הלוחם

מיכל יעקב יצחקי אתר הגבורה, ישראל היום 4 במאי 2017
עודד נגבי, צילום: יהושע יוסף

עודד נגבי, צילום: יהושע יוסף


עודד נגבי היה אחד החבלנים של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. אלפי המוקשים שהטמין בדרום הארץ פגעו קשות בכוחות האויב, והוא עצמו איבד יד בהתפוצצות פצצה שניטרל לאחר המלחמה • השבוע נפגש בן ה־91 עם חיילי היחידה כדי לספר להם לראשונה את סיפורו



"את יודעת שלמוות יש ריח מתקתק", אומר עודד נגבי, רגע אחרי שהמלצר מגיש לשולחן קינוח שוקולדי על חשבון הבית, שבו הוא לא נוגע. "מאז מלחמת יום העצמאות יש שני דברים שאני לא סובל, האחד זה את הצבע הסגול. הוא מזכיר לי את צבע גופות החיילים הערבים, שנאלצתי לפנות כמה ימים לאחר מותם מהשדות שמיקשתי מסביב לקיבוץ נגבה. הדבר הנוסף זה מאכלים מתוקים. מסתבר שגופה, ששוכבת יומיים תחת השמש הקופחת של חודש יולי, מדיפה ריח מתקתק".
נגבי, 91, רס"ן בדימוס, מהשורדים האחרונים של גדוד 53 של גבעתי, עדיין זוכר ויכול לספר את סיפורי קרבות בית דראס המפורסמים במלחמת יום העצמאות, שעל אדמותיו הוקמו המושבים גבעתי, אמונים ובית עזרא. כבר 69 שנים שהוא מסתדר בלי מתוק והוא לא מתלונן. גם בלי יד שמאל ובלי הראייה בעין ימין והשמיעה באוזן ימין הוא מסתדר. מבחינתו, זהו מחיר קטן מאוד, שאותו הוא נאלץ לשלם כדי שתהיה פה מדינה. 
"אני אוהב מאוד את המדינה שלי. במרפסת ביתי מתנוסס דגל ישראל עצום בגודל של שני מטרים וחצי. מבחינתי, אם הייתי צריך, הייתי מסכן את חיי שוב ושוב ושוב. אני תמיד אוהב להגיד שהפצצה שלקחה לי את היד, העין והאוזן, עשתה עימי חסד. היא השאירה לי את יד ימין, אוזן שמאל ועין שמאל, ונתנה לי להמשיך לחיות במדינה שאני כל כך אוהב, ועל כך אני אסיר תודה".
אנחנו נפגשים בבית קפה קטן באשדוד, הסמוכה לזירות שבהן לחם. נגבי חובש כובע בוקרים אוסטרלי, לבוש ג'ינס וחולצה מכופתרת. הליכתו זקופה מאוד, יציבה ובטוחה. את ידו החסרה מחליפה פרוטזה, ואת כף ידו מחליף קרס מתכתי, שבו הוא שולט באופן מעורר הערצה. 
דיבורו רהוט וקולח. את סיפורי הקרבות שלו הוא מתבל במשפטים באנגלית, שפת אמו האנגלייה, והוא סוחף אחריו את יושבי השולחנות הסמוכים, שמקשיבים לסיפוריו בשקיקה. "אתה גיבור ישראל ובזכותך יש לנו פה מדינה", אומר לו בחור צעיר, שניגש ללחוץ את ידו. 
נגבי מופתע מגילויי האהבה שהוא זוכה להם, אך בעיקר מתרגש מהמפגש שעתיד להתקיים בדקות הקרובות במושב גבעתי הסמוך, באנדרטה לזכרם של לוחמי גבעתי מגדוד 53 בתש"ח - חבריו לנשק, שנפלו בעת מילוי תפקידם בבלימת הכוחות המצריים, שאיימו לפלוש אל מרכז המדינה. 
"אני מרצה הרבה מול תלמידים וחיילים, אבל זאת פעם ראשונה שפנו אלי מגבעתי ואמרו לי שהם רוצים שאני אפגוש חיילים מהגדוד ליד האנדרטה ואספר להם את כל מורשת הקרב של האזור", הוא אומר. "מבחינתי, זאת היתה ממש סגירת מעגל, לעמוד 70 שנה מאוחר יותר באותו המקום שבו נלחמתי עם חיילי גבעתי הצעירים". 
כשניתן האות, אנו יוצאים לעבר שביל העפר שמוביל אל האנדרטה. נגבי צועד מלפנים, ומוביל אחריו בצעדה כ־50 טירונים מגדוד הסיור (גדס"ר) של גבעתי, אל עבר האנדרטה שנמצאת כ־300 מטר מהם. כשהם מגיעים אליה, הוא שולף מתיקו את דגל גבעתי הפרטי שלו ומבקש מהם להחליף את הדגל המרופט שתלוי על התורן. כשהם מעלים את הדגל, נגבי עומד זקוף, ולעיניהם המשתאות של החיילים הוא מצדיע אל הדגל, שמסמל מבחינתו את כל החברים שאיבד בקרבות. 
כשהוא שולף מפוחית מהכיס האחורי ומנגן להם את השיר "על כל אלה" של נעמי שמר, הם מצטרפים אליו בפזמון בשירה חרישית: "על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק..."
"לשמוע היום את עודד מספר על הקרבות שהיו במקום שבו אנחנו עומדים עכשיו, זה כמעט בלתי נתפס בעיניי. הוא אשכרה עשה היסטוריה, והלוואי שגם לי יתאפשר לתרום לפחות כמוהו", אומר לי אחד הטירונים בהתרגשות. 
"חשוב לי שתבינו את גודל האחריות שיש לכם כחיילים, וכחיילי גבעתי בפרט. זאת המדינה היחידה שיש לנו, ואנחנו צריכים לשמור עליה מכל משמר. תילחמו למענה כשצריך, ותשמרו על עצמכם", מסכם נגבי את המפגש שלו עם החיילים, וארשת של סיפוק נשקפת מפניו.
הלוחם
בצעירותו. "אבי לחם תחת פיקודו של ז'בוטינסקי"
עודד נגבי התאלמן לפני 15 שנים מאשתו מלי. הם הכירו בשנת 1957, כשהגיע אל בית הספר מרכוס שבכרמל, כדי לקבל את דרגת הסרן שלו, כחצי שנה לאחר שאיבד את ידו. מלי היתה אז סמלת ששירתה כמורה של גולני, ולדבריו זו היתה אהבה ממבט ראשון. כעבור שנתיים הם התחתנו, ועד היום נגבי מתגורר בביתם שבפתח תקווה. הוא אב לשני בנים, לירון (51) וערן (47), וסב לארבעה. 
הוא צבר, שנולד בשנת 1926 בירושלים, כבנם הרביעי של יפה (ממוצא אנגלי) וחיים (ממוצא פולני) בתקופה שבה מדינה יהודית היתה רק חזון לא ממומש. את הפטריוטיות וההוויי הצבאי ינק בבית מגיל אפס. "אבא שלי היה משוגע לציונות. הוא לחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה תחת פיקודו של זאב ז'בוטינסקי. הוא דבר שש שפות, ובגליפולי שבטורקיה הוא לחם בגדוד 'נהגי הפרדות' כמתורגמן של היחידה, לצד ה'אנזא"ק' - חיילים מאוסטרליה ומניו זילנד. 
"הקוריוז הכי גדול הוא שז'בוטינסקי העניק לאחותי הגדולה את שמה. כשאמא היתה בהריון, הוריי ברחו למצרים כדי שאבי לא יגויס לצבא הטורקי, ושם הם פגשו גם את ז'בוטינסקי, שהציע עזרה בבחירת השם. ז'בוטינסקי הציע שם 'שייתן דרור לעם', וכך זכתה אחותי דרורה לשמה". 
כשנגבי היה בן שנתיים, עברה המשפחה להתגורר בתל אביב. אחד הדברים הזכורים לו ביותר מילדותו היה המפגשים הקבועים עם החיילים הבריטים, שאמו היתה מארחת בביתה מעצם היותה אנגלייה. עובדה שלדבריו סייעה לו בשלב מאוחר יותר בחייו. 
"בתיכון למדתי בבית הספר גאולה שבתל אביב, ואחרי שעות הלימודים למדתי גם ימאות. בצהרי 
1 בספטמבר של שנת 1939 - היום שבו נפתחה מלחמת העולם השנייה - וכשהייתי רק בן 14 וחצי, ההגנה לקחה אותי ואת חבריי לחוף הים של תל אביב. שם, במרחק של 90 מטר בלבד מהחוף, ראיתי את האונייה 'טייגר היל'. 
"בהתחלה לא הבנתי במה מדובר, אבל אז ביקשו מאיתנו לסייע בהורדת האנשים מהאונייה אל החוף, והבנתי שמדובר במעפילים. התחלתי לסייע לנוסעים לרדת מהאונייה, כאשר קצין בריטי אזק אותי. מכיוון שדיברתי אנגלית רהוטה והכרתי אנשי צבא בריטים רבים, לא דאגתי. 
"הקצין שאל אותי מה אני עושה כאן, ואמרתי לו ששום דבר מיוחד. הוא שאל מאיפה האנגלית שלי, והסברתי לו שאמא שלי היא אנגלייה. הוא הדגיש בפניי שהעפלה אסורה לפי החוק, שכדאי שאחזור הביתה ושהוא יותר לא יראה אותי כאן", נזכר נגבי בחיוך שובבי על פניו.
כ־25 נוסעים הצליחו לרדת אל החוף בסיוע נגבי וחבריו. האחרים נשלחו למעצר בעתלית.
בגיל 17 וחצי הצטרף נגבי לצבא הבריטי, שם הוא למד חבלה. "הם לימדו אותנו רק חבלה. מיקוש הם לא רצו ללמד. חבלה לא היתה מקצוע מבוקש. לא היו הרבה משוגעים שרצו להתעסק עם חומרי נפץ ופצצות, אבל אותי זה הקסים. אהבתי את התחום הזה מאוד".
להגנה התגייס בגיל 21, עם הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. "עם ההחלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, החלו הפיגועים. כבר למחרת הותקפו שני אוטובוסים שהיו בדרך לנתניה. 
"הגיוסים להגנה נעשו במהירות ובחשאיות: באותו לילה של הכרזת האו"ם כבר הגיע אלי הביתה נער שליח עם פתקית קטנה, שבה נכתב שאני צריך להתייצב בבית ברנר (לשעבר בית מועצת הפועלים של ההסתדרות, ששכן ברחוב ברנר בתל אביב; מ"י). למחרת, כשהגעתי לבית ברנר, רופא שאל אותי אם אני בריא, בדק את העיניים שלי ואת לחץ הדם, והכריזו שאני מגויס. 
"את המדים קנינו בחנויות מעודפי המדים של הבריטים. אף אחד לא דאג לנו לציוד, כי לא היה. אני זוכר שנלקחתי למחנה יונה, שהיה אז בית הבראה של חיל האוויר הבריטי. זה היה ליד יפו, סמוך לבית קברות ערבי. לערבים היה נשק והרבה, ולנו לא היה בכלל. הלכתי עם נשק ושישה כדורים, וככה תקפנו מדי יום את יפו". 
אחרי חודש במחנה יונה מבקש נגבי לעסוק בחבלה, והוא מצטרף לקורס סמלי חבלה, שמתקיים בשרונה. יומיים לפני סיום קורס החבלה נשלח אל קיבוץ חולדה והצטרף אל השיירות שהעלו מזון לירושלים הנצורה. "הייתי מוביל שיירות של 140 משאיות, כשאני בראש השיירה עם משוריין שזכה לשם 'איל נוגח', בזכות מתקן נוגח פורץ מחסומים שהיה בחזית שלו. חצי מהזמן הלכתי בכלל ברגל, כדי לחפש מטענים שנועדו לפגוע בשיירות האלו".
באפריל 1948 הגדוד שאליו השתייך נגבי צורף לגבעתי, והמִפקדה שלו ישבה בגדרה שבשפלה. פלוגה אחת היתה ממוקמת באזור גת גלאון שליד קריית גת, הפלוגה השנייה היתה ממוקמת בבאר טוביה, וחלק מהפלוגה השלישית בניצנים שאחרי אשקלון. נגבי השתייך לפלוגה המסייעת של גבעתי, וכאן למעשה מתחילות הקריירה החבלנית שלו ומעורבותו בקרבות בית דראס המפורסמים.
הלוחם
באנדרטה לזכר חבריו, במושב גבעתי. "כשהחיילים הבריטים החזירו לנו את שרידי הגופות, נשבענו שננקום" // צילום: אריק סולטן
ב־20.04.1948 תקפו מאות כפריים ערבים, תושבי בית דראס, את קיבוץ ניצנים שבדרום. גדוד 53, שאחת מפלוגותיו ישבה באזור, הוזעק למחרת היום על מנת לאלץ את התוקפים לשוב אל כפריהם. בית דראס היה כפר ענקי, שהיום יושבים עליו שלושה יישובים - גבעתי, אמונים ובית עזרא. 
את הכוח הוביל סגן מפקד הגדוד, אפרים דרורי, בזמן שמפקדו, האלוף בדימוס יצחק פונדק, סייר במטוס מעל האזור. הכוח חולק לארבע יחידות: כוח הלם, כוח אבטחה וחסימה, כוח רתק וכוח עבודה.
"חבלנים תמיד עובדים לבד, ולכן אני הייתי עם כוח המחלקה, שפרץ אל בית דראס", משחזר נגבי.
"מהר מאוד כפריי בית דראס הזעיקו את המשטרה הבריטית, שהמשוריינים שלה חנו במשטרת 'עיראק סווידאן', שהיום נקראת מצודת יואב. אני לא זוכר זמנים מדויקים, אבל בתוך זמן קצר הבריטים הגיעו עם משוריינים, שהיו חמושים בתותחים ובמכונות ירייה, ופתחו עלינו באש מאסיבית.
"ההתקפה הזו הורגת תשעה מחבריי ופוצעת עשרות של לוחמים. גם במהלך פינוי הפצועים, הבריטים לא מפסיקים את הירי על כוחותינו ועל המחלצים. בתום הקרב אנחנו מגלים ששני קצינים ולוחם נוסף לא איתנו. אנחנו מבינים שהם נלקחו בשבי, ורק מאוחר יותר מתגלית לנגד עינינו התמונה המלאה: הערבים הורגים את שני הקצינים שלנו ואת הלוחם הנוסף, ונושאים את גופותיהם בתהלוכה ברחובות מג'דל, אשקלון של היום". 
תוצאות הקרב היו לא פשוטות.
"התחושה היתה קשה. חברים שלנו נהרגו ברגע, הרבה נפצעו. כולנו הבנו שבקרב הזה הובסנו, אבל לא להרבה זמן. כשהחיילים הבריטים החזירו לנו את שרידי הגופות, נשבענו שננקום, ואכן הנקמה לא איחרה להגיע".
בשבוע הראשון של חודש מאי 1948 היה ברור למג"ד פונדק שיש ריכוזים של צבא מצרי בגבול הדרומי של המדינה, מה שאומר שלא יהיה מנוס מעימות של הגדוד עם הצבא המצרי. כפר בית דראס היה מאחז הכרחי להגנה על הדרום. 
"בית דראס היה ממוקם על רכס אסטרטגי בין כביש החוף, שדרכו היה ברור לנו שהצבא המצרי ינסה לנוע, לבין הכביש שמוביל לגדרה, מה שהוביל את פונדק לתקוף את בית דראס, להשתלט עליו ולסלק את תושביו. לזמן היתה חשיבות קריטית, שכן היה חשש שהכוחות המצריים יחדרו לדרום", מסביר נגבי. מועד ההתקפה על בית דראס נקבע לתאריך 11.05.1948.
לגדוד צורפו שתי מחלקות מגדוד 52. שעת השי"ן נקבעה לשעה 05:00. "למעשה, ביום זה יצאנו לשתי משימות. חלק יצאו כדי לפוצץ את גשר עד הלום. במשך שנים אנשים חשבו שפוצצנו את הגשר כדי שהמצרים לא יוכלו להתקדם עוד אל תוך המדינה.בפועל הסיבה היתה הרבה פחות הרואית: הערבים היו מפוצצים לנו מכוניות, ולכן החלטנו להחזיר להם ולפוצץ את הגשר. זה היה ארבעה ימים לפני שהצבא המצרי חדר לגבולות המדינה. החלק השני של הגדוד, ואני בתוכו, יצא לכבוש את בית דראס, והפעם כבשנו ולא סלחנו".
הגדוד פרץ במבנה של חמישה כוחות: כוח פריצה של מחלקות רובאים, כוחות מוסעים במשוריינים שפרצו מתוך ניצנים, כוח מוסע עם חמישה משוריינים ושני כוחות רתק, שכללו אמצעי לחימה שונים דוגמת מרגמות ומקלעים.
"ההערכה היתה שבכפר מתגוררים כ־250 גברים שמסוגלים להילחם. הערכה נוספת היתה שעם פרוץ הקרב, יתווספו לאויב כ־300 גברים מהכפרים ומהעיירות באזור. החלטנו שאנו יורים בכל גבר שאנחנו רואים, מובן שלא בזקנים או בילדים. אחרי מה שהם עשו לחברים שלנו בסיבוב הראשון, לא רצינו לקחת צ'אנסים, שכן היסוס אחד או השתהות היו עלולים לעלות לנו בעוד חיים של חברים לוחמים.
"הקרב ארך כשבע שעות. במהלכן ברחו חלק מהלוחמים הערבים. בכפר היו מאות בתים שהיו עשויים מחמר ומפח גלי, שהם גנבו מהצבא הבריטי. במהלך הקרב, כשהייתי בתוך אחד הצריפים האלו עם שלושה מחבריי, שמענו יללות וצעקות של המון נשים. 
"עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, פרצו למבנה שבו היינו כ־25 נשים עם ילדיהן, שכנראה נזנחו מאחור לאחר שבעליהן ברחו. הרעש שהן הקימו היה נוראי. בעוד אני וחבריי חוככים בדעתנו מה לעשות איתן, צרור של יריות נורה עלינו ופצע שתיים מהנשים. הרבה מאוד זמן לקח לנו לשכנע אותן לקבל טיפול רפואי מהחובש שלנו, ולבסוף הן הסכימו. 
"אני תמיד הסתובבתי עם שתי מימיות, שוקולד ופרוסות לחם. הסתכלתי על ילדה מפוחדת שהיתה שם, נראה לי שהיא היתה כבת 10. הנחתי שהיא צמאה ורעבה והצעתי לה לשתות ולאכול, אך היא סירבה. היא הביטה בי בעיניים מלאות אימה. 
"לפתע, אחת מהנשים המבוגרות שהיו שם ניגשה אלי וחטפה לי את המימייה ואת השוקולד עם פרוסות הלחם. היא שתתה והעבירה את המימייה לשאר הנשים והילדים, תוך כדי שהיא ממלמלת משהו. אני זוכר שתהיתי אם היא בירכה אותי או קיללה אותי. 
"בשעות אחר הצהריים, כשהקרב כבר כמעט הסתיים ומרבית התושבים והלוחמים נטשו את הכפר, הנשים ביקשו שניתן להן להוציא את מיטלטליהן מהבתים לפני שאנחנו מפוצצים אותם. איפשרנו להן לקחת גם את כל העיזים והכבשים שלהן וגם את החמורים והגמלים. בחלק מהגמלים ירינו כנקמה על כך ששבועיים קודם לכן הם רצחו את החברים שלנו באכזריות. בקרב הזה איבדנו חמישה מלוחמינו. בתום הקרב פלוגה ב', שהיתה תחת פיקודו של שמעון מרגולין, מי שהיה מפקד הגדוד השלישי של גדוד 53 של גבעתי, נשארה לשמור על המקום".
•   •   •
הימים שלאחר הקרב השני על בית דראס היו ימים של הפוגה, שאיפשרה לחיילים להתאוורר ביציאות הביתה - וגם להתכונן במקביל למתקפה הבאה, שהיה ברור לכולם שתגיע. יום לפני סיום מועד ההפוגה, שנקבע ל־09.07.1948, המצרים מפרים את הפסקת האש ותוקפים כמה מִשלטים שהוחזקו בידי צה"ל, כדי להתקדם צפונה אל עבר תל אביב. 
ב־08.07.1948 פלוגת חיל רגלים סודאנית תקפה את המוצב של פלוגה ב' בבית דראס בסיוע פלוגת משוריינים. החיילים הסודאנים הצליחו להיאחז בפאתי הכפר, והתחוללו קרבות בין לוחמי הפלוגה לחיילים הסודאנים. למרות מורכבות הקרבות, הצליח הכוח המגן להדוף את ההתקפות ולגרום לסודאנים ל־38 אבידות בנפש. פלוגה ב' מגדוד 53 מאבדת עוד ארבעה לוחמים.
איפה אתה היית במהלך הקרב הזה?
"בקרב הזה לא הייתי. ממידע מודיעיני שהתקבל ידענו שההתקפה הזו היא חלק מתוכנית רבתי של החטיבה המצרית, שמטרתה היתה כיבוש קיבוץ נגבה, בית דראס, באר טוביה וכפר ורבורג.
"לגדוד היו 21 חבלנים, שמתוכם שישה נהרגו בשבועיים הראשונים של הלחימה. נשארנו 15, שחולקו לקיבוצים נגבה, גת, גלאון, כפר מנחם, כפר ורבורג ובאר טוביה. מפקד פלוגת החבלה, אברהם בן הדור, קרא לי ואמר: 'אתה הטוב ביותר שיש לי, ולכן בחרתי בך לצאת לנגבה ולהניח שם שדות מוקשים. אני יודע שזו עלולה להיות עבודה קשה, מפרכת, ואולי אני עלול לאבד אותך שם, אבל בנגבה צריכים את הטוב ביותר, וזה אתה'. 
"מייד אחרי הקרב השני בבית דראס, ב־12 במאי, לקחתי איתי שלושה סוגים של מוקשים: מוקש נעל שמופעל בדריכה, מוקש קופץ שמופעל על ידי נגיעה בחוט, ומוקש נגד רכב. זה היה מוקש גדול שמשקלו 8 ק"ג, ומטרתו לנתק את השרשראות של השריוניות והטנקים ולשתק אותם".
במשך 59 ימים מטמין נגבי לבדו 2,200 מוקשים בשדות החיטה שמקיפים את הקיבוץ. הוא מסמן במפה את מיקום המוקשים, ובכל מאות הפעמים שהוא יוצא מהשדה וחוזר אליו הוא מתפלל שיצליח לצאת משם בשלום. "במפה ציינתי רק שורת מוקשים אחת וידעתי שבערך בכל ארבעה מטרים יש שורה נוספת. לפני שהייתי נכנס הייתי נושא תפילה ואומר, 'אלי ואמי, אפשרו לי לצאת בשלום משדה המוקשים', והם עזרו לי".
ב־12.07.1948, בשעה 06:30 בבוקר, מתחילה המתקפה המצרית על קיבוץ נגבה. נגבה מותקפת על ידי חטיבה מצרית, המונה 4,840 חיילים וחמישה גדודים, בכל גדוד 11 שריוניות נושאות תותח. "זה היה קרב דוד וגוליית. אנחנו היינו רק 165 מגינים, חלק הם חברי קיבוץ שנשארו להילחם איתנו", ממשיך נגבי. 
"בנגבה היו 14 עמדות שמירה מבוצרות, ובכל עמדה חמישה לוחמים. בנוסף, נשארו בקיבוץ שמונה נשים, שתי חובשות אחיות, שלוש נשים במטבח, שתי נשים במכבסה ועוד אחת, שתיאלץ לסלוח לי כי אני לא זוכר איפה היא היתה ממוקמת. 
"ראשונים תוקפים אותנו מטוסי דקוטה ומפילים עלינו פצצות. הייתי אז ליד עמדת השמירה העשירית. המטוסים היו מטוסי בוכנה, שלא שמעו אותם. שמעו רק רעש כמו זמזום של דבורים בכוורת. כל מטוס נשא שמונה פצצות, וכל פצצה שהם הפילו היתה מדויקת. 
"הפצצות שרפו את הרפת, וכל החציר והעצים התחילו לבעור. אני שכבתי על הרצפה, ועוד הספקתי לצלם את ששת מטוסי הספיטפייר שהגיעו אחריהם. 
"הספיטפייר באו עם פצצות של 50 ק"ג, שתי פצצות מתחת לכנפיים של כל מטוס. כשהם סיימו להפציץ, הם עשו שוב סיבוב, ובאמצעות כוורת הרקטות שהיתה להם, הם 'ריקטו' אותנו. אחר כך התחיל ירי התותחים מתוך סוללות שהוצבו בצומת פלוגות, מרחק 12 ק"מ מהקיבוץ. 
"כשאחד הקצינים המצרים נפל בשבי, הוא לא הצליח להבין איך שרדנו את המתקפה הזו".
ואיך באמת שרדתם התקפה כזו?
"אין לי הסבר איך שרדנו את המתקפה של המטוסים והתותחים הכבדים, אבל אין לי ספק שאת החטיבה הרגלית ניצחנו בזכות שדה המוקשים. באותה התקופה, בארץ לא היה עוד מספר כזה של מוקשים. בניצנים היו 33 מוקשים, ביד מרדכי 300, אבל רק 180 נטמנו, ואכן ניצנים ויד מרדכי נפלו, ונגבה לא. לפני שהמצרים הגיעו בכלל לגדר של הקיבוץ הם כבר איבדו ארבע שריוניות ושלושה טנקים. הגדוד הראשון שהגיע הלך עם נשק דרוך, נכנס אל שדה המוקשים ונפל. הגדוד השני היה של סודאנים, שנראו יותר מיומנים, אך גם הם לא יכלו לגבור על השדה שלי. בתום הקרבות 400 חיילים מצרים שכבו בתוכו".
נגבי מסיים את הקרבות כשהוא מנסה להתמודד עם אובדנם של 20 מחבריו שנהרגו. אף שהוא בעצמו נפצע ארבע פעמים במהלך הקרבות, הוא לא מייחס לפציעות חשיבות גדולה. "בסך הכל נפצעתי מכדורים ומרסיסים ברגל, בכתף ובעוד כמה מקומות, אבל מהר מאוד התאוששתי וחזרתי ללחימה. זה מה שהניע אותי. לא היה זמן להתעכב על פציעות קטנות שכאלה", הוא מסביר ברצינות תהומית.
הלוחם
נגבי, השבוע. "37 ימים לאחר הפציעה הקשה וכריתת היד כבר חזרתי לפקד על היחידה" // צילום: יהושע יוסף
גם על הפציעה שבה איבד את ידו השמאלית, את השמיעה באוזנו הימנית ואת הראייה בעינו הימנית, הוא לא מתעכב יותר מדי. מבחינתו, זה זניח לחלוטין. "זה היה ב־15 ביולי בשנת 1957. הייתי אז בתל נוף ונקראתי כדי להקים יחידה לסילוק פצצות. באותה התקופה עסקתי הרבה בסילוק פצצות מסוכנות מאזורים שבהם הסתובבו ילדים. זה היה במטווח של חיל האוויר בסמוך לאשדוד. הייתי צריך להיכנס לשדה מוקשים ולנטרל את פצצות. כל חבלן יודע שיבוא יום והוא ייפצע. אף פעם אתה לא יכול לדעת מתי המוקש לא יחייך אליך, ואצלי זה היה הרגע הזה, שבו המוקש לא חייך אלי. 
"אבל אם את חושבת שנתתי לפצצה להכניע אותי, את טועה. 37 ימים לאחר הפציעה הקשה וכריתת היד כבר חזרתי לפקד על היחידה. בשנת 1958 עזר ויצמן, שהיה אז מפקד חיל האוויר, העניק לי על הפעילות שלי צל"ש אלוף, אבל זה לא חשוב. מה שהיה יותר חשוב לי זה להישאר ביחידה".
עזיבתו של נגבי את היחידה לסילוק פצצות, שאותה אהב כל כך, הגיעה דווקא מכיוון לא צפוי, כשאשתו מלי, אחרי 30 שנים שבהן הוא משרת את המדינה, ביקשה מוויצמן לשחרר את בעלה. "זאת היתה הפעם הראשונה שבה בכיתי בצבא. שום דבר לא גרם לי להזיל דמעה כמו ההודעה של ויצמן על הפרישה שלי. זה היה במפגש חברתי, שבו נכח גם מפקד חיל האוויר. מלי ניגשה אליו וביקשה לשוחח איתו. 'ודאי מיידלע', ענה לה ויצמן, ואז היא אמרה לו, 'יש לו כרגע רק יד אחת, והייתי רוצה שתישאר לו לפחות יד אחת ללטף אותי'. עזר הפתיע אותה ואמר לה, 'אל תדאגי, אני אשאיר לו יד'. כבר שבוע לאחר מכן קראו לי אל השלישות של היחידה והודיעו לי שאני עוזב. אהבתי את היחידה הזו אהבת נפש. אני בניתי אותה. החיילים שלי אהבו אותי ואני אותם".
נגבי הועבר לפקד על יחידת ענף הנפגעים הראשונה שהוקמה באכ"א, וכחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים התבקש על ידי ראש אגף השיקום במשרד הביטחון להצטרף אליו. 
"זאת היתה עבודה מאוד מאתגרת", הוא אומר, "מעבר למציאת מקום עבודה לנכי צה"ל או לבני המשפחות השכולות, הייתי צריך לפעמים גם לדאוג שהם יתקבלו לעבודה למרות המגבלה שלהם או שהם לא יפוטרו. אם היה צורך, אז גם היינו דואגים להנגיש את מקום העבודה לנכות של האדם. 
"לפעמים הייתי גם חצי פסיכולוג שלהם. לא פעם התמודדתי עם נכים הלומי קרב שאיימו להתאבד אם לא יקבלו אותם לעבודה, והייתי צריך למצוא את הדרך להגיע אליהם בטוב ולאפשר להם להירגע ולרדת מהעץ שהם טיפסו עליו, בלי שייגרם נזק להם או לסביבה".
נגבי שירת - בהתחלה כחייל בקבע, ובהמשך כאזרח - כראש מדור יועצי תעסוקה למשפחות שכולות ונכי צה"ל. את התפקיד הוא מילא במשך 20 שנה, עד שבשנת 1993, בהיותו בן 67, פרש לפנסיה.
למרות גילו המופלג, נגבי מתנהל באופן עצמאי לחלוטין. למעט מטפלת שדואגת למשק הבית, הוא עושה הכל בעצמו. בביתו יש אוסף של כאלף כלי עבודה, שבהם הוא מתגאה מאוד. "מאז שנפלתי אני קצת פחות פעיל עם היד, אבל עד לא מזמן הייתי בונה מוביילים ממתכת גלילית, עובד עם עץ ומנסר".
בנוסף, הקים נגבי בביתו מעין הוצאה לאור קטנה, שבה הוא מקליד, מדפיס וכורך את כל סיפורי הקרבות שבהם השתתף ומחלק אותם לכל מי שמגלה עניין. כאמור, הוא גם מרצה הרבה לתלמידי בית ספר ולחיילים, ומנסה להחדיר ציונות ופטריוטיות בכל מי שנקרה בדרכו. "אני מאוד אוהב את המדינה שלי, אהבה אמיתית ועמוקה. זה נכון שיש פה עוד הרבה דברים לשפר, אבל לא חייבים להתעכב עליהם. אפשר להמשיך הלאה ולתת להם להיעלם. 
"מ'שוברים שתיקה', למשל, הייתי מתעלם ולא נותן להם במה. הצבא שלנו הוא צבא מוסרי מאוד. השתתפתי בהרבה קרבות, ואני לא מכיר אף צבא שמגיע למחצית מרמת המוסר של הצבא שלנו. לא הצבא הגרמני, לא האמריקני ולא האנגלי".
נגבי, שמקפיד להיות מעורב בכל נושא אקטואלי במדינה, לא חוסך בביקורת שיש לו בכל מה שקשור למקרה אלאור אזריה. "אני חושב שעשו לו עוול נוראי. אני למדתי לשנוא את האויב הערבי ביום שבו הוא כרת את ראשיהם של החברים שלי. אותי חינכו בצבא לפגוע באויב ולהשמיד אותו, והייתי באירועים רבים שבהם האויב היה לא צפוי והפתיע גם כשכולם מסביב חשבו שהוא מנוטרל.
"גם היום אני בדעה של 'הקם להורגך, השכם להורגו'".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה