מבצע משה

ליאור בן עמי | צילומים: יובל חן אתר הגבורה, ידיעות אחרונות, 6 באוגוסט 2019
משה פלסר 2019, צילום: יובל חן

משה פלסר 2019, צילום: יובל חן


בדיוק 11 שנה ויום אחרי שהסתער על מחבל שעלה על טרקטור וביצע פיגוע דריסה בירושלים, התייצב משה פלסר בחדר הניתוחים. המטרה: לתרום כליה לאדם שלא הכיר. "לפני 11 שנים הזדמן לי להיות מול רוע מוחלט, ובחרתי לעשות משהו טוב. המשהו הטוב היה להרוג", הוא מסביר. "הנתינה בסיפור הכליה יותר נכונה. לא צריך להרוג אף אחד כדי להציל חיים". המשימה שלו עכשיו היא שאחריו יבואו תורמים נוספים, וכמו אז, הוא מבקש: רק אל תקראו לי גיבור



בדרך למשה פלסר אני כבר יודע מה הוא יגיד: אני לא גיבור.

 

ברור שהוא לא יגיד את זה סתם ככה. יהיו לו נימוקים. משכנעים לדעתו. כבדי משקל. כדי להמחיש הוא יציג דוגמאות של אחרים, גיבורים אמיתיים. לא כמוהו. הוא יגיד שיותר טובים ממנו יש אלפים. מה אלפים, מיליונים. פה בישראל, עזבו חוץ לארץ. ואנחנו נתווכח על זה קצת. אני אגיד כן, הוא יתעקש לא. אולי הוא אפילו יזהיר שעדיף להישמר מכאלה תיאורים. ויסתכל בעיניים וישאל: למה להדביק סתם שמות תואר? ואז יחריף את הטון, יגיד "פיקציה", ועוד כאלה מילים.

 

אני יודע שזה מה שיגיד כי ככה, פחות או יותר, זה היה בפעם הקודמת. לפני 11 שנים. אז, כשזרק את האופניים בצד והסתער עם כפכפי קרוקס וידיים חשופות על הטרקטור שבו נהג מחבל שרצח שלושה ישראלים. וירה ברוצח באקדח שלקח מאחד המאבטחים. במקום להתבשם מניחוחות התהילה, המעשה שזיכה אותו אחר כך בצל"ש, הוא ומשפחתו מיהרו להוציא צו איסור פרסום על שמו ועל תמונתו, כדי שלא יידעו מיהו. כאילו עשה משהו שצריך להתבייש בו. כאילו בסוף לא ניצלו שם אנשים.

 

אני יודע שזה מה שיגיד כי באותם ימים, כשסוף־סוף השתכנע להתראיין, ואלו היו שכנועים רציניים, הוא חזר ואמר שהוא לא מבין מה הסיפור סביבו. ומה פתאום נפלנו עליו. וגם הבהיר: אני בכלל לא מרגיש גיבור. ממש לא. וגם אז היו שם, כמובן, נימוקים טובים.

 

 

אני יודע שזה מה שיגיד כי זה מה שאמר לפני חודש בטלפון, כשביקשתי לדבר איתו על הכליה שהחליט לתרום לאדם זר, ככה באמצע החיים. כאילו זה משהו שהוא חלק מהשגרה: נכנסים בסבבה לחדר ניתוח, יוצאים עם כאבים בצד, ועם איבר פנימי אחד פחות, מתנה למישהו שלא מכירים.

 

ובאמת, עכשיו, כשאני יושב מולו, ובעדינות־בעדינות זורק לאוויר את העניין הזה – מה זה שם בחוץ, ציפור? אה, לא, גיבור - הוא קצת מתקומם. וזע על הכיסא באי־נוחות. וכשזה נהיה באמת תכוף, הוא מגרד בראש ומחליף כל רגע תנוחה, לא ברור אם זה בגלל הניתוח של הכליה, או מהקטע הזה שאיכשהו, התואר ההוא שמתחיל בג' – לפי פרסומים זרים, על פי החשד ולכאורה – התפלק לו שוב בלי שרצה.

 

סיכון מחושב

 

3 ביולי 2019. בדיוק 11 שנה ויום לאחר שזינק באומץ על המחבל ודמותו המתועדת מעל טרקטור הדמים הפכה לרגע למדוברת ביותר במדינה, הובל משה פלסר על מיטה ניידת, מחובר לצינורות, אל חדר הניתוחים. הזיכרון האחרון שלו, לפני שדלתות חדר הניתוח נסגרות מאחוריו וחומרי ההרדמה טורקים באחת את עפעפיו, הן מחיאות הכפיים הנרגשות המלוות אותו - מצד עופר אגוזי, הזר שבתוך זמן קצר יורדם גם הוא ויקבל ממנו כליה, ויהפוך לחלק ממנו. והפוך.

 

כשפלסר התעורר למחרת, עם בחילות ותחושה רעה מחומרי ההרדמה – ראה מולו את עופר. יושב מחויך, אוכל קרואסון. אחרי טיפולי דיאליזה מייסרים ותקופה של סבל שבה חייו נלקחו ממנו, והוא איבד לגמרי את התיאבון, וירד לפחות 20 קילו.

 

"והרגע הזה", פלסר משחזר, וכולו מחייך, 180 מעלות חיוך, "היה רגע גדול. מהמרגשים בחיי. כי בשורה התחתונה, לא משנה מה היה המצב שלי באותה שנייה, הבנתי מה עשיתי. דווקא העניין הפעוט הזה גרם לי לומר לעצמי: וואלה, היה שווה. וזה מטורף כמה השינוי מיידי. אתה מתעורר מהניתוח, ולמרות שלא לגמרי הכרת את האדם לפני, אתה רואה חיוך אחר, אור בעיניים. בן אדם חדש. כאילו יצא מטיפול במוסך".

 

וכשאתה שוכב שם, לפני שהכל מתחיל, אתה שלם עם עצמך?

 

"לגמרי. נותנים לך את התחושה שעד תחילת הניתוח אתה יכול להתחרט, ודווקא בגלל שלאורך כל הדרך מזכירים לך שאתה לא חייב לעשות את זה, אתה בטוח לחלוטין".

 

פחדת?

 

"במהלך התהליך בוודאי שהיו חששות, אבל על המיטה – לא. ברמה הרפואית אתה בידיים הכי טובות. וחוץ מזה, ברור לך שאלוהים איתך. אין סיבה שיקרה משהו רע בתוך דבר כל כך יפה. אם היה צריך לקרות משהו, מיליון דברים יכלו לקרות לפני הרגע הזה".

 

למשל אז, על הטרקטור ההוא.

 

"בהרבה הזדמנויות. אפילו בבוקר לפני ניתוח ההשתלה, במעבר חציה. כשאתה בא לעשות משהו טוב, אין שום סיבה שזה יידפק. האם אין סיכון? בוודאי שיש, אבל כשמחפשים משמעות וסיפוק, אי־אפשר להגיע לזה בלי לסכן משהו. ופה מדובר בסיכון מחושב היטב, לעומת הסיפוק והמשמעות שהם עצומים".

 

אתה רואה חיבור בין סיפור הטרקטור לתרומת הכליה?

 

"ההחלטה לתת. לפני 11 שנים הזדמן לי להיות מול רוע מוחלט, ובחרתי לעשות משהו טוב. המשהו הטוב היה להרוג. זו הייתה הדרך להציל חיים. אין לי פקפוק במה שעשיתי אבל הנתינה בסיפור הכליה יותר נכונה, שמחה, הגיונית. לא צריך להרוג אף אחד כדי להציל חיים. השאיפה היא לעולם שבו קורים דברים כאלה. בסוף, בפיגוע ההוא, נהרגו שלושה אנשים, נהרסו שלוש משפחות. הצלחתי לעצור את זה רק אחרי שלושה עולמות שנחרבו".

 

יאללה, שחררו

 

ב־2 ביולי 2008 רעדה ירושלים. מחבל על טרקטור שעט לאורך מאות מטרים תוך שהוא כותש רכבים והולכי רגל. פלסר, אז חייל בחופשת סוף טירונות ביחידת אגוז של גולני, חזר מתרומת דם, כשהבחין בטרקטור הופך אוטובוס ברחוב יפו. בלי לחשוב זרק את אופניו בצד והסתער. "לא הייתי שם לבד", הוא מבהיר, "אני נתפסתי בתמונה, אבל יחד איתי היו קב"ט של קופת חולים ושוטר שעשו בדיוק את מה שעשיתי". הקב"ט נאבק עם המחבל, ופלסר חטף את האקדח שלו וירה במחבל ארבע פעמים. על האירוע הזה הוענק לו צל"ש על ידי אלוף פיקוד צפון דאז, גדי איזנקוט.

 

לצערו או לשמחתו, הוא לא בטוח, מדי פעם הוא נתקל ברחוב באנשים שזוכרים את האירוע וזוכרים אותו משם. אבל זה לא שהוא חולם את פני המחבל בלילה. "החיים גם ככה מלאים במספיק דברים", הוא אומר, "קורה שאני חושב לעצמי: יאללה שחררו. אירוע אחד, משמעותי ככל שיהיה, הוא לא כל מי שאני".

פלסר מקבל צל"ש מאיזנקוט. "אירוע אחד,משמעותי ככל שיהיה, הוא לא כל מי שאני"
פלסר מקבל צל"ש מאיזנקוט. "אירוע אחד,משמעותי ככל שיהיה, הוא לא כל מי שאני"

 

עד כמה אתה חי את מה שקרה שם?

 

"זה מלווה אותי, עזר לי לחדד עד כמה חשוב שתהיה משמעות לחיים. ברגע שאתה מנצח את יצר ההישרדות, כשאתה מוכן לוותר על החיים שלך, אתה מבין שלא הוא שמניע אותנו לחיות. אלא הרצון למשמעות. סיפוק".

 

פלסר, בן 31, נשוי פלוס אחד, נולד בשכונת קריית משה בירושלים, תשיעי במשפחה של 12 ילדים. הוא למד בישיבה תיכונית בדימונה, באיתמר ובקריית ארבע, ובעקבות ימי ההתנתקות הסוערים, נאלץ לעמול כדי לשכנע את הצבא לגייסו. לאחר שהשתחרר משירות באגוז כלוחם וכמפקד, עשה תואר בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה בבינתחומי בהרצליה. בימים אלה הוא מתגורר ברחובות, ועובד כרכז שיווק בתוכנית "שחק" שעוסקת בהכנה ערכית לנערים ונערות לקראת שנת המצווה.

 

רעיון תרומת הכליה התגלגל אצלו כבר שנים, בכמה צמתים. אחרי הצבא עבד בעמותה לקידום תרומות מהמת. "גם קודם היה לי כרטיס אדי, אבל שם נחשפתי בצורה יותר עמוקה לנושא", הוא אומר. לפני כשנתיים ליווה את אחיו הגדול ידידיה, שתרם גם הוא כליה לאדם זר, ונחשף לסיפורי חולים. "אתה מבין כמה נורא להיות מטופל דיאליזה. אם אתה נזקק לטיפולים שלוש פעמים בשבוע, קשה מאוד למצוא עבודה מתאימה, אין לך זמן למשפחה, אין לך תיאבון. אתה אפילו לא יכול לשתות כמה שבא לך. אתה בא, הולך, אבל אלה לא באמת חיים. כשאתה תורם, יש לך אפשרות לתת חיים, לא רק לנתרם, למשפחה שלמה סביבו. וזה משהו שכל אחד יכול לעשות. יש לא מעט אנשים שמחכים לשינויים חיצוניים בחיים כדי להיות מאושרים אבל האושר שלנו לא תלוי בממשלה או במנהיג כזה או אחר. אתה לא צריך לזכות בלוטו, אתה לא צריך להיות מנכ"ל. פשוט לתת חיים. ואחר כך להסתובב בידיעה שחלק ממך חי אצל מישהו שלא הכרת. רק להחליט".

 

והייתה עוד צומת אחת: פלסר למד אצל הרב אביחי רונצקי, שהלך לעולמו לפני כשנה וחצי. רונצקי תיכנן לתרום כליה אבל במהלך הבדיקות הקפדניות שתורם נדרש לעבור, התגלה שהוא חולה בסרטן. "הלוויה שלו הייתה הנקודה שבה החלטתי שאני לא מחכה", מגלה פלסר, "כי אחרי שאתה מחליט לעשות את זה, אתה אומר לעצמך: אולי אחרי שאסיים להביא ילדים, ואראה שכולם בריאים. אבל הבנתי שאף אחד לא יודע כמה זמן יחיה. אמרתי לעצמי: אני בחור בריא, אין סיבה שזה לא יקרה עכשיו".

 

לא אמרו לך: משוגע, מי מוציא מרצונו איבר מגופו?

 

"אני מסכים שזה נשמע משוגע. אבל העובדה שביום ובשעה מסוימת לקחו לי כליה ונתנו לאחר, לא הופכת את המעשה ליותר משוגע למשל מאנשים שמאמצים ילדים. אני לא צריך כל יום להחליט מחדש שאני נותן כליה, זה כבר קרה, אבל האנשים שבאמת מקדישים את החיים שלהם לעשיית טוב, ויש הרבה כאלו סביבנו, הם קמים כל בוקר ומחליטים להמשיך לעשות טוב. לכן מה שעשיתי פחות משוגע, וגם פחות מרשים".

 

הוא חושש שהוא לא לגמרי משכנע. "באמת", הוא מפציר, "לא בקטע של צניעות מזויפת. אני אומר תודה לאלוהים שנתן לי את הכוחות לקבל את ההחלטות האלה, אין שאלה. אבל אני לא חושב שאני כזה מיוחד. קל לנו להיאחז באירועים נקודתיים: 'אה, לפני 11 שנה הוא עשה ככה, והיום ככה'. אבל זו לא המציאות. ב־11 השנים האלה גם חתכתי בכביש, והתעצבנתי, וקיללתי, והייתי הישראלי המכוער לא מעט פעמים. החיים זה לא מה שקורה פעם ב־11 שנה".

 

בכל זאת, אי־אפשר להתעלם מ"האירועים הנקודתיים" האלה, לקפוץ בידיים חשופות על מחבל, להיכנס לחדר ניתוח בשביל מישהו שלא מכירים.

 

"אחת התובנות שיש לי ממה שקרה היא שההחלטות המשמעותיות לא בהכרח קשות. לפעמים הן דווקא הכי ברורות. בסיפור של הפיגוע הייתי צריך לקבל החלטה בתוך שנייה. החלטה של שחור ולבן. לא היה לה זמן אפילו להיות קשה. וגם כאן, בתרומת הכליה, ההבנה שהמעשה יהיה כל כך גדול לאדם אחר, ושההשפעה עליי כל כך מינורית, הקלה על העניין. מה שאתה מסכן, וזה כמעט כלום, נעשה בצורה הכי מחושבת וזהירה. דווקא בדברים הקטנים – לתת כמה שקלים לקבצן ברמזור, לאפשר למישהו לעקוף בסופר בלי סיבה – שם המלחמה היותר קשה. דווקא בגלל שאין את כל הזיקוקים".

 

ואיך אתה שם?

 

"לפעמים מצליח, לפעמים לא".

 

זמן תפוגה

 

פלסר מביט על הנייד מבולבל. עוד לפני שהכירו, אמרו לו שעופר, הנתרם, הוא לא מאלה שחושפים רגשות. אפילו קצת ציני. "שמחתי, כי אני מעריך ציניות טובה", פלסר אומר. אבל מאז הניתוח הוא מקבל מעופר הודעות ווטסאפ מתעניינות, נוגעות כאלה, של "מה שלומך?" לפעמים, לא עלינו, אימוג'ים של לבבות. "מה פה, מה שם", פלסר מצביע על הנייד בחיוך, "בשלב מסוים כתבתי לו: 'תגיד, השתילו לך גם לב של ילדה?’"

 

הם נפגשו לראשונה מחוץ לחדר ועדת משרד הבריאות, שתפקידה לוודא שמניע התרומה אלטרואיסטי בלבד, רגע אחרי שפלסר נשאל על ידי חברי הוועדה מדוע הוא לא מסתפק בהצלת החיים באירוע ההוא, והשיב שלעשות מעשה טוב זה עניין ממכר, כמו לחזור מחופשה ומיד לתכנן את הבאה. "כשיצאתי מהחדר הוא עמד להיכנס", נזכר פלסר, "המפגש בינינו היה ממש קצר, כמה מילים".

 

שינה לך מי הנתרם?

 

"ממש לא, זקן או ילד, יהודי, נוצרי, מוסלמי. אני לא מרגיש שיש לי כלים להחליט למי מגיע חיים ומי לא. מספיק לי שהוא אדם טוב. חוץ מזה שכל תרומה מקצרת את התור עבור כלל החולים".

 

הנתרם, אגוזי, מספר: "מישהי בוועדה אמרה לי: תקרא עליו קצת. לא ידעתי כמה הוא מדהים. קיבלתי כליה עם אומץ. כולם אמרו שמחכים שמשהו מהתכונות שלו ידבק בי. כשנפגשנו הוא מאוד התרגש. הוא שמח שזה הולך למישהו עם משפחה".

 

עבור אגוזי, בן 54, תושב מושב מזור, אב לארבעה (בן 19, בן 17, ותאומים, בת ובן 13), הסובל מאי־ספיקת כליות, זה לא היה ניתוח השתלת הכליה הראשון. לפני כ־25 שנים תרמה לו כליה אחותו היחידה, אילת אגוזי קריספין, שליוותה אותו גם עכשיו בניתוח. "לכליות מושתלות יש זמן תפוגה, והכליה החזיקה יפה מאוד", אומרת אילת. "קשה לתאר את ההרגשה שמלווה אותי מאותו יום, כאילו מלאך שומר יושב לי על הכתף. 25 שנה עברו. נתתי לו דור. ארבעה ילדים מהממים. הרגשתי שהדם שלי זורם בשלו. ועליי זה לא השפיע. אין משהו שמנעתי מעצמי".

 

בשנתיים וחצי האחרונות המתין אגוזי להשתלה, כשבשלושת החודשים שלפני הניתוח מצבו החמיר, והוא נזקק לדיאליזה. "התמזל מזלי שלא הייתי תקופה ארוכה בדיאליזה", אומר אגוזי, "אנשים מחכים שנים. זו הייתה הצלה. כשהודיעו שיש תורם, הייתי בשמיים. אתה עובר מקיצוניות לקיצוניות, ממוות לחיים. דקה אחרי ההשתלה כבר הרגשתי טוב".

 

התורם משה פלסר (מימין) והנתרם, עופר אגוזי. "קיבלתי כליה עם אומץ. מחכים שמשהו מהתכונות שלו ידבק בי", אומר אגוזי
התורם משה פלסר (מימין) והנתרם, עופר אגוזי. "קיבלתי כליה עם אומץ. מחכים שמשהו מהתכונות שלו ידבק בי", אומר אגוזי

 

איך התחושה שזר נותן לך איבר משלו?

 

"לבוא מרצונך לחדר ניתוח? בלתי נתפס. זה לקחת מישהו שזמנו קצוב, ולתת לו את החיים במתנה, ופלסר, מבחינתי גיבור וקדוש. לא מוחק את החיוך מהפנים. ואני לא אומר לך את זה סתם, ולא כי תרם לי".

 

חבר מביא חבר

 

מתברר שיש קטע כזה פה בישראל, לתרום כליות לזרים. הרוב המכריע של התורמים הם דתיים וחרדים, אבל לא רק. והמספרים הולכים וגדלים משנה לשנה. "מספר התורמים האלטרואיסטים בישראל הוא תופעה חריגה גם ביחס לעולם", אומר ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בבית החולים בילינסון. "לעומת זאת, שיעור תורמי איברים מהמת נמוך בישראל משמעותית מהעולם המערבי".

 

מעל 800 חולי כליות בישראל ממתינים להשתלה, שיכולה להיות מאדם שמת מוות מוחי, או מהחי. הסוג האחרון עדיף בהרבה: הכליה במצב יותר טוב, ההשתלה מחזיקה מעמד יותר שנים, ניתן לבצע את בדיקות ההתאמה ביסודיות. ד"ר נשר מספר שמלבד תקופת ההתאוששות הנדרשת לאחר הניתוח, "לתורמים אין בעיה לחיות חיים מלאים. כליה אחת בריאה מספיקה". התורמים החיים נחלקים לשתי קבוצות: קרובים של הנתרם ותורמים אלטרואיסטים, כאלו המבקשים להעניק לזרים מרצונם הטוב.

 

עמותת "מתנת חיים", שחיברה בין פלסר לאגוזי, היא המובילה בארץ בעידוד תרומות כליה להצלת חיים. בשבוע חצתה את רף 700 ההשתלות. בשנת פעילותה הראשונה, 2009, גייסה ארבעה תורמים בלבד. ב־2010 היו לה כבר 11 תורמים. את 2018 סיימה עם 133 תורמים, יותר ממחצית ההשתלות באותה שנה, וב־2019 המספרים צפויים להמשיך ולעלות.

 

מקימו של המפעל הזה, הרב ישעיהו הבר, לא סתם הגיע לכך. הוא עצמו נזקק להשתלת כליה לפני כ־12 שנים. "הייתי אז בן 42", הרב הבר נזכר, "יחד איתי בטיפולי הדיאליזה היה בחור בן 19, פנחס תורג'מן, שעבר השתלת כליה כמה שנים קודם לכן, אבל הכליה נדחתה, וממש כשאחיו יאיר נפל לאחר היתקלות עם מחבלים, הוא החל בדיאליזה. אחרי כשנה עברתי השתלת כליה מתרומה של חבר, והחלטתי לעשות הכל כדי להוציא משם גם את פנחס. אחרי חיפושים נמצא תורם אפשרי, אבל שבועיים אחר כך, בדרך לדיאליזה, הוא קיבל דום לב. זמן פטירתו, פברואר 2009, היה יום ההולדת של 'מתנת חיים'.

 

"לפני כמה שנים זה נשמע הזוי – אני אתרום למישהו שאני לא מכיר?" ממשיך הרב הבר, "אבל בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה. היום זה חבר מביא חבר. יש לנו כמה אחים, בעל ואישה, חברים למילואים. זה מקרין גם על תרומות במשפחה: אנשים אומרים, 'ההוא תרם לזר, אני לא אתן לבן משפחה?'"

 

איזה הסבר אנשים נותנים?

 

"מרבית התורמים מסבירים שהם מרגישים כלפי כל אחד מישראל כאילו הוא אח. רובם מתארים תחושה עילאית של סיפוק, הגשמה. באיזשהו מקום בעולם מסתובב מישהו שחי בזכותי. הייתה לי מישהי שחגגה 65, והסבירה: 'יש לי הרבה נכדים. רציתי לעשות אקט שיגרום להם לחשוב על הזולת'. ביום ההולדת היא אמרה למשפחה: 'אני תורמת כליה, כדי שמזה תלמדו להיות אנשים יותר טובים'. הייתה צעירה מביתר־עילית. אני שואל: 'מה מביא אותך לתרום?' והיא שולפת תמונה של חמישה ילדים. 'זה המתנה שאלוהים נתן לי', היא אומרת, 'מה אני נותנת חזרה?'"

 

סיפורי התורמים האלטרואיסטים רבים ומרגשים: יום לפני תרומתו של פלסר, למשל, תרם כליה גם איתן לוי, בן 40, תושב עטרת. אחיו, הרב נחמיה לביא, אב לשבעה, נרצח באוקטובר 2015 בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים, בזמן שהזדרז לסייע לנדקרים. לאחר מותו זכה לאות הוקרה מיוחד.

 

"היקף הרצון לתרום גדול בהרבה ממי שתורם בפועל", אומר לוי, שעבר את הניתוח בבילינסון. "נחשפתי להמון אנשים שרצו, אבל נפסלו מכל מיני סיבות. רפואיות, משפחתיות. דבר כזה, לתרום כליה, יכול לקרות רק מבפנים, מהלב. אחי מסר את החיים שלו כדי להציל. פה נותנים כליה וממשיכים בחיים".

 

"כל אחד מהסיפורים האלה מדהים", מסכים ד"ר נשר מבילינסון, שבמחלקה שעליה הוא אחראי מתבצעות כ־50 אחוז מהשתלות הכליה בישראל. "האנשים האלה הם מלח הארץ. אנחנו משקיעים מאמץ כדי שהטיפול יהיה הכי טוב, כי בסופו של דבר אלה אנשים בריאים שנכנסים לניתוח גדול, ניתוח שהם לא צריכים. אמנם הסיכון נמוך, אבל קיים. אנחנו בוחנים כל מקרה ומקרה, פוסלים תורמים כל הזמן, כי לא נסכן תורם מעבר למינימום המקובל. וכשהם מגיעים ליום הניתוח, הם מתרגשים כולם. וגם אנחנו, זה מרגש כל פעם מחדש. אין מקצועות רבים ברפואה שאתה מצליח להפוך אדם שהוא מאוד חולה לאדם עם תפקוד רגיל לחלוטין. זו הרגשה נורא ממלאת".

 

ומשה פלסר? את הכליה שיש לו לתת, הוא כבר נתן. המשימה שלו עכשיו היא לגרום לכך שאחריו יבואו אחרים. "לא יודע, אולי אני לירן חולצה אפורה של המעשים הטובים", אמר בצחוק כששאלתי איך זה שהכל קורה דווקא לו, ולפני שסיכם: "בחרתי לספר את הסיפור שלי כי אני חושב שיש המון אנשים שמחפשים לעשות טוב בעולם, והאפשרות של תרומה כזו לא מוכרת להם. באמת לא צריך להיות מיוחד כדי לעשות את זה".


מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה