איש הברזל

ערן נבון אתר הגבורה, ישראל היום 22 במאי 2015
איתן חרמון

איתן חרמון


"אחרי פיצוץ המטען בלבנון כולם ירדו מהאכזרית והתחילו להשיב אש. ואז שמעתי צעקות, 'איפה איתן?' ישבתי שם מדמם, לא הרגשתי את הרגל, וכשהם מצאו אותי אמרתי להם רק דבר אחד: 'אני עוד ארוץ מרתון'" • הסיפור המדהים של איתן חרמון, האצן קטוע הרגל שהפך לאלוף עולם



זה היה קרב קשה, מייסר. קרב של הרוח בגוף שמאיים להישבר. איתן חרמון גייס את כל תעצומות הנפש, נלחם מול עצמו ומול כאבי התופת ברגל ימין, אותה רגל שנקטעה במלחמת לבנון השנייה ועליה הולבשה תותבת מיוחדת. כך הוא רץ במשך שעות, במאמץ הרואי, מהקילומטר ה־15 ועד לסיום המרתון בלונדון, 42 קילומטרים ועוד 195 מטרים, ולא נשבר, ולא עצר לרגע.
"אחרי הפיצוץ של מטען הצד בלבנון כולם ירדו מהאכזרית והתחילו להשיב אש. ואז שמעתי צעקות, 'איפה איתן, איפה איתן?' ישבתי שם מדמם, לא הרגשתי את הרגל, וכשהם מצאו אותי אמרתי להם רק דבר אחד: 'אני עוד ארוץ מרתון'". 
חרמון (40) מילא את ההבטחה עד תום. לפני שלושה שבועות הפך לאלוף העולם במרתון לקטועי רגליים.

•   •   •

חיידק הריצה דבק בו כבר בגיל 9, כשעמד נלהב והריע לאחיו הגדול אוריאל, אז בן 14, שזכה במירוץ אצבע הגליל. הם גרו בקיבוץ כפר בלום, ואיתן החליט שגם הוא רוצה לרוץ. "אהבתי את הריצה כי היא משהו שאתה עושה לבד, רק עם עצמך, ומצד שני, היא מאתגרת אותך כל הזמן להשיג תוצאה טובה יותר. מאוד נקשרתי לספורט הזה, השקעתי בו את כל שנות הילדות שלי". 
הוא התאמן בקבוצת האתלטיקה של גליל עליון, ובגיל 12 כבר זכה במקום השלישי באליפות הפועל במירוצי שדה. ב־1993 התגייס לגולני, אבל אחרי שנתיים חלה בצהבת והפרופיל שלו ירד ל־64. הוא נאבק כדי להעלות את הפרופיל בחזרה, ניצח ושב לגדוד שלו, שהיה אז בלבנון. באותה שנה נבחר למצטיין נשיא ("אני חושב שזה בגלל ההתעקשות שלי להישאר קרבי").
לאחר השחרור למד לתואר ראשון במדעי התזונה במכללת תל חי והחל לעבוד בתחום הדיאטות. "עברתי לתל אביב, הכל הלך חלק, לפי הציפיות, עד הטלפון ההוא מהמספר החסוי". זה היה באמצע יולי 2006. הקול מעבר לקו הודיע לו שעליו להתייצב בבסיס בצפון. 
"הייתי שייך במילואים לחטיבת אלכסנדרוני. נסעתי לבסיס, עשינו אימון של יום והצטרפנו למלחמה. פעלנו בגיזרה המערבית, בראס ביאדה, ליד צור. היו לחטיבה שלי כמה היתקלויות עם פצועים קשה, אבל אצלי הכל עבר בשלום. ביום שישי, 11 באוגוסט, נסענו בשיירה של 12 נגמ"שי אכזרית בכפר רג'מין שבגיזרה המערבית, והאכזרית שלי עלתה על מטען. אני ישבתי מקדימה בצד ימין, וחטפתי את כל הפיצוץ. הרגשתי כאבים חזקים בכל הגוף, אבל דווקא את הרגל שנפגעה לא הרגשתי בכלל, וזה מה שהדאיג אותי. פחדתי שיהיו לי פגיעות פנימיות ושאני אמות מזה. אני זוכר שאחד החיילים שישב לידי הסתכל עלי מבוהל. ניסיתי לסמן לו בעיניים שאני בסדר, שיירגע קצת".
האכזרית נגררה לשטח ישראל על ידי טנק. איתן ושני חיילים נוספים שנפצעו קל הובהלו לבית החולים בנהריה. "אני זוכר ששם היתה הפעם הראשונה שקצת חזרתי לחייך. עטו עלי המון רופאים ואחיות וצלמים, אז נתתי חיוך". הוא הוכנס מייד לחדר הניתוח, ובמשך שעות נאבקו הרופאים להציל את הרגל. "הפגיעה הקשה היתה מהברך ומטה, אז קטעו לי רק חצי כף רגל".
השיקום היה ארוך וכואב. במשך שבועות שכב בתל השומר, מנסה לעכל את חייו החדשים. הוא עבר עוד כמה ניתוחים, שבהם הצליחו הרופאים להציל את הרגל מקטיעה מהברך. 
את פאני הכיר ביוני 2007. "גלשתי באתר היכרויות, והתמונה שלה תפסה לי את העין. פניתי אליה והצגתי את עצמי. סיפרתי מי אני ומה המצב שלי, לא הסתרתי כלום. הצעתי לה להיפגש איתי בפאב בסינמה סיטי גלילות, והיא הסכימה".
פאני (38) מחייכת. "אתה יודע מה זה להתאהב? זה מה שקרה לי בפגישה הראשונה. ראיתי את איתן ודיברתי איתו והחיבור היה מדהים, הרגשתי בעננים. ידעתי היטב למה אני נכנסת, זה לא הפריע לי. זה עדיף מאשר בעיה שנוחתת עליך פתאום באמצע החיים מבלי שתהיה מוכן לקראתה. ידעתי מייד שנתחתן. אחרי חודשיים כבר עברתי לגור איתו בתל אביב".
דבר אחד לא נתן לו מנוח: ההכרה שלא יוכל עוד לרוץ. "זה הטריד אותי כל יום, בלי הפסקה. בשלב כלשהו התחלתי לחשוב שאולי עדיף כבר לקטוע את הרגל מהברך ומטה, כך שאפשר יהיה להרכיב עליה פרוטזה ספורטיבית שתאפשר לי לרוץ וגם תקל עלי ללכת, כי להישאר ככה, עם חצי כף רגל, זה להיות תלוי כל החיים בקביים. התחלתי לגלגל את הרעיון בראש. פאני אמרה שתתמוך בכל החלטה שלי ותהיה לצידי בכל מצב. בסוף הבנתי שהריצה חשובה לי יותר מהכל".
הרופאים היו מופתעים כשהודיע להם שהוא רוצה לקטוע. רק אחרי דיונים ארוכים ניתן האישור והוא עבר את הניתוח באוקטובר 2007. "פאני עזרה לי מאוד להתמודד עם המצב החדש, גם פיזית וגם נפשית. קיבלתי תותבת רגילה, ואחרי כמה חודשים גם תותבת ספורטיבית. לעולם לא אשכח את הרגע שהתחלתי לרוץ עם התותבת. בהתחלה זה היה רק לרבע שעה. היו לי כאבים חזקים בחיבור בין הרגל לתותבת ולא יכולתי להמשיך. אבל לאט לאט התקדמתי, הצלחתי לרוץ שעה. אני לא יכול לתאר לך את תחושת הסיפוק". 

•   •   •

הוא לא עצר שם. הוא ידע היטב שכדי לרוץ למרחקים ארוכים הוא זקוק לתותבת מתקדמת יותר, דומה לזו של האצן אוסקר פיסטוריוס. בינואר 2009 הוא היה הישראלי הראשון שקיבל ממשרד הביטחון תותבת C-Leg, שבחלקה התחתון חישוק דריכה מיוחד. התותבת עשויה מסיבי פחמן, חומר חזק וקל, והיא מאוד קפיצית - כך שכאשר קופצים או דורכים עליה נאגרת אנרגיה בחלקה הקדמי, וברגע שהיא מתנתקת מהקרקע האנרגיה משתחררת. בתחתיתה מודבקת סוליה מיוחדת, המיועדת ליצור חיכוך עם הקרקע ולמנוע החלקה.
"התחלתי להתאמן בריצה עם התותבת. כעבור חודשיים נפגשתי עם רץ המרתון יאיר קרני וביקשתי ממנו שיאמן אותי. הוא הסכים. האימונים היו קשים מאוד, אבל אני זוכר שאמרתי לעצמי, בוא'נה, אתה רץ! אתה על הרגליים!"
באפריל 2009 כבר השתתף במרתון תל אביב. "רצתי 10 ק"מ והשגתי תוצאה טובה, 38 דקות. הייתי מאושר. הרגשתי שאני מתחיל להגשים את מה שאמרתי לאלה שטיפלו בי אחרי הפציעה, אבל ידעתי גם שיש לי עוד דרך ארוכה. אחרי שלושה חודשים רצתי חצי מרתון במכביה. זאת היתה ריצה קשה, ובאמצע, בקילומטר ה־13, התותבת עפה לי. עצרתי, הרכבתי אותה מחדש והמשכתי. היה חם מאוד ומתיש, כל הגוף כאב לי, אבל סיימתי את הריצה. הרגשתי סיפוק גדול, אבל ידעתי שזה עדיין לא שיא היכולת שלי. המטרה שלי היתה לרוץ מרתון מלא".
בתחילת 2010 הגשים את החלום במרתון טבריה. "בגלל האימונים הקשים נפצעתי ברגל. שלושה שבועות לפני המרתון בכלל לא יכולתי לדרוך על הרגל, שבועיים הייתי על קביים. רק בשבוע האחרון לפני המירוץ חזרתי להתאמן". 
הוא נסע לטבריה עם פאני ועם בתם הבכורה כנרת, שהיתה אז בת חמישה חודשים בלבד. גם מאמנו האישי קרני היה איתו, והחברים הקרובים מהחטיבה. "המרתון היה בינואר, אבל זה היה יום חם, והיה לי קשה. בקילומטר ה־15 התחילו לי כאבים ברגל, בעיקר בחיבור עם התותבת. כשאני מתחיל לרוץ, אין אצלי אופציה להפסיק. מקסימום אני מאט. בשמונת הקילומטרים האחרונים הצטרפו אלי החבר'ה מהיחידה, והם עודדו אותי ונתנו לי כוחות. זה היה מאוד מרגש.
"סיימתי את המירוץ. נכון, קצת לאט, שלוש שעות ו־46 דקות, אבל לא נשברתי והגעתי לקו הסיום. אני זוכר שמנחם הורוביץ תפס אותי מייד בסיום, ואני תפסתי את היד של קרני, ואז הגיעו אלי פאני וכנרת וחיבקתי אותן הכי חזק שאפשר. זה היה רגע גדול בחיי".

•   •   •

מאז ועד היום השתתף כבר ב־11 מרתונים בארץ ובעולם. הוא התחרה בברלין, בהולנד, בפאריס, בארה"ב, ועכשיו בלונדון. אחיו הגדול אוריאל מלווה אותו בקביעות, "ויש לו שיטה לעקוב אחריי: הוא נוסע במטרו מנקודה לנקודה ומחכה שאגיע לשם בריצה".
עם הזמן השתפרה גם איכות התותבות שלו, הנוכחית היא הרביעית במספר. "בהתחלה הריצה שלי לא היתה סימטרית, ורגל שמאל עשתה את רוב העבודה. עם השיפור בתותבות, הרגשתי שאני יותר יציב ומאוזן. את שלוש האחרונות רכשה עבורי עמותת 'תקוות', שאימצה אותי וליוותה אותי מהשיקום בתל השומר". 
העמותה, הנסמכת על כספי תרומות ומסייעת לפצועי צה"ל ולנפגעי טרור שעוסקים בספורט, משקיעה באיתן 100 אלף דולר בשנה: מחירה של תותבת ריצה הוא 50 אלף דולר, ועל זה יש להוסיף את הביגוד, את השכר למאמן, תוספי מזון ועוד. העמותה גם הקצתה לו קואוצ'ר בהתנדבות, יעקב גיטלין, שעוזר לו מנטלית פעם בשבוע. "איתן הוא איש נדיר ולוחם גדול", אומרת סימון פרבשטיין, מנכ"לית העמותה, שטסה איתו למרתונים וגם להתאמות של התותבות בחו"ל, "בכל פעם אני נפעמת ושואלת את עצמי איך הוא עושה את זה. איך הוא רץ מרתון עם כל הקושי והכאב. ראיתי מקרוב אילו תעצומות נפש יש לאיש הזה, כמה הריצה חשובה לו וכמה הוא מוכן להקדיש לה, לכאוב, ובסוף לנצח".
איש הברזל
במרתון לונדון. "רציתי שהבריטים יריעו לי ולמדינה שלי" // צילום: Virgin Money London Marathon
תוצאת השיא של חרמון היתה במרתון ברלין בשנה שעברה - שלוש שעות ו־46 שניות, שיפור מדהים של יותר מ־45 דקות לעומת התוצאה הראשונה שלו במרתון טבריה. עד השנה לא נערך בעולם מירוץ רשמי לקטועי רגליים אלא רק לסוגי נכות אחרים (עיוורים, קטועי ידיים ועוד), בגלל מיעוט הספורטאים קטועי הרגליים שיכולים לסיים מרתון. אליפות העולם בלונדון, שאירגן הוועד הפראלימפי הבינלאומי כחלק ממרתון לונדון, היתה הראשונה. 
"הקריטריון לכניסה למרתון היה תוצאה של שלוש שעות", אומר איתן, "אני עשיתי שלוש שעות ו־46 שניות בברלין, ומכיוון שזה היה כל כך קרוב, אישרו לי להשתתף. רק עוד שני אצנים קטועי רגליים מכל העולם הצליחו להשיג את הקריטריון, אבל הם לא הופיעו לריצה. הרץ הקנדי שמחזיק בשיא העולם (2:57:06) לא נרשם, והרץ הבריטי היה פצוע, כך שהייתי קטוע הרגליים היחיד במרתון. "הריצה היתה קשה, אבל לרגע לא חשבתי לפרוש. היה ברור לי שאני לא נשבר, זו לא אופציה. קיוויתי לשבור את שיא העולם. הקהל עזר לי לאורך כל הדרך, קיבלתי הרבה מחיאות כפיים. חוץ מזה, הרגשתי גאווה לייצג את המדינה. ב־200 המטרים האחרונים פשוט התחלתי לשיר לעצמי בלב 'עם ישראל חי'. היה לי דגל ישראל על החזה, ויותר מכל רציתי שהבריטים יריעו לי ולמדינה שלי".
והם הריעו. חרמון סיים בתוצאה: 3 שעות ו־7 דקות. הוא לא הצליח לשבור את שיא העולם, אך ינסה שוב בברלין, בעוד חצי שנה. אני שואל אותו איך הוא מצליח במצבו, עם הכאבים העצומים, לעשות את המרתון המפרך הזה בכל פעם מחדש. הוא נותן בי מבט נבוך.
"אני לא יודע לוותר. ברגע שאני מתחיל לרוץ אני לא יודע איך לעצור ולהרים ידיים. אחד המסרים שלי בהרצאות שאני מעביר הוא שמי שלא יודע לקום מנפילות נשאר מאחור. אני קמתי מהנפילה הגדולה שלי, ואני רוצה תמיד להיות מקדימה, והכי מהר שאפשר".

•   •   •

יש להם שלושה ילדים - כנרת (6) ארז (4) ודורון (2) - והם מתגוררים בדירה שכורה בלוד, עיר הולדתה של פאני. "הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים זה שהפכתי לאבא", עיניו של איתן נוצצות, "כשכנרת נולדה, אמרו לי שהאב צריך לחתום. התחלתי לחפש את אבא שלי, לא הבנתי בכלל שזה אני".
הוא מסתדר היטב עם הילדים מבחינה פיזית, ואת הקשיים עוקפים בעזרת הומור שחור, שכולם במשפחה כבר מכירים. "ארז אומר לי מדי פעם, 'אבא, יש לך רגל בובה', וזה דווקא נחמד. מאחר שבלילות אני ישן בלי התותבת, בשבתות יש טקס כמעט קבוע: כשהילדים רוצים שאקום, הם מביאים לי את הסיליקון שמחבר את התותבת לרגל, וזה האות שאני צריך לקפוץ מהמיטה. הם נולדו לתוך המציאות הזאת, ואני מרגיש שיחסית, אני מצליח להתמודד איתם ועם כל העניין לא רע. בכל מקרה יש לי את פאני, שבאמת עושה תמיד מעל ומעבר".
איש הברזל
עם המשפחה. "הדבר הכי גדול שקרה לי"
"איתן הוא חיוך אחד גדול", אומרת האישה שאיתו, "הוא פייטר אמיתי. אחד שלא מרחם על עצמו אף פעם, נלחם להשיג את היעדים שלו. זה תמיד קסם לי, ומעבר לכך, הוא אבא מקסים שלא מחסיר שום דבר מילדיו, הולך איתם לגני שעשועים, לבריכה. נכון, לים הוא לא הולך בגלל החול, ובגלל שלא נעים להיכנס כך למים, אבל אנחנו מסתדרים בלי זה. לפעמים הוא נפצע, ואז החיים יותר מורכבים לכמה שבועות. אבל אני יודעת כמה הריצה בנשמתו. אני אישה מאוד פרקטית". 
להרצאה שלו, שהוא מעביר בכל רחבי הארץ, ובה הוא מספר את סיפורו האישי, קרא "מאלונקה למרתון". יש לו גם קבוצת ריצה קטנה של רצים חובבנים שהוא מאמן בתל אביב. ועדיין נשאר לו חלום אחד גדול. להתחרות באולימפיאדה: "באולימפיאדת הנכים בריו בשנה הבאה עדיין לא תהיה קטגוריה של מרתון לקטועי רגליים, אבל אני מקווה מאוד שזה יקרה בטוקיו ב־2020. אני אעשה הכל כדי להיות שם, לרוץ מרתון ולעמוד בגאווה על דוכן המנצחים".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה