"האמת? אני לא יודע מה לעשות עם כל הפרגון שהתנפל עליי"

בשלב הזה המחבלים ביצעו איגוף מימין. גם ממולנו הייתה אש מאוד חזקה. המחבלים הקיפו אותנו והיה לנו ברור שאם נוריד את קצב האש, תהיה חטיפה של חיילים. ביקשתי מיוגב לתת אש לכיוון המחבלים. הוא לקח מקלע וירה ואחר כך זרק רימונים. בסיום האירוע נספרו 15 מחבלים הרוגים, ולנו שני הרוגים – אבי גרינצויג וגל בסון ו 19 פצועים."

 לוי, שנפצע קשה וצרח מכאבים, זוכר את יוגב אופיר, חיים אלישיב – חייל מהפלוגה – ואבי גרינצויג מגיעים אליו. "איכשהו גררתי קצת את עצמי על צד ימין שלי שהיה  יחסית בסדר, אבל לא היה לי מספיק כוח. צרחתי,

'אל תשאירו אותי ,'לבד וגרינצויג שמע ובא לקחת אותי. 

הוא ואלישיב תפסו אותי ברגל הפצועה. התחננתי שיעזבו את הרגל, כי כואב לי תופת. הפה היה מלא דם, היו לי

רסיסים בפנים, אבל אבי היה מאוד חד ואמר, 'לא משנה  

שכואב לו, העיקר שתעיפו אותו מהאש .'פה ואז יוגב  

ואלישיב הזיזו אותי אחורנית חמישה מטרים בערך למקום

','יבש שלא יורים לעברו. יוגב עזב ואלישיב וגרינצויג

המשיכו לגרור אותי עוד קצת אחורנית. יוגב ירה לעבר

המחבלים מהנשק שלו ולקח ממני את הרימונים, שכבר לא

 היה סיכוי שאשתמש בהם."

 יוגב שומע מפיו לראשונה את המשפט שאמר אבי

גרינצויג ומצטמרר: "בצבא מלמדים שקודם כל מטפלים

בהיתקלות ואחר כך בפצועים. אבי עשה בדיוק ההפך. הוא

הקריב את החיים שלו."

 וכך נראה הקרב ההוא מהזווית של אופיר: "כששמענו

את פסטרנק מודיע על אר"ן, רצתי יחד עם אבי ואלישיב

למקום שבו התרחש האירוע. פצועים צרחו 'אבא, .'אמא

 ראינו את פסטרנק מרים את שער הברזל מעל אורי ואל -

עד. גררתי את אורי כחמישה מטרים למקום ','יבש מין

ריבוע קטן שנחשב למחסה, וחזרתי לסמטה. היה שם תוהו

ובוהו. כבל חשמל נקרע והעיף גיצים, המחבלים ירו עלינו

בלי סוף ובפוקס לא פגעו בנו. יריתי שלוש מחסניות מה -

נשק שלי ולא יודע איך, אבל הנשק עף לי מהיד והחלטתי

להשתמש ברימונים, קודם באלו שלקחתי מאורי ואחר כך

פתחתי וסטים של אנשים ששכבו שם ולא הכרתי אותם

קודם. הם היו מיחידת יהל"ם.

"היו לי עשרות רימונים וזרקתי לאן שהמוח שלי אמר

לי לזרוק, חוץ מהכיוון שבו נמצאו כוחותינו. חשבתי כל

הזמן על אפשרות של חטיפת חייל ושאין מצב שיקרה

גלעד שליט .2 שמרתי על קשר עין עם כל מי שנמצא

שם. כשהבאנו את הגופות לחדר באחד המבנים, אמרתי

לעצמי שחייבים להרחיק את המחבלים כדי שלא יחטפו

גופת חייל ויריתי כדי להרחיק אותם ולא רק כדי לפגוע.

"פיניתי פצוע לאחור וחזרתי שוב פנימה. מצאתי

מקלע על הרצפה וכשהרמתי אותו בדיוק התפוצצה מכו נית שעמדה מול דלת. ראיתי שתי דמויות ויריתי איזה 500 כדורים. יריתי והתקדמתי, עד שהיה לי חם מדי בלה- בות ואז גם נגמרו לי הכדורים. לקחתי רימונים נפיצים מעוד מישהו ועוד רימונים מפצוע אחר ויריתי אותם, למרות שאני לא מוסמך מטול רימונים שמאפשר לשגר רימונים לטווח רחוק. לא עשיתי את זה בחיים, אבל ידעתי בתיאוריה.

"תוך כדי הלחימה הזאת עשיתי ארבע-חמש נגלות הלוך וחזור בריצה, פיניתי פצועים אחורנית וחזרתי לי - רות לעבר המחבלים. חטפתי צרור שעשה לי חור באפוד הקרמי. מההדף עפתי אחורנית. בשלב מסוים, אין לי מושג מתי, חטפתי כדור ברגל, אחר כך רסיס בראש, שלושה רסיסים בישבן וכמה ברגליים, אבל לא שמתי לב והמשכתי לרוץ ולפנות פצועים עד שנפלתי והתעוררתי כשת - קוע לי מזרק בירך ואני צורח מכאבים.

"אחרי שנייה קמתי, שמתי אפוד קרמי ונעליים והל - כתי על הרגליים לטנק בתחנת איסוף פצועים. הייתי על מורפיום וכשהלכתי ברגל הרגשתי שאני מרחף מעל החול וככה נכנסתי לטנק הפינוי. שם ראיתי שמכסים את אבי גרינצויג, ששכב על אלונקה, ובאותו רגע הבנתי את האמת הנוראה. שם גם ראיתי את אורי שוכב על אלונקה, ואת מוגלי, חייל מהנדסה, יושב ובוכה שכל הצוות שלו הלך. ראיתי חברים שלי מתים ושמעתי צרחות איומות של פצועים. לא הצלחתי להכיל את המראות והתחלתי לבכות כמו ילד קטן. מאז עובר לי הרבה פעמים בראש שהייתי יכול בקלות להיות במקום גרינצויג, ושבבית חאנון הייתי הכי קרוב למוות. כשהגעתי לבית חולים ברזילי באשק - לון התקשרתי הביתה ואמרתי, 'אמא, חזרתי לארץ, תבואי .'לברזילי

 "נראה לי שאין מצב שאעשה שוב את מה שעשיתי שם. אני לא יודע מאיפה היו לי הכוחות האלו. הייתי על אד - רנלין מטורף. עשיתי אקסטרים בחיים שלי – אופנועים, באנג'י, צוקים – אבל שום דבר לא דומה לאקסטרים שהיה שם."

 וכשאופיר מסיים את התיאור, הוא מוריד את הסווט - שרט האדום שלו, אומר שהוא מרגיש שהוא נשרף ולוקח אוויר.

"ברגע שעליתי על הטנק," הוא ממשיך, "ידעתי שכבר לא אחזור למלחמה. הייתי בטוח שאיבדתי את הרגליים. הרגשתי את הרסיס ליד עמוד השדרה וחשבתי שהוא גרם

לשיתוק. אני זוכר שלפני שעליתי לטנק אמרתי לחבר

שאני חייב לראות אם אני יכול לעמוד וניסיתי, אבל

לא היה לי כוח. כשאבא שלי הגיע לבית החולים, הדבר

הראשון שאמרתי לו היה שאני חייב להשתין כדי לראות

שהכל עובד." בפעם הראשונה הוא מרשה לעצמו לחייך

חיוך זעיר: "הכל עבד."

 "אחרי שבועיים בכיסא גלגלים וחודש עם קביים הת -

חלתי ללכת בכוחות עצמי ואחרי חודשיים וחצי חזרתי

קצת לרוץ," הוא אומר ומנסה לעודד את לוי, המאזין לד -

בריו בשקיקה. אופיר מבטיח לו שזה רק עניין של זמן עד

שגם הוא יעשה את הטיול של אחרי צבא להודו.

כשאופיר היה בבית החולים, הציגו אנשי חמאס בטלוויזיה את תעודת החוגר של סמל אורי לוי. "הייתי די

בהלם," הוא מודה. "לא היה כיף לראות שהשארנו בשטח ציוד שלנו. כמה שניסינו לא להשאיר כלום ולשמור על

הדברים, לא הצלחנו ודי התבאסתי." המראה נחסך מלוי,

שהיה אז בסדרת ניתוחים.

הודו מתאימה לי

אופיר סיים את לימודיו בתיכון האזורי באר טוביה

– חמש יחידות בגיאוגרפיה ובמחשבים – והמשיך לשנת

שירות בעמותת אתגרים, שמשקמת בעלי מוגבלויות

באמצעות ספורט. בנובמבר 2011 התגייס לנח"ל, למרות

שמשפחתו מחוברת לחיל האוויר: אחיו הבכור טייס ואחיו

הצעיר בקורס טיס.

"הייתי כמו כולם במיונים לטיס, אבל לא עברתי את

השלבים הראשונים. האמת היא שאף פעם לא חלמתי

להיות טייס. לא התאים לי הטיס וכל מה שזה מחייב.

אני גאה באחים שלי. אין בינינו תחרות. אני פשוט עשיתי משהו אחר לגמרי מהם. ביום שהתגייסתי אמא שלי

אמרה, 'לא משנה איפה אתה, העיקר שאתה עושה את כל

מה שאתה ."'יכול

 עם אחיו הטייס דיבר יום לפני הקרב בבית חאנון ברשת

הקשר הגדודית. "ההורים מתגעגעים ומוסרים ד"ש," אמר

האח מהאוויר, תעשה חיים ונדבר." בסיום שיחתם העיר

המג"ד, ששמע בקשר את חילופי הדברים, "כמה רגעי

אושר קטנים" )השיחה המלאה – .)Ycode-ב

 אופיר נהנה להיזכר באחוות האחים הזו: "ידעתי

שאחי מכיר את כל הפרטים, איפה בדיוק אני נמצא ואיך אפשר ליצור קשר, והערכתי שמתישהו הוא ייצור קשר. זה מתאים לו. אצלנו אוהבים להתחבר לאירועים שאחד מאיתנו לוקח בהם חלק.

"אנחנו משפחה מאוד צבאית – גם אחותי הגדולה הייתה קצינה בקבע הרבה שנים – אבל אני לא בחור צבאי. המסגרות קשות לי. התגייסתי לקרבי כי כל החברים שלי קרביים ואמרתי לעצמי שאתן שלוש שנים קרביות למדינה וזהו. לא חשבתי אף פעם על קריירה צבאית. לא תיארתי את עצמי בסרט הזה של מלחמה. הייתי צריך שיבוא הרמטכ"ל ויגיד לי כל הכבוד ושזה לא מובן מאליו מה שעשיתי. רק בדיעבד הבנתי שכל דבר שאני עושה בחיים הוא בעל משמעות עצומה, כולל כשסימנתי וי במנילה על שירות ביחידה קרבית. אני יודע שאין מצב שעכשיו ארכב על העניין הזה שיש לי צל"ש. סיכת הצל"ש תהיה בחדר וזהו."

 בכיס שלו נמצא תמיד מחזיק מפתחות שעליו תמונותיהם של חללי הפלוגה, איתן ברק ואבי גרינצויג, שהיה חברו הטוב. "יותר מהכל חשוב לי שהחבר שלי אבי גרינצויג ז"ל קיבל צל"ש אלוף. דבר אחד אני יודע בבירור: אם אני הייתי מקבל צל"ש ואבי לא היה מקבל, זה היה מאוד מציק לי."

 בשלב הזה של השיחה הוא עוצר את שטף דיבורו ואומר שקשה לו. קשה לו לדבר על חברו המת, שלהלווייתו הגיע היישר מבית החולים על כיסא גלגלים. "היינו חברים קרובים," הוא ממשיך לאחר שתיקה ארוכה. "שנינו משוגעים על שירים עבריים, ועכשיו כשאני שומע שיר, אני דבר ראשון רוצה לדבר עליו עם אבי. כשאני שומע את 'אני גיטרה' בביצוע של דודו טסה, שיר שהוא הכי אהב, אני משתגע כל פעם מחדש תמיד צחקתי עליו שהוא ','צהוב עושה הכל כמו שצריך, לא מעגל פינות, חננה. הוא היה קם חצי שעה לפני כולם כדי לרוץ ולשמור על כושר קרבי. באמת היה לו אכפת נורא. אני הייתי שונה ממנו: לא עושה מה שלא הייתי חייב, עושה רק מה שצריך, לא מעבר. אבי עשה גם מה שלא חייבים לעשות."

 לאחר פציעתו כתב לוי כמה עמודים על מה שעבר עליו בשעות ההן בבית חאנון. "שמת את החיים שלי לפני שלך, איזו גדולה," כתב שם על אבי גרינצויג ז"ל. "רצית להציל אותי והצלת. אני במזל בחיים. יכולתי למות בדיוק כמוך." לוי מכונס בעצמו ורק לאחר כמה דקות הוא מביט לאופיר בעיניים ואומר לו, "מדהים אותי לחשוב שעוד מישהו יצא בחיים משם. זה לא היה אירוע פשוט." המ"פ שלהם, רס"ן פסטרנק, לא הופתע מהצל"ש שהוענק ליוגב אופיר: "הוא לא מהלוחמים היסמנים. אם היה תלמיד בבית ספר, הייתי מגדיר אותו כתלמיד שובב. בקרב בבית חאנון היו בו קור רוח ותעוזה גדולים. סמכתי עליו וידעתי שיתפקד טוב תחת אש." חיים אלישיב, שהיה צמוד לאופיר בסמטה בבית חאנון ועזר בחילוצו של אורי לוי, הגיע לבקר את לוי בבית החולים עוד במהלך ימי המלחמה. "אם ליוגב לא מגיע צל"ש על מה שהוא עשה שם, אני לא יודע למי מגיע," אמר לו הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על צל"שים, ולוי חתם על כל מילה. כשאני תוהה אם מיהר לברוח להודו כדי לברוח מטראומת בית חאנון, אופיר לא מסתיר את כעסו: "לא היה לי ממה לברוח. ביוזמתי הלכתי לקב"ן כשהשתחררתי מבית החולים, ואחרי שתי פגישות הוא אמר שלא אבוא יותר. טוב לי בחיים, אני גר ביחידה משלי בבית ההורים במושב, בסוף החודש אני טס שוב להודו וחוזר בספטמבר לחתונה של אחי. אחר כך אני מתכנן ללמוד חינוך מיוחד בשביל הנשמה, אבל אהיה חקלאי ואגדל תרנגולות עם אבא שלי.

"הודו מתאימה לי עכשיו. אני לא חייב לספר שם לאף אחד מה עברתי בקיץ האחרון. אין יום שאני לא חושב על אבי גרינצויג. יש ימים שאני לא חושב על האירוע שלנו בצוק איתן, אבל כשהתמונות עולות הן מציפות אותי. אני יודע שיש כאלה שאומרים שהמבצע לא השיג את מטרתו, אבל אני לא מתעסק בזה. מבחינתי מחבל שבא להרוג ישראלי ואנחנו הרגנו אותו, זה ניצחון.

"כשהייתי בבית חולים והמג"ד ביקר אותי, אמרתי לו שעכשיו אני מרגיש הרבה יותר ציוני כי נתתי משהו מעצמי למדינה. תמיד ידעתי שאני אוהב את ישראל, אבל כשהייתי בתוך רצועת עזה הרגשתי באמת מה זה אומר. יכולתי להשתחרר מהצבא אחרי הפציעה וסירבתי. אני משובץ למילואים עם המחלקה שלי. סביר להניח שיהיה עוד סיבוב בעזה, ולא תהיה לי בעיה להיכנס שוב. אני ממש לא חושב שאת שלי כבר נתתי, אבל מזכיר לעצמי שזו מתנה להישאר בחיים."

 כשתחזור להודו, תספר על הצל"ש שלך?

"אני לא יודע, אבל כבר אימנתי את עצמי להגיד באנגלית שקיבלתי מדליה מהמפקד הגדול .