה לא היו רגילים, אבל הצוות הימי שלט במצב.
הנגלות המשיכו במשך כמה ימים, ועם הזמן הפכו מנהליות יותר ויותר. "לקראת סופן, העברנו מלגזות. מה שהצבא רצה - הצבא קיבל", אומר אלדר. "עם הזמן, הספינות הישנות נשחקות, וכך גם החיילים. למזלנו, תוך כדי שאנחנו מתעייפים, הצבא לא היה זקוק לנו יותר, והלחימה מסתיימת בשבילנו".

באנו למלחמה, לא לנופש
הלחימה הצבאית הסתיימה בעבור יחידת הנחתות, והמאבק על הצל"ש מתחיל בשביל אלדר. "הגענו לבסיס חיפה. הם עסקו בסטי"לים שלהם, ואנחנו נאלצנו למצוא לעצמנו מקום", מספר אלדר. "היו שם מבנים ישנים של המספנה אז השתלטנו עליהם, כמה קווי טלפון עובדים שהתחברנו אליהם. קיבלתי מכולה ממנהלת המקום כדי שאוכל לנהל את הדברים ממעין משרד". כל העיתונים במדינת ישראל עוסקים בנחתות, ואלדר מתראיין בשמחה. "כותרות העיתונים לא עסקו בסטי"לים, בצוללות, או בשייטת 13, הם עסקו במשאיות. במלחמה יבשתית, זה מה שחיל הים עושה. הכותרות האלה רק הרעו את היחסים", אומר. "תארו לעצמכם שבמבצע 'צוק איתן' היוקרה לא הייתה הולכת ללוחמים, אלא למשאיות שהביאו את התחמושת. מה היו מרגישות הסיירות? לוחמי החי"ר?" הוא מקשה. "צבא כולל הרבה מרכיבים וכולם שווי ערך, לנזיפה וגם לטפיחה על השכם".
הלוחמים חיפשו ורצו בטפיחה על השכם. "היה חשוב לי לקבל צל"ש", אומר אדלשטיין. "זה לא צל"ש אישי, זה צל"ש לפלגה על כלל הפעולות שעשינו ביום ובלילה, ועל נחיתה תחת אש ובמסתור". בעיניי אדלשטיין, חלק מבעייתיות המצב אליו נקלעו וממנו נאלצו להחלץ - הייתה טמונה בגורם ההפתעה. "לא הכינו אותנו לדבר כזה. אף אחד לא ידע על עמדה שתתצפת ותירה עלינו. באנו למלחמה, לא לנופש, ויחד עם זה - לזה לא ציפינו".
אחרי וועדת העיטורים המדוברת, ההמלצה הייתה אמורה לעבור אוטומטית לוועדה המטכ"לית. אבל במקום זאת, מפקד חיל הים קיים דיון בנושא. כל קצין אמר את דעתו, בעד או נגד הענקת העיטור. במקביל ובשל סיבוך העניינים, עשרה אנשי מילואים בכירים שלחו מכתב בו הם ממליצים על הצל"ש. אבל מפקד חיל הים ראה בצעד זה מרד. 'זוהי הגשת פטיציה', הוא אמר. 'וזה, בניגוד לפקודות הצבא'. בכך חתם את התנגדותו לצל"ש, ועל הסיפור הושלך הס.


עיטור בהדפסה אישית
השנים עוברות והעיסוק בעיטור הולך ודועך, עד שיום אחד מגיע לידיו של אלדר גזיר עיתון. אחת הכתבות עוסקת בסיפורו של חייל אמריקאי, שקיבל צל"ש על מעשה שעשה במלחמת העולם השנייה. הסיפור העניק לאלדר השראה לגשת ולתבוע צל"ש עבור יחידת הנחתות, גם אם באיחור של שנים.
אלדר פונה לאלוף עמי איילון, מפקד חיל הים דאז, שתמך בהענקת הצל"ש ליחידה לכל אורך השנים. איילון מחליט על פשרה: הענקת צל"ש ליחידה לדורותיה, כשבכתב הצל"ש מאוזכרים שני אירועים עיקריים: מבצע נחיתה ממלחמת ההתשה, ופעילות היחידה במבצע שלום הגליל.
השנה הייתה 1993 כשנחוג הטקס. אמנם אלדר, כמפקד היחידה, נשא את הנאום במהלך הטקס, אך בסיומו הוא רצה שגם חייליו יהנו מהעיטור. אבל רק עותק אחד היה קיים. "כמו שבניתי את ביתי לבד, כך גם ייצרתי עותקים לבד. הלכתי לדפוס של חיל הים, ואמרתי להם: תדפיסו לי 100 כאלה". עכשיו, כשכל לוחם אוחז בידיו את כתב הצל"ש, אי אפשר להתווכח יותר על גבורתם.
בעייני אדלשטיין, חשיבותו של הצל"ש לא טמונה במה שהוא מסמל ללוחמים, אלא במורשת שהוא מייצר. "עכשיו אנחנו חיים את הילדים שנמצאים בחיל", הוא אומר. "הצל"ש חשוב בכדי שנוכל להשאיר לדורות הבאים את תיעוד היכולות שלנו, ואת חשיבות הדבקות במשימה". בעיניו, הצל"ש מסמל את איך שפעלו באותו קרב. "הוא מראה שאנחנו לא מוותרים בקלות, ועושים את מה שנדרש בצורה הטובה ביותר".

 כשנשאל אלדר על מהות המאבק, הוא משיב מיד. "זה שאף אחד לא נהרג לא אומר שלא מגיעה הטפיחה על השכם, ואל תספרו לי שהמיתוס 'טוב למות בעד ארצנו' הוא המיתוס הנכון. צריך למות כדי לקבל הכרה? בצבא שלנו ציון לשבח הוא על האם הסתערת או לא, וזה לא צריך להיות ככה. אני מכיר עשרות אנשים שלא הסתערו. הם התחבאו, המתינו או חשבו, וזה גם חשוב", הוא טוען. "כל בן אדם רוצה שיכירו בו, אבל לפעמים בשביל לקבל הכרה צריך לצעוק". 


"אני מכיר עשרות אנשים שלא הסתערו. כאלה שהתחבאו, המתינו או חשבו. גם זו גבורה"

נחתת מורידה כוחות בלבנון, צילום: אתר הגבורה, במחנה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה