"לא ידעתי איך אעמוד שוב מול אבא, ואבשר לו שעוד בן שלו איננו"

ערן נבון אתר הגבורה, ישראל היום 25 במאי 2017
אמנון וגדעון גלעדי

אמנון וגדעון גלעדי


פעמיים היכה הגורל במשפחת גלעדי. אמנון, האח הצעיר, היה ההרוג הראשון של מלחמת ששת הימים. כעבור שש שנים נהרג האח הבכור, גדעון, במלחמת יום הכיפורים • ופעמיים נאלצה תמר, התאומה של אמנון, להודיע להוריה את בשורת האיוב • "אני עוד חולמת עליהם מדי פעם". גדעון גלעדי זכה בעיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים.



ביום הראשון למלחמת ששת הימים התיישבה עדה גלעדי בביתה שבאשקלון וכתבה מכתב אוהב לבנה, סרן אמנון גלעדי.

"שלום בן יקר!
אמנון החמוד. 
עכשיו 8 בערב. אני ואבא יושבים בבית ומקשיבים לרדיו. עשינו האפלה, ותפילה אחת בלב, לשלום חיילינו ובנינו. שמחים על הניצחונות שהיו לנו היום, ובוודאי היו גם אסונות. 
דיברתי בטלפון עם תמר (אחותו התאומה של אמנון; ע"נ) וגם עם דגן (בנו הקטן של גדעון, אחיו של אמנון; ע"נ), הוא ישב במקלט והיה מבסוט. אני התרוצצתי כל היום למען החיילים החולים כי לא יכולתי לשבת בבית. היו אצלנו כמה אזעקות, האנשים ישבו בתעלות או במקלטים. 
ליבי איתכם. ושוב אני מאחלת לכם חזק ואמץ ונשיקות, ורוצה לראות אתכם בריאים בבית.
נשיקות מאמא, אבא, תמר, שלום מרותי (אשתו של גדעון; ע"נ) ודגן. גדעון ירד לאילת, וזו כתובתו: ד.צ. 5178.
שלום בן ונשיקות חמות.
א מ א"
המכתב הזה לא הגיע מעולם לאמנון. עם פרוץ המלחמה, בשעה 08:10 בבוקר, חצה אמנון ראשון את הגבול לסיני בראש פלוגת הטנקים שלו, ונהרג. הוא והחייל שהיה איתו בטנק, סמל בנימין גוטמכר, היו ההרוגים הראשונים של המלחמה. 
שש שנים וארבעה חודשים מאוחר יותר נחתה עוד בשורת איוב על משפחת גלעדי. אחיו של אמנון, רס"ן גדעון גלעדי, נהרג במלחמת יום כיפור, בקרב העקוב מדם על החווה הסינית, שעליו קיבל את עיטור הגבורה. תמר, אחותו התאומה של אמנון והאחות הקטנה של גדעון, נשארה לבדה, "עם אם שכולה מוכת צער תהומי ואבא שבחר להקדיש את חייו להנצחה. 50 שנה אני חיה עם זה, סוחבת את הכאב הנוראי, ולא מפסיקה להתגעגע".  

•   •   •

על שידת העץ בסלון ביתה של תמר (73) מונחות זו לצד זו שתי תמונות ממוסגרות בשחור־לבן. אמנון וגדעון, לבושים במדי קצינים, יפי הבלורית והתואר. "הם מביטים עלי מדי יום, והם מאוד נוכחים בבית שלי ובלב שלי, כל הזמן".
גדעון נולד בינואר 1940 בקיבוץ אשדות יעקב. כעבור ארבע שנים נולדו אמנון ותמר. "רק בלידה התברר לאמא שיש לה תאומים", מחייכת תמר. "אמנון יצא ראשון, ואז המיילדת אמרה לאמא: 'רגע, יש כאן עוד משהו'. אני נולדתי אחרי שעתיים וחצי".
את שנותיהם הראשונות עשו הילדים בקיבוץ, ובגיל צעיר עברו עם הוריהם, דוד ועדה, לכפר יהושע. האב ניהל חוות חקלאיות, האם היתה עם הילדים בבית. משם עברו לפתח תקווה, ואז קבעו את ביתם באשקלון.
"אני ואמנון היינו תמיד באותה הכיתה. הוא היה שקדן, ובתיכון כבר העתקתי ממנו מדי פעם. היינו מאוד קרובים", מספרת תמר.
"לא ידעתי איך אעמוד שוב מול אבא, ואבשר לו שעוד בן שלו איננו"
מימין: האב דוד, אמנון, גדעון, תמר והאם עדה גלעדי. "כל הזמן רצות לי מחשבות בראש, איך הם היו נראים היום, ואיזה משפחות היו להם"
גדעון למד בבית הספר החקלאי כדורי, הלך לגרעין נח"ל והתגייס ב־1958 לנח"ל המוצנח. הוא השתחרר ב־1961 בדרגת סמל ראשון, בגיל 21 נשא לאישה את בת זוגו, רותי, וב־1962 נולד בנם הבכור, דגן. גדעון עבר קורס קציני מכונאות בחיפה ועבד במקורות. מאוחר יותר עבד במפעלי ים המלח בסדום.
באוגוסט 1962 התגייסה תמר לצה"ל, וכעבור שבועיים התגייס גם אמנון. שניהם שירתו בחטיבה 7 של חיל השריון - תמר כמש"קית חינוך, אמנון כלוחם.
בתום השירות הסדיר חתמה תמר לשנה של שירות קבע כעוזרת קצין החינוך של גיסות השריון. אמנון עשה את מסלול השירות שלו בהצטיינות, סיים קורס מפקדים וקורס קצינים, חתם קבע, ובחורף 1965 יצא להשתלמות סודית באירופה, שם למד את רזי טנק הפטון, שנרכש אז על ידי צה"ל. מאוחר יותר שימש מפקד מגמת הפטונים בבית הספר לשריון.
"חיפשנו להיות יחד כמה שאפשר, אבל הוא היה יוצא הביתה רק אחת לכמה שבועות. בתקופת ההמתנה במאי 67' הוא היה עם הכוחות שלו בשדה תימן שבנגב. לא ראינו אותו מאז ערב יום העצמאות, והקשר היה בעיקר באמצעות מכתבים וחבילות ששלחנו לו. אני הייתי אז בבוהמה התל־אביבית, מפיקה בתיאטרון החמאם. עבדתי עם דן בן אמוץ וחיים חפר".
במוצאי שבת, 27 במאי 1967, תשעה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, התיישבה תמר בת ה־23 בדירתה בתל אביב וכתבה מכתב לאחיה.
"אח יקר.
אתה אינך כותב, אבל לא תתנגד לקבל מכתבון מהאחות שהיתה רוצה להיות ברגע זה באותו מקום שאתה נמצא, נכון?
אמנון, אשמח אם תכתוב לי כמה מילים, אפילו שאין לך חשק או זמן. שלא יהיה לך תירוץ, אני מצרפת נייר ומעטפה. כתוב גם לאמא ואבא. אם לך קשה, ולא נוח ואולי קצת קר והמון אבק, ומתח, ואינך יודע מה לכתוב, בכל זאת - כתוב שהכל בסדר ושאתה מרגיש טוב. הרבה יותר קשה לנו. תהיה טוב ותכתוב!"
בשבת האחרונה לפני המלחמה נסעו תמר וחברתו של אמנון, תמי, יחד עם הנהג הצבאי שלו, להביא אותו לבית המשפחה באשקלון, לכמה שעות. האב דוד מתאר את הפגישה בספרו "גדעון ואמנון - רסיסי חיים": "שמחה רבה היתה שרויה באותה שעה בבית. מיד הוכן אוכל, פרשו מפה לבנה על השולחן, הוגש יין והוכן דג מטוגן, מאכל התאווה של אמנון, לביבות תפוחי אדמה, שניצל חם".
"אלה היו שעות קסומות", נזכרת תמר. "אחרי ארוחת הצהריים הצטלמנו עם אמא ואבא, ואמנון ירד לים ואחר כך קפץ לפלמחים להגיד שלום לגדעון, שהיה שם עם גדוד הצנחנים שלו".
ב־01:30 לפנות בוקר, בלילה שבין שבת לראשון, ראתה עדה את בנה בפעם האחרונה. "אמנון, חברה שלו וניסים הנהג קפצו הביתה לשתות קפה אחרון לפני החזרה לשטח. הם ניסו להיות בשקט כדי לא להעיר את ההורים, אבל אמא שלי לא יכלה לישון".
"ירדתי וישבתי איתם", סיפרה האם בספר על בניה. "אחרי הקפה, אמנון אמר 'אנו זזים'. נשקתי לו וליטפתי את לחיו, שאלתיו: 'אמנוניק, אינך פוחד להיות מ"פ?' הוא ענה: 'אמא, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'. שוב נשקתיו ואמרתי לו, 'אני סומכת עליך'. יצאו, עלו על הג'יפ, ואני עמדתי בדלת וליוויתי אותם בעיניי עד שנסעו. וכך, עומדת אני לא פעם ליד הדלת ומחכה. אולי יחזור באותה הדלת".

•   •   •

אמנון לא חזר. 
ביום שני בשעה 08:10 הוא נתן את הפקודה "אחריי" ויצא בטנק הפטון שלו בראש פלוגת החוד של גדוד 46, חטיבה 401. כעבור חמש דקות כבר חצה הכוח את הגבול מדרום לרפיח. הוא השמיד עמדת תצפית ונתקל במתחמי הארטילריה של המצרים. פגז נ"ט שנורה לעבר הטנק שלו פגע בו פגיעה ישירה. סמל בנימין גוטמכר, שהיה עימו בטנק, נהרג. שני אנשי צוות נוספים הצליחו לקפוץ מהטנק וניצלו.
אמנון הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בקיבוץ בארי. המשפחה לא ידעה על כך דבר עד תום המלחמה.
"ביומיים הראשונים בכלל לא דאגנו. ביום השלישי, אבא נסע באוטו ואמר שהוא מרגיש שקרה משהו לאמנון. אמא היתה מתנדבת בבית החולים ברזילי ועזרה לטפל בחיילים פצועים, אבל אף אחד מהם לא אמר לה כלום, למרות שהיו כנראה כאלה שידעו.
יום לאחר פרוץ המלחמה, כתבה לאמנון חברתו תמי:
"אמנון יקיר הנמצא אי־שם בסיני! המתח כאן מהול בשמחת הניצחון. אנו מקווים שהכל הרבה יותר ורוד מאשר ידוע לנו. זהו כבר היום השני לקרבות, ישנתי הלילה שעתיים בדיוק. כל שעה שמענו חדשות ובדריכות רבה. 
אמנון, קשה לי למצוא מילים לכתוב. אני מקווה שהמכתב יגיע אליך במהרה, אני מקווה שבכלל מגיעים אליכם מכתבים. 
אמנון נפלא, אני אוחזת אצבעות למענך. היה חזק, אמיץ ובריא!!!
שלך באהבה והמון נשיקות. תמי.
להתראות בקרוב!"
גדעון, האח הבכור, שגויס למילואים ושהה באילת עם יחידת הצנחנים שלו, כתב למשפחתו ביום השלישי למלחמה, 7 ביוני: 
"אבא ואמא, אמנון ותמר!
שלום לכולכם, ירושלים בידינו. שוקט ובוטח הנחיל צה"ל מפלה לאויב. אני דואג לכולכם, יושב כאן בשקט, ואתם בטח מרגישים את המלחמה יותר ממני. תמסרו ד"ש חמה לאמנון ותנסו להעביר לו כמה שיותר מהר שייקח אותי מכאן. הוא יבין את הכוונה, דיברנו על זה". 
תמר: "לגדעון היה מאוד קשה שהוא לא עושה כלום במלחמה, והוא רצה שאמנון ידאג שיעבירו אותו משם".
כעבור יומיים שלח גדעון מכתב נוסף מאילת, שיועד הפעם אישית לאמנון: 
"לאח אמנון שלום!
יום שישי אחר הצהריים, ממשיכים לשכב על הבטן, משעמם, מתהפכים על הגב. מתחילת הקרבות ועד היום. אינני מאמין שעוד נעשה משהו חוץ מהחזרת ציוד. 
תאר לך את ההרגשה. להיות שבורים לגמרי, זה לא יהיה ביטוי הולם. כל השנים, כשהייתי בחטיבה, באימונים, בהכנה, הלכו לריק. אינני רוצה יותר להיות כאן ואעשה את כל המאמצים לעבור. התעניינתי עליך. מְצא איזה זמן לכתוב הביתה, הם לא יודעים כלום ודואגים מאוד.
אמנון, אני מקווה שאתה בסדר. לפחות אחד מהמשפחה עשה משהו. כמו כן אתה חייב להעביר אותי מכאן, אם לא עכשיו, בעתיד.
להתראות, גדעון".
"לא ידעתי איך אעמוד שוב מול אבא, ואבשר לו שעוד בן שלו איננו"
אמנון (מימין) וגדעון ז"ל 

 
תמר מספרת שבאותו יום שישי, הדאגה במשפחה גברה. "נסעתי לבית של הוריי באשקלון. היה מתח גדול בבית והיתה אי ודאות לגבי גורלו של אמנון. בשבת בבוקר הלכנו לקצין העיר ושאלנו אם אמנון מופיע ברשימות כפצוע או כהרוג. התקשרתי משם לבית החולים בבאר שבע ושאלתי על גורלו של אמנון. מי שהרים את הטלפון אמר לי: 'כן, מה שחשבת'. 
"הלכתי לבית של חברים באשקלון והתקשרתי למכר שלנו באילת, שהכיר את גדעון. הוא אמר שגדעון ביקר אותו לפני מספר שעות, ואני ביקשתי ממנו שיאתר אותו ויודיע לו שיגיע הביתה, כי אמנון נהרג. חזרתי הביתה, לקחתי את אבא למטבח, ואמרתי לו: 'אבא, אמנון איננו'. 
"אבא היה איש חזק. שמר על קור רוח ואיפוק. הוא הסתכל עלי ואמר: 'לא נגיד שום דבר לאמא עד שיבואו להגיד לנו את זה רשמית'.
"בשבת בלילה, גדעון חזר הביתה. הוא לא היה מוכן להשלים עם הבשורה. הוא אמר לי: 'את מדברת שטויות'. ביום ראשון, עם סיום המלחמה, החלו נציגי קצין העיר להגיע לבתי ההרוגים. אלינו לא הגיעו. אולי חשבו שאנחנו כבר יודעים. ביום שני החלטנו אמא, אבא ואני לנסוע לקיבוץ בארי, לבית הקברות הארעי. הגענו לשם, ושם ראינו את שלט העץ ועליו השם של אמנון.
"אמא פרצה בבכי, אבל בשקט. באיפוק. אבא היה כמו אבא, עצוּר. לקח הכל פנימה. אני עוד לא עיכלתי בכלל. עוד לא תפסתי שאיבדתי את אחי התאום. חזרנו הביתה, ובאו המון אנשים לנחם אותנו. אבל אין באמת נחמה.
"היה ברור לי שמאותו רגע יש לי תפקיד: למלא את החלל החסר. זאת היתה מטלה לא נורמלית בכלל. מטלה שאי אפשר באמת למלא. אמא היתה מוכת יגון, שטופה בעצב קשה מאוד. אמנון היה ילד של אמא, והיא לא ידעה את נפשה מרוב צער. 
"באתי אליהם כל שבת שנייה, ניסיתי לעזור בכל מה שיכולתי. גם אני התמודדתי בעצמי עם השכול שלי. באחת השיחות שלי עם אמא היא אמרה לי: 'אח זה לא בן. אובדן של אח זה לא כמו אובדן של בן'. זה יושב לי עד היום בראש, היה קשה לשמוע את זה. אבל ברגע שהפכתי לאמא בעצמי, הבנתי שאין דבר יותר קשה להורים מאשר לקבור את בנם".
מדינת ישראל נכנסה לאופוריה בעקבות המלחמה. אבל בבית משפחת גלעדי היו רק צער וכאב. דוד גלעדי מספר בספרו שבמהלך השבעה על אמנון, ניגש אליו בנו גדעון ובפיו בשורה לא קלה. "הוא אמר לי: 'אבא, אני מתגייס לשריון, לקבע'. לא היו לי מילים לענות לו, כי ידעתי שלא אוכל לשנות את החלטתו ולמנוע זאת ממנו".
תמר: "אמא לא הסכימה לכך, אבל אבא לא ממש התנגד. גדעון היה עקשן. כמוני... היה ברור שאם הוא החליט משהו, כלום לא יעמוד בדרכו. הוא היה מאוד מתוסכל שלא עשה כלום במלחמה כמילואימניק בצנחנים, ואחרי נפילתו של אמנון החליט לחזור לצבא, להיות קצין בפלוגה של אמנון. תמיד היה אינדיבידואליסט בעל אופי חזק, אבל גם עם לב רגיש. כתב שירים על טבע, על אהבה ועל הארץ".

•   •   •

גדעון התגייס לקבע, עבר קורס קצינים ועשה הסבה לשריון. הוא התמנה למדריך "פטונים" בבית הספר לשריון, בדיוק כמו אחיו. בתקופת מלחמת ההתשה הוצב בסיני כסגן מפקד פלוגת טנקים, ולאחר מכן כמפקד פלוגת טנקים בגדוד 79, תחת המג"ד ינוש בן־גל.
בבית באשקלון ישבה אמא עדה ולא הפסיקה לדאוג לשלומו של בנה הבכור. בחורף 69' שלחה לו מכתב:
"שלום בן יקר. השעה ארבע לפנות בוקר. מחר אני שולחת לך חבילה. 
קיבלת כבר את הסגן? אז בשעה טובה. אני מוכנה שבזה תסתפק ותגמור את השירות... אני אגמור, כי העיניים מלאות דמעות והגעגועים לאמנון ולכולם. 
שלום ונשיקות, א מ א".
"כולם בבית היו בחרדות שמא יקרה משהו גם לגדעון", מספרת תמר. "גדעון תמיד אמר: 'לי לא יקרה שום דבר, אני חסין'. הוא עשה הרבה צרות להורים שלי. רצה לנסוע לסלע האדום בירדן למרות שזה היה אסור, הם לא נתנו לו. הוא הלך תמיד בדרך שלו, היה מאוד אמיץ ולא פחד מדבר". 
ב־1970, עם סיום מלחמת ההתשה, החליט גדעון להשתחרר מהצבא ולחזור לחיים האזרחיים. אז גם נולד בנו השני, ערן.
בתחילת 1973 הצטרף גדעון אל חברו, שלמה (שומיק) רוגוז'ינסקי, גם הוא שריונר, בניהול חברה לעבודות עפר. עם פרוץ המלחמה הוא גויס למילואים כמפקד פלוגת טנקים בגדוד 407 של חטיבה 600, ושלמה שירת כסגנו. הם השתתפו בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני.
ביום השביעי למלחמה, 12 באוקטובר, כתב למשפחה בפעם האחרונה. "הוא הזכיר ששלומו טוב, וכן שכל החבר'ה והכלים בסדר", סיפר האב בספר ההנצחה על בניו. 
ב־15 באוקטובר בלילה, הוביל גדעון את פלוגת הטנקים שלו בקרב לפתיחת ציר "טרטור", ליד החווה הסינית. באזור צומת "טרטור־לכסיקון" נתקלה הפלוגה במארב מצרי. הטנק של גדעון נפגע, והוא עבר לטנק אחר והמשיך לפקד על חייליו. למרות הפגיעות הרבות והטנקים שיצאו מכלל פעולה, הם המשיכו לתקוף את הצומת כמה פעמים, עד שנותרו רק עם שני טנקים תקינים - של גדעון ושל שלמה.
שני הטנקים פרצו בציר "טרטור" מזרחה ופינו את הדרך לכוחות הצנחנים, שנעו אחריהם. בשעה 04:45, לפנות בוקר ה־16 באוקטובר, דיווח גדעון כי חצה את הצומת ללא בעיות וכי הציר פנוי. אלא שכמה מאות מטרים במעלה הציר, על סוללת עפר, המתין לטנקים האחרונים מארב נ"ט גדול. גדעון דיווח בקשר שכוחות חי"ר מסתערים עליו, ואז נותק הקשר.

•   •   •

כשעלתה השמש, נתגלו שני הטנקים הפגועים של גדעון ושלמה על ציר "טרטור". גם הפעם, לא ידעה משפחת גלעדי דבר. עדה, האם החרדה, כתבה לבנה מכתב מצמרר ב־17 באוקטובר:
"שלום בן יקר!
את הגלויה שלך קיבלתי אתמול. אין גבול לשמחה, כי ראו שאתה כתבת. מה חסר לך ונשלח. הקיבלת את החבילה שלי? גם אתמול לא היה אבא בבית בלילה. הייתי לבד, אני חיה את החרדה לך, ונוסף, אני חיה עם אמנון. אולי גם הוא יחזור?
אני פשוט חיה עם כדורי הרגעה, ויש עוד אנשים שאומרים לי, איך את עוברת את זה? למה גדעון בחזית? אלוהים יעזור לך ולכל הבנים. 
אין לי כוח יותר לכתוב. אני רק רוצה לראות אותך בבית, בריא. ואז אני אירגע. שלום לכולם, והיו בריאים ואמיצים, והניצחון איתכם.
בהרבה אהבה לכולם בחזית.
א מ א".
תמר זוכרת היטב את הימים הקשים ההם, שחזרו אליה בשנית. את חוסר הוודאות הזה, שהלך וגבר מיום ליום באשר לגורלו של אחיה הבכור.
"לא ידעתי איך אעמוד שוב מול אבא, ואבשר לו שעוד בן שלו איננו"
תמר גלעדי. "ברגע שהבת שלי נולדה, ואחר כך הנכדים, החיים שלי קיבלו תפנית טובה" // צילום: אפרת אשל
"עבדתי אז כמנהלת הלשכה של ראש אגף השיקום במשרד הביטחון. בכל בוקר קיבלנו שמות של הרוגים ופצועים, ושמו של גדעון לא הופיע. אבל לא שמענו ממנו דבר, והיה כבר מאוד קשה להכיל את המתח. אבא ואמא כל הזמן שאלו אותי מה עם גדעון, ואני התקשרתי מהקריה לכל מיני מפקדים ואנשים בכירים בצבא וביקשתי לקבל מידע. הבטיחו לי שיחפשו אחריו ולא חזרו אלי. עברו עלינו שבועות ארוכים בלי לדעת מה עלה בגורלו. זה היה מורט עצבים".
ב־27 באוקטובר, עדה שוב כתבה לגדעון.
"שלום בן יקר!
גדעון, מה שלומך? למה לא שומעים ממך דבר? אני שלחתי שתי חבילות ומכתב, וגם רותי שלחה שתי חבילות. כולם מתגעגעים ודואגים. אני יודעת שגם ממצרים מצלצלים וכותבים הביתה. עשה משהו, העביר איזה קשר. אין לי כבר כוח. לתמר אני עושה את המוות, היא מתוחה. כתוב מה אתה צריך. סרגתי לך כובע. 
שלום מאבא ותמר. בהרבה אהבה.
א מ א". 
תמר: "אני לא האמנתי שהוא נפל בשבי, כי זה לא התאים לאופי שלו ליפול בשבי. אז אולי הוא נעדר? ומה קרה לו? גם כשהחזירו את השבויים ממצרים, באמצע נובמבר, הוא לא היה בין החוזרים. 
"רק ב־11 בדצמבר, כמעט חודשיים אחרי שהוא נפל, הודיעו לנו. הייתי בעבודה בשעות הבוקר, וראש אגף השיקום נכנס לחדר. איך שהוא פתח את הדלת וראיתי את פניו, היה ברור לי שגדעון איננו. אמרתי לו: 'אני מבינה, אל תגיד לי'.
"ביקשתי מאבא שיבוא אלי הביתה אחר הצהריים. התקשרתי גם לדודים שלי, האחות והאח של אבא, וביקשתי שיבואו. הייתי חייבת חיזוקים, לאזור את כל כוחות הנפש שלי. לא ידעתי איך אעמוד שוב מול אבא, ואבשר לו שעוד בן שלו איננו.
"כשאבא הגיע, וראה אותנו, אני חושבת שהוא הבין. אמרתי לו: 'גדעון איננו'. הוא אמר מיד: 'בואו איתי לאשקלון, להגיד לאמא'. זאת היתה הדרך שלו להתמודד עם הבשורה האיומה הזאת שוב.
"כולנו היינו בשוק. נסענו יחד לאמא, לאשקלון. אבא אמר לאמא: 'גדעון איננו'. היא לא ידעה כבר איך להכיל את הכאב הנורא הזה שוב. זה הרג אותה סופית. מאותו רגע היא כבתה ונכנסה לעצב עמוק ומר ביותר. היא לא צחקה יותר, לא מצאה יותר טעם לחייה".
על גבורתו קיבל רס"ן גדעון גלעדי את עיטור הגבורה משר הביטחון דאז, שמעון פרס. "במעשיו גילה דבקות במשימה, כושר מנהיגות למופת, אומץ לב וגבורה עילאית", נכתב בנימוקים לעיטור. 

•   •   •

תמר דומעת. מציתה עוד סיגריה. המראה המטופח שלה לא מסגיר את גילה. מדי יום היא עולה כמה פעמים במדרגות הרבות עד לקומה הרביעית בבניין שבו היא מתגוררת ברמת אביב.
היא מציעה שנשתה קפה, מבקשת כמה דקות להירגע. מעלעלת שוב ושוב בתמונות. הנה הם, בתמונות שחור־לבן, שלושת האחים, כילדים בקיבוץ. והנה הם מאושרים בתמונה משפחתית עם אבא ואמא, שמביטים בהם בגאווה גדולה. ועוד תמונה של אמנון בצבא, וגם של גדעון כקצין בשריון, ושוב מבצבצות הדמעות בעיניה הכחולות.
"נשארתי עם אמא ואבא לבד. ניסיתי לעזור, להיות איתם הרבה, אבל אמא לא יכלה לשאת את הכאב, שפילח את נפשה מבפנים. אחרי המוות של גדעון, היא מעולם לא חזרה לעצמה ולא רצתה לחיות. אלו היו שנים קשות, עגומות, כל כך חסרות".
ארבע שנים אחרי מותו של אחיה השני, ילדה תמר את בתה היחידה, שממנה יש לה שלושה נכדים. "הילדה שלי העניקה לי טעם לחיים. אושר גדול.
"אחרי האסון השני לא יכולתי להמשיך לעבוד באגף השיקום. עברתי לתפקידים אחרים במשרד הביטחון, בין השאר הייתי מזכירת המנכ"ל וגם מזכירה של שר הביטחון דאז, עזר ויצמן. לפני שמונה שנים יצאתי לפנסיה. 
"אמא מתה מצער תהומי לפני 27 שנה. אבא בחר בחיים ונצמד אליהם דרך מפעלי ההנצחה והכתיבה. הוא הקים אנדרטה בכניסה למושב עין הבשור לזכר הנופלים של גדוד 46 (הגדוד של אמנון; ע"נ) ממלחמת ששת הימים, הנציח את גדעון ואמנון בכמה ספרים והיה פעיל ביד לבנים באשקלון ובמועצה הציבורית להנצחה.
"אחרי שאמא נפטרה, הוא היה בא אלי הרבה, נשאר לישון בשבתות ונמצא הרבה עם הנכדים. היינו קשורים מאוד והשתדלתי להיות איתו כמה שיכולתי. הוא נפטר לפני 11 שנה, בגיל 89". 
אמנון וגדעון קבורים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. ההורים, דוד ועדה, קבורים גם הם בחלקת ההורים השכולים באותו בית עלמין. 
"כל השנים אני חשה געגוע גדול לאמנון ולגדעון", אומרת תמר. "אני חיה, ובחרתי לחיות ולאהוב וגם לשמוח, לפעמים. אבל גם 50 שנה אחרי הנפילה של אמנון וכמעט 44 שנה אחרי הנפילה של גדעון, הזמן לא מרפא. מצעירה שמחה ומלאת הומור הפכתי לאישה עצובה. היינו משפחה רגילה עם אבא ואמא ושלושה ילדים, ומאז שהם נהרגו לא עוד.
"אף פעם לא נשברתי. זאת לא היתה אופציה אצלי, אפילו שנכפו עלי חיים קשים. אין בי כעס. אני אוהבת את הארץ הזאת, אני מחוברת למדינה שלנו, אולי זה פשוט לא צודק מה שקרה לנו. זה בטוח כל כך עצוב.
"אמנון כל כך חסר לי ביום ההולדת המשותף שלנו, שחגגתי תמיד בתאריך העברי. היתה לי פנטזיה בעבר שהחתונה שלי והחתונה שלו יהיו במקביל. בסוף גם אני עצמי לא התחתנתי, למרות שאני לא חושבת שזה קשור למוות שלו.
"ברגע שהילדה שלי נולדה, החיים שלי קיבלו תפנית טובה, למרות כל העצב והחוסר הגדול שהיו לי. אני גרה קרוב לבת שלי ונהנית מאוד משלושת הנכדים, ממש מאוהבת בהם. הם נמצאים אצלי המון ואני אצלם, יש לנו קשר חם ואוהב.
"מדי פעם אני חולמת על אמנון וגדעון. כל הזמן רצות לי מחשבות בראש, איך הם היו נראים היום, ואיזה משפחות היו להם, ואיזה יחסים היו לנו. וגם איך החיים שלי היו נראים". 
השבוע ערכה תמר אזכרה גדולה לאמנון, במלאות 50 שנה למותו. "באו חברים לספסל הלימודים, מפקדים וחיילים שלו, מכרים ובני משפחה. לגדעון יש משפחה וילדים, יש מי שידבר עליו ויזכיר אותו. את אמנון כבר אין מי שיזכיר, חוץ ממני".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה