גיבורים לרגע: כשחלוקת הצל"שים פוגשת את האינטרסים של מערכת הביטחון

לפני כשבועיים הודיע צה"ל על החלטתו להעניק צל"ש לסמל ע', לוחם יחידת עוקץ שירה במחבל שביצע אתהפיגוע בנוה צוף־חלמיש. עוד הוחלט להעניק תעודת הוקרה גם לאביו של ע' על תפקודו בזירת האירוע. תמימים יטענו שרק צירוף מקרים אחראי לעובדה שההודעה הזו פורסמה בדיוק ביום שבו נכנס אלאור אזריה לכלא. אחרים, תמימים קצת פחות, יעריכו שלצה"ל הייתה כוונה להציג קבל עם ועולם את תפיסת עולמו בכל מה שקשור להבדל בין שני היורים, זה שירה במחבל מסוכן במטרה להציל אנשים, וזה שירה במחבל מנוטרל שכבר לא היווה סיכון לאיש. 


ההחלטה על מתן הצל"ש לע' עוררה דיון קטן, מוגבל בהיקפו, שיותר מכולם היטיב לנסח אותו ישראל הראל במאמר שפרסם ב"הארץ". "צל״ש לא ניתן על מעשה מתבקש, מובן מאליו", כתב, "הוא מוענק על מעשה מיוחד, יוצא דופן, שיש בו תעוזה מיוחדת וסכנה לחיי מי שמבצע את המעשה. מהדברים שסיפר לרמטכ״ל שהגיע לזירה, מסתבר שהוא לא פרץ לפנים הבית (לא היה צורך), ולא התעמת עם המחבל עימות פיזי. דהיינו, לא נשקפה לו סכנה אישית מהמחבל הנמצא בתוך הבית". 

על שתי נקודות אי אפשר להתווכח. האחת, שלצה"ל היה חשוב מאוד לגבות את סמל ע', אחרי השתלחות מכוערת שחווה ברשתות החברתיות, נוכח העובדה שלא חיסל את המחבל. השנייה, שבין שהוא ראוי לצל"ש ובין שלא, ברור שע' היה האיש הנכון במקום הנכון וברגע הנכון, ושאלמלא הפעולה שלו סביר מאוד להניח שהמחבל לא היה מסתפק בשלושת בני משפחת סלומון שרצח, אלא ממשיך הלאה גם אל שאר בני הבית. 

מה מפריע כאן בכל זאת? מתקבל הרושם, ולא בפעם הראשונה, שלמערכת הביטחון אין באמת קריטריונים ברורים מתי להעניק צל"ש ומתי לא, ואיך להתייחס למי שפועל בגבורה בזירת פיגוע, ולא פעם מדובר בהחלטות שבינן לבין משהו שמתקבל אחרי שיקול ענייני ונקי יש פער לא נוח. 

# # #

הנה דוגמה. לפני קצת יותר משבעה חודשים אירע פיגוע קשה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, כשמחבל שנהג במשאית דרס קבוצה של צוערי בה"ד 1 שקיבלו הדרכה במקום, ורצח שלושה צוערים וקצינה. התמונות שתיעדו את ההתרחשות בזירה היו ברורות. נראו בהן צוערים רבים נמלטים מהמשאית הדוהרת ובורחים לכיוון אחד, וביניהם בולטת דמותו של אזרח אחד שרץ בניגוד למגמה, לכיוון ההפוך, היישר אל עבר המשאית. 

האזרח הזה הוא איתן רונד, מדריך טיולים שעד לרגע הפיגוע עסק בהדרכת הצוערים. רונד ניצל בנס. המשאית אומנם פספסה אותו במילימטר, אבל המהירות שבה חלפה בצמוד אליו והפגיעה שלה בחיילים שעמדו לצדו העיפו אותו למרחק של כמה מטרים והוא נפגע בידו, ברגלו ובפניו. רגע אחרי הנפילה הזו הוא התעשת, קם על הרגליים, שלף את אקדחו האישי, רץ לעבר המשאית, התייצב מול המחבל שנהג בה, וירה לעברו. 

תיעוד פיגוע הדריסה בארמון הנציב

"דיברתי עם אחת הבנות שהיו במקום", שחזר אחר כך, "הסתכלתי שמאלה ולפתע ראיתי משאית נכנסת בדהרה, קיבלתי אותה לתוך הפרצוף. התגלגלתי ונעמדתי על הרגליים, הייתי בטוח שזו תאונה ואז המשאית עברה לרוורס... בהתחלה יריתי לכיוון הגלגלים, אבל אז הבנתי שזה מיותר, אז רוקנתי את המחסנית על החלק הקדמי של המשאית". 

רונד לא ירה לבדו. היו איתו שם עוד מדריך אחד, אייל קורן, אזרח גם הוא, וגם עוד כמה צוערים. ובכל זאת, הבדל אחד גדול היה בינו לבין הצוערים, הן אלה שירו והן אלה שנמלטו. מהם, לפי כל קנה מידה, היה מצופה לפעול. ממנו לא היה מצופה כלום. הוא אזרח. הוא מוקף במאות צוערים לובשי מדים ואוחזי נשק. הוא לא נמצא שם בתפקיד. 

בראיונות שהעניק מיד אחרי האירוע, רונד ביקר את החיילים שלא הצטרפו אליו להסתערות, ואף העלה את חששו שמדובר ב"אפקט אלאור אזריה". למוחרת חזר בו מחלק מהדברים שאמר בסערת הרגע. כך או כך, ברור שאם יש בצה"ל מנגנון שמאפשר להעניק תעודת הערכה לאזרח כלשהו על מעשה כלשהו, רונד היה חייב לקבל את ההערכה הזו. 

אלא שרונד בא לצבא לא טוב, פעמיים. פעם אחת בגלל הביקורת שהשמיע כלפי החיילים, ופעם שנייה, משום שהעיסוק בו ובנכונות שלו להסתער רק העצים את השאלות שהעלה סרטון הווידיאו שבו נראו המוני צוערים כשהם בורחים מהמקום. דובר צה"ל, שהבין את הבעיה שנוצרה לו, יצא למלחמה. קודם הוצגה לציבור כגיבורה אלטרנטיבית קצינה שירתה מתוך האוטובוס אל עבר משאית המחבל, אף שכל מי שראה את הזירה יודע שאין שום קו ירי סביר בין שתי הנקודות. בהמשך טרח צה"ל להעביר לעיתונאים פרטים שינסו לכרסם בגרסת המדריך, בעוד גורמים אנונימיים בצה"ל תוקפים אותו במילים בוטות. איתן רונד, כמה מטורלל שזה יישמע, סומן כאויב המערכת. על צל"ש אף אחד בצה"ל לא חשב. גם לא על תעודת הוקרה בגין תפקודו בשטח. אפילו שיחת טלפון עם מילה טובה לא הייתה בתכנון של איש. שנייה אחרי שתם הירי עזב רונד את המקום לבית חולים ומאז לא שמע מאף אחד. 

אילו בכך הייתה מסתיימת הפרשה, מילא. אלא שבצה"ל החליטו להמשיך להעניש את רונד עד הסוף. כמה ימים אחרי האירוע, כששטפי דם כחולים עדיין מקשטים את רגלו ותחבושת מעטרת את אפו, קיבל מדריך הטיולים המוערך הודעה שלפיה צה"ל החליט שלא לאפשר לו עוד להדריך צוערים. הדרכות שכבר נקבעו לו מראש בוטלו. הדרכות חדשות לא הוזמנו. זו הייתה גם פגיעה לא הוגנת בכיסו של מי שהדרכת טיולים היא מקור פרנסתו, ושעד האירוע הזה קיבל ציונים גבוהים ביותר במשובים של צה"ל, וגם סטירת לחי מצלצלת מבחינה ערכית למי שרק לפני רגע היה מוכן לסכן את נפשו כדי להציל חיילים, ועכשיו מצא את עצמו קורבן להתנהגות נקמנית מכוערת. 

בסופו של דבר, רק אחרי כחודשיים, בעקבות התערבותם של גורמים שונים, בהם ח"כ אלעזר שטרן, התעשת צה"ל והחליט להחזיר את רונד להדרכה. עד היום, אגב, לא נמצא בצה"ל קצין אחד שירים אליו טלפון, ויגיד לו משהו על התפקוד שלו. 

תגובת דובר צה"ל: "לאחר תחקיר האירוע המדובר לא נמצא לנכון להמליץ על הענקת אותות הוקרה לאזרחים על תפקודם באירוע. איתן רונד הושעה מתפקידו כמדריך טיולים בצה"ל. לפני כחצי שנה, ולאחר שבוצעו ההבהרות הנדרשות, קצין חינוך ראשי החליט לבטל את השעייתו הזמנית". 

שתי הערות לתגובה. האחת, שאם אכן בוצע בצה"ל תחקיר אחרי האירוע הזה, עדותו של רונד, שעמו כאמור איש לא דיבר, לא הייתה חלק ממנו. השנייה, שאם מישהו קורא את תגובת צה"ל ומתרשם מהמילה "השעיה", שמדובר בהליך סדור כלשהו ולא בהחלטה קפריזית חד־צדדית, הוא טועה. 

מקור הכתבה