"רצינו לחזור בשלום, זה הכול"

מיכל איטקין אתר הגבורה, במחנה 21 בינואר 2016
יאיר כרובי 2016

יאיר כרובי 2016


מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון חגיגי למדינת ישראל חודש לאחר תום המלחמה, הכוחות המצריים חוזרים ומחליטים להתגרות בסוללת תותחים יאיר כרובי, אז הקצין היחיד בסוללה, נותר לנהל לבדו את האירוע "היינו שיכורי ניצחון, התפלאנו שעדיין יש למצרים כוח"



הלוחמים חזרו מהמלחמה עם חיוך על הפנים, הצלחתם תיזכר בשנים הבאות כאחד מהניצחונות הבולטים של צה"ל. תחושת הניצחון במלחמת ששת הימים הדהדה בקרבם גם בחודש שאחרי, כאשר שבו והפתיעו אותם המצרים. "היינו שיכורי ניצחון, חודש לאחר מכן נכנסו המצרים לשטח שלנו, והחלו לירות. התפלאנו שהיה להם עדיין כוח שמסוגל להיכנס לתקרית כזו", מספר יאיר כרובי. כרובי שירת אז כקצין עמדת תותחים (קע"ת) בפלוגה המסייעת בגדוד חי"ר משוריין (חרמ"ש) בחטיבה 60. על פעילותו באירוע קיבל את עיטור המופת ובו נכתב: "ביום 8 ביולי 1967, בקרב אש עם כוחות מצריים במבואות פורט פואד, ניהל סגן יאיר כרובי כקצין יחיד סוללת מרגמות 120 מ"מ. תוך זמן קצר נפגעו מרבית אנשי הסוללה. סגן כרובי המשיך להפעיל את הסוללה, כשהוא אישית רץ ממרגמה למרגמה, כל זאת תחת אש ארטילריה של האויב, ומנסה למלא את תפקידי הפיקוד החסרים. הודות לקור רוחו ואומץ לבו, הצליח להפעיל את הסוללה ולקחת חלק בשיתוק הארטילריה של האויב. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל, רא"ל דוד (דדו) אלעזר".

כרובי היה בכוננות ליד נחל עוז כאשר הכריזו על "סדין אדום", והצבא החל בהתקפת הכוחות המצריים. הוא פיקד על סוללת מרגמות 120 מילימטרים שנעה בזחלים משוריינים (זחל"מים) ולחמה בחזית המצרית. "חצינו את הגבול, נסענו דרך החולות והגענו לפאתי אל עריש. שם ירינו, הפגזנו וכבשנו. אחרי שישה ימים הגענו לתעלה, גירשנו את המצרים והתיישבנו מול קנטרה, מזרחית לתעלה, ונשארנו שם עוד כחודש לאחר הניצחון במלחמה לפני שהמצרים התקרבו חזרה", אומר כרובי. שבוע לפני התקרית, התיישבו המצרים בראס אל עיש, שהיה תחת שליטה ישראלית. "מה שהפריד בינינו זו התעלה. הוחלט שהסיירת החטיבתית, המרגמות ומחלקת השרמנים (סוג של טנק – מ"א) ייסעו ויגרשו אותם. נסענו על גדות התעלה, גירשנו אותם והתמקמנו במקום בו הם ישבו". ב־8 ביולי, בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת, יחידות רגליות מצריות חצו את התעלה באזור ראס אל עיש, צפונית לקנטרה. "זה היה השטח שלנו, אבל לא היו בו חיילים, מעוזים או מוצבים. התפתח קרב קצר בין הסיירת למצרים והם הסתלקו", מסביר כרובי. "הבנתי שזו הייתה התגרות מצד המצרים. הסיירת חזרה אלינו והתחלנו לחטוף הפגזה מאוד כבדה".

גבורה מהשרוול

עצים שצמחו במקום הפכו למקום מסתור עבור המצרים. משם הם תצפתו על הלוחמים וירו אש מנשק קל. "תותחים מאזור פורט סעיד ירו עלינו גם כן, היינו מרותקים. לא יכולנו להרים את הראש. הסיירת ירתה לכיוון העצים והירי משם פסק. בקושי היה אפשר לראות משהו, ראינו רק ענני אבק", מתאר כרובי. "בהתחלה הטנקים ירו, אני לא יודע על מה ועל מי. הם ירו וגמרו את הפגזים שלהם. בדרך כלל בתותחנים יש תצפית קדמית, כזו שרואה את המטרה ומכוונת את המרגמות, אבל לא היה לי את זה. ראינו רק תזוזות, אבל זה הספיק. היינו היחידים שיכלו לירות למרחקים גדולים, אז רק אנחנו יכולנו להשיב". לאחר שנפצע מפקד סוללת המרגמות בתחילת מלחמת ששת הימים, כרובי נותר הקצין היחיד בסוללה. "היו לנו ארבעה קנים שיכלו להשיב אש. האידיאל זה שמישהו אחר יכוון אותך כשאתה יורה אבל לא הייתה לי ברירה, אלא לירות בכינון ישיר, כלומר כשאני רואה את המטרה ואז יורה".

ללוחמים בסוללה, הוא מספר, הייתה מוטיבציה לירות ולהילחם. "לאורך המלחמה לא יצא לנו לירות הרבה, הרי המרגמות לא נמצאות בחזית. אנחנו מאחור, נותנים אש לחיפוי. בששת הימים מאוד רצינו להיכנס לתמונה, אז בתקרית הזו כל הזמן הייתה שאיפה לפתוח באש", הוא מספר. "באותו היום ירינו כמות שמשתווה למה שירינו בכל המלחמה. רצינו לנצח, רצינו להשיב אש, רצינו לחזור הביתה בשלום". בדרך כלל מודיעים בקשר את הטווח, אך באותו יום הקשר לא עבד. "לא היה לנו את זה, וצריך היה לתת תיקונים לקנים. הייתי הקצין היחידי, לא היה קצין תצפית שבדרך כלל מכוון את האש. רצתי מצוות לצוות, ממרגמה למרגמה, כשאש חזקה נורתה לכיווננו, כדי לכוון את האש. כיוונתי אותם כמה שיכולתי וכמה שראיתי. אם זו גבורה, אז הגבורה הזו זרמה, היא יצאה מהשרוול, לא הייתי צריך להתאמץ בשבילה".

מפקד בשדה הקרב

למרות האש הרצופה שנורתה לכיוונו, כרובי לא נרתע והמשיך בריצה ממרגמה למרגמה. "כשהייתי בתוך הקלחת הזו פחדתי, אין שאלה. אני לא אמיץ באופן מיוחד, אני אדם די רגיל, אבל כשיש לך אחריות על מה שנעשה שם – אתה לא מהסס", הוא מסביר. "הרגשתי כאילו כבר היה לי ניסיון, למרות שזו הפעם הראשונה בחיי שפעלתי כך. לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד, עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות". כשהוא נשאל האם היה עושה זאת שוב, אילו נקלע לאותו המצב, הוא לא מהסס. "אני חושב שמפקד שנמצא בשטח צריך להתנהל ככה", הוא אומר בקול בטוח. "היו אנשים שחשבו שמה שעשיתי הוא מעשה מיוחד, זה שרצתי ותפעלתי את המרגמות. לא היה מישהו אחר שיעשה את זה, זה היה התפקיד שלי. זה תפקידו של המפקד בשדה הקרב".

מלאי הפגזים שירו המרגמות הלך והצטמצם. "אחרי שלא נותרו עוד פגזים, התחלתי להשתמש בסוג אחר. שימוש בפגזים האלו נעשה תמיד לאחר אישור של המג"ד או המח"ט, אבל שם לא היה את מי לשאול. מרבית האש של המצרים כוונה למרגמות", הוא אומר. "למזלנו, הפגזים שלהם נפלו על האדמה הבוצית של ראס אל־עיש. הפגז נפל והתפוצץ, וחלק מהרסיסים נספגו באדמה. אם זו הייתה אדמה קשה וסלעית, היו לנו יותר נפגעים כי הטווח שאליו הגיעו הרסיסים היה גדול יותר". כרובי ירה עד שלא נותרו עוד פגזים במלאי. "במשך שעות המשכנו לחטוף אש".

גיבור של מישהו אחר

מהרגע שנגמרה התחמושת, ניסו הלוחמים להגן על עצמם בכל דרך אפשרית. "הטנקיסטים נכנסו לטנק, החי"רניקים נשכבו מתחת לטנקים, המשנה הטכני ואנחנו שכבנו מתחת לזחל"מים", הוא מספר. "כשנשכבתי מתחת לזחל"ם, הפגזים המשיכו להתעופף, ואני רק חשבתי על הקרב, על לחזור הביתה בשלום. קיוויתי שאשאר בחיים, ושהפגז לא ייפול קרוב אליי. לא הייתה פגיעה ישירה בתור טנק אבל הלוחמים שהיו מחוץ לטנקים נפגעו מפגיעות ישירות". שני לוחמים מסוללת המרגמות של כרובי נהרגו. "המזל היה שהיינו רק חצי מהצוות. לפני תחילת הקרב, הרבה מהלוחמים יצאו לחופשות, אז לא הייתה צפיפות בזחלים", הוא מסביר. "יכלו להיות הרבה יותר אבידות". את המערכה הזו הכריע חיל האוויר הישראלי, שהגיע ושיתק את הסוללות המצריות.

בזמן שהוא מתאר את הקרב, נכנס טכנאי לביתו של כרובי, והוא מציג לטכנאי את העיטור שקיבל לאחר הקרב. "מכיר את זה? זו מדליה", הוא אומר ומחייך. "מישהו אחר החליט שאני גיבור. אני לא מרגיש גיבור, גבורה זה מעשה מיוחד, שנעשה לא כמו שהנוהל אומר. אני חונכתי לעשות את מה שאני צריך לעשות. אם זו גבורה, אולי הייתי צריך לקבל את אות הגבורה", הוא אומר וצוחק. "אני מעריך את חיים תמיר, הוא היה מפקד צוות שנפצע ולא התפנה. הרופא אמר לו שהוא צריך להתפנות, אבל הוא המשיך לפקד על המרגמה. היו אחרים שנפצעו, חששו וחזרו אחורה. זו גבורה מבחינתי, זה מעשה עילאי".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה