"עד שהמוות לא קרוב אליך – אתה לא יודע כמה זה קשה"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 21 במאי 2015
תמיר אסולין 2015

תמיר אסולין 2015


ימי הלחימה ברצועת עזה הדחיקו ממחשבתו של סמל תמיר אסולין את הפחד שבאיבוד חבר # רק לאחר קרב קשה בחאן יונב, הרשה לעצמו לבכות # על פעולתו ברצועה זכה בצל"ש מאו"ג



"דובים, אנחנו משתתפים בצערכם", נשמע ברשת הקשר. המשפט, החריג בחריפותו ומדאיג בתכולתו- מצליח לעורר קצה חוט של פחד בליבם של ה"דובים", מפעילי ומפקדי ה-D-9  ששוהים באותה השעה בחירבת אחזעה שבמבואות חאן יונס. "מצטערים לשמוע", ממשיכות המילים לבקוע מהמכשירים. ההבנה עדיין לא מפציעה בסמ"ר תמיר אסולין, מפקד צמ"ה בגדוד 603 אבל היא מתחילה להתגנב לראשו. תירוצים שונים תופסים את מקומן של המילים המהדהדות, דוחקים אותן הצידה, אל המקום בו ההיגיון אינו שולט. אסולין יודע שחברו, סמל משה (מושיקו) דוינו ז"ל, פצוע באחד הכלים הקרובים, אבל שמו של הפרח המבשר רעות- אינו נשמע בקשר. "מה קורה?", שואל אותו חברו, סמ"ר אדיר עובדיה, שבכלי. "שום דבר", מבטל אותו אסולין. "נמשיך לעבוד".
במהלך כל הקרב, הצליח אסולין להתגבר על הפחד שבמחשבה על איבוד חבר. הוא נשען על כך שחברו "בסך הכל פצוע", ועצם העובדה שכרגע הם בעיצומה של פעולת חילוץ- הוסיפה דלק לפעולותיו והניעה את תנועותיו. בשיתוף פעולה עם סמ"ר מור ענף וסמל נתי פראדה, שעבדו בכלי שלידם, הם מוטטו את החומות שחסמו את הגישה לכלי של חברם, פתחו את הציר לשריונרים שחיכו מאחוריהם, ולבסוף- גם הרסו את הבית בו שהו המחבלים שחיכו במארב לחברם.
רק בסוף, כשחצו את הגדר בפעם האחרונה, הרשה לעצמו אסולין, ביחד עם שאר הדובים- להתפרק. על הקרב בו תיפקד בצורה מקצועית, על אף הקשיים, הוא קיבל צל"ש מאו"ג. וזה כתב הצל"ש:
"בתאריך 27.07.2014 , במהלך חילופי אש בין כוחות צה"ל למחבלים נורה טיל לעבר דחפור של כוחותינו, ממנו נהרג מפעיל הדחפור ונפצע לוחם נוסף. סמל תמיר אסולין, מפעיל דחפור אחר, התנדב לפרוץ דרך נוספת למקום הקרב והחל לנוע לפני הלוחמים. באמצעות הדחפור ובסיוע לוחם נוסף השמיד את המבנה ממנו נורתה האש ובו התבצרו המחבלים. תחת אש המחבלים השמיד סמל תמיר אסולין את המבנה על יושביו ובכך מנע פגיעה בלוחמים נוספים"
.

מלכי האמבטיה
כמו סיפורים רבים מ"צוק איתן" – גם סיפורו של סמל אסולין מתחיל בעיצומו של אימון ברמת הגולן, שנקטע בשעה שהוקפצו כוחות צמ"ה לדרום. "הסמ"פ תפס אותנו לשיחה, ואמר לנו: 'בקרוב זה קורה, תכינו את כל הדברים הקטנים", מספר אסולין. "הייתה מתיחות של 'רק תגידו מתי ואנחנו נכנסים, הכל כבר מוכן". המחלקה שלו התמקמה בכרם שלום, התאמנה עד ליום הכניסה. "קראנו לתקופה הזאת 'זמן זהב", מספר המפקד. "זמן קריטי של סגירת פינות - עזרה ראשונה, אימונים על קרקע, השונה מרמת הגולן, ואימון מנטלי שכלל הרבה שיחות". האזור בו התאמנו נקרא בשפתם "אמבטיה". כמעט אפשר לטעות ולדמיין אותם כילדים המשחקים משחק בדחפורי צעצוע באמבטיית ענק.
אלו ימים שמתנהלים בין הטילים. "אתה יודע שעוד שנייה תרוץ לכלי, כי זה המקום הכי מוגן להתחבא בו ביחס לדחפור", נזכר אסולין. "זה הפך להיות שגרה". כשבועיים הם חיכו מחוץ לרצועה. זמנים אלו הקלו על ההתערערות. "אני כביכול הייתי 'מורעל' ורציתי כבר להכנס, אבל ברגע שהודיעו שזה קורה, ישר עלתה בראשי המחשבה: 'מה נכנסים?!". המלחמה התחילה, והעסק נעשה רציני יותר מיום ליום.
בכניסה הראשונה, נכנס אסולין כצמד בתור מפקד עם חברו מושיקו שהיה מפעיל. חברו לא היה אמור להכנס, מטעמי סד"כ, אבל כשהוחלט שכן- אסולין שמח. "אהבתי אותו מאוד, ולא הייתי היחיד", אומר הלוחם. "בתרגילים היינו רבים עליו, המפקדים. כולם רצו לקחת אותו איתם. תמיד אני הייתי מנצח". היום, מספר אסולין בכאב על רגע שנראה כי בעיניו הוא כה רחוק ותמים עכשיו. "היינו עמוסים בציוד, והשכפ"ץ הקרמי הקשה על מושיקו להגיע לארמברקס", מתאר. "כשהיינו עוד ביחד הוא ניסה וקיבל מכה.  אמרתי לו: 'בעזרת השם, זאת תהיה הפציעה הכי קשה שלך במבצע הזה". אחר כך הם עוד שיפצרו את הבלם, עם חוט, כדי שיהיה לו יותר נוח.

"הייתי בטוח שעשו לנו לינץ'"
אבל בכניסה אחרת, אסולין לא ניצח בקרב על מושיקו, וזה נכנס עם מפקד אחר. ב-27.7, "יום הדי- ניינים" מכנה את זה אסולין, הם היו בעיצומה של פעולה אינטנסיבית. באותו היום הייתה הפסקת אש, שמנעה מהכוחות להשתמש באש חיה. חממות, מסיקי זיתים, שכונות עם בתי קרקע ומסגדים, וביניהם- בדוחק, מתקדמים הכלים. בעת שהרסו מסגד ובו פעילי טרור- קיבלו דיווח בקשר שאחד הכלים נפגע מטיל. "מלא מחשבות רצות בראש כי אתה יודע שזה מישהו משלך", מתאר אסולין. "ואז אתה שם את המחשבות בצד כי אתה חייב לעשות את המשימה על הצד הטוב ביותר- להיכנס ולחלץ אותם".
הם נכנסנו לשדרה של בתי קומות גבוהים. חוטי חשמל, דגלים של חמאס, בורות. הכלי מתקדם בקושי, שכן הרחוב שווה בגודלו אל הכף עצמה. "אין ימינה שמאלה, רק ישר", מתאר המפקד. קשה להתקדם במקום בו אין חופש תנועה.
הם הורידו את החומה הראשונה בשורה, התקדמו קדימה, פנו שמאלה, יישרו את מטע הזיתים, וקול פיצוץ נשמע לידם. "אני זוכר שהיה לי רגע של לחץ שהתחיל עם הפיצוץ הזה. שאלתי: 'מישהו זיהה מאיפה ירו את זה?'. אמרו לי לא לדאוג ולהמשיך. אבל מתוך פחד הסתכלתי למעלה וראיתי מלא קסדות. הייתי בטוח שעושים עלינו לינץ". הקסדות מתברר, היו שייכות לכוחותינו.
את ה
D-9 המפורק של חברו הוא ראה מרחוק. "הכלי העוצמתי פתאום דמם - זה מעלה בך משהו", מספר אסולין. "הרגשתי  שקרה משהו. היה שקט, היה מטורף, אני אפילו לא יודע להסביר מה בדיוק היה שם".
החבר הפגוע חולץ, והם פנו לכיוון המבנה אליו נכנסנו המחבלים. הכוח החל לנגוס במבנה משני הצדדים. ענף ופראדה מצד אחד, ועובדיה ואסולין מהצד השני. במקביל, כוח דובדבן ניהל קרב לידם. "המחבלים יורים על כוחותינו, אנחנו יורים עליהם, ומה שמעניין אותי זה להרוס את המבנה הזה כמה שיותר מהר".

הזהו גיבור?
הקולות של חבריו בקשר לא נשמעו רגילים. כשפגש אותם סמל אסולין, הם גם נראו כך. כשיצאו משטחי הרצועה, הם התפרקו ביחד. "תמיד הייתי רואה תמונות וסרטים על הרוגים, אבל עד שזה לא קרוב אלייך- אתה לא יודע כמה זה קשה", אומר אסולין. כשנזכר בחברו, חיוך שנראה כמעט בלתי רצוני, מטפס במעלה שפתיו. "הוא תמיד היה מכריח אותנו להניח תפילין ביחד, כדי לאחד אותנו. לא נפסיק להרגיש בחסרון שלו, בפלוגה ובחיים".
אסולין מעריך את עצם מעמד הצל"ש, אך מעיד שאם הוא קיבל, אז גם חבריו, ענף ופראדה - ראויים לו. "עשינו את העבודה ביחד, שני כלים, משני הצדדים של הבית". בשבילו העיטור הוא בעיקר זכרון למושיקו.  "בטקס קבלת הצל"ש שהיה ברעים, פתאום עלתה התמונה שלו על המסך. אני מודה שהתרגשתי, אפילו ירדו לי כמה דמעות". יחד עם זאת, הוא אינו מבין, כרבים אחרים- את עצם הבחירה לתת צל"ש. "אולי כדי לראות מעשה ולזכור?", הוא מעלה השערה, ומבטל בצחוק את מילותיו של עצמו. מעשיו לא הרגישו לו הרואיים. "אתה עושה את הפעולות האלה אם אתה מאמין שזה מונע פגיעה בחיילים", הוא אומר. "אני מאמין שגם אם את היית שם, היית עושה את אותו הדבר".

 

"עד שהמוות לא קרוב אליך – אתה לא יודע כמה זה קשה"


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה