סיפורו של דן בר משה - "המבריח מבגדד"

סוף שנות השישים-האדמה החלה בוערת תחת רגלי יהודי עירק : הפסד מדינות ערב במלחמת ששת הימים והשתלטותו של סאדאם חוסיין על השלטון בעירק, הסנקציות שהחל להפעיל נגד הקהילה היהודית: תחילה איסוף יהודי עירק וריכוזם בבגדד בלבד, איסור על דרכונים, על טלפונים ובהמשך עינוי ותליית עשרות יהודים בכיכר העיר, הם שהובילו אותי להבנה כי אני ומשפחתי , ושאר הקהילה היהודית חייבים לעזוב את עירק ובהקדם, אך איך עושים זאת כשאין בידינו דרכונים, שאנשים חוששים למכור את ביתם או להוציא את הונם מהבנק מהחשש שיחשדו, ויגלו את רצונם לעזוב ואז דינם מוות.

אני זוכר שקראתי בעיתון על היעדרותו של פואד סודאי, ושהוא נקרא לגשת לתחנת המשטרה ולא רכושו יישלל - הבנתי שהוא הצליח לברוח, כששמות נוספים החלו להופיע בעיתון היה לי ברור כי יש פרצה, חשדתי שהבריחה נעשית בעזרת הכורדים בצפון.

הייתי חלק מחבורה של מספר בחורים ובחורות , שני אחים ואחות מאותה חבורה נעצרו על ידי השלטונות בחשד לריגול, לאחר שהצליחו להשתחרר האחות נעלה, כשפניתי לאחים לשאול על אחותם , הם השיבו שהיא ברחה בהצלחה והם הבאים בתור, הבטיחו להשאיר לי מספר טלפון אצל אימם שאקח אותו רק במידה וההברחה שלהם תצליח. שבוע ימים לאחר שהאחים נעלמו פניתי לאימם וקבלתי את מספר הטלפון של המבריח.

אני זוכר היטב את שיחת הטלפון הראשונה שלנו- הסברתי לו שאין באפשרותי לצאת מבגדד ולכן הוא הסכים להגיע , נפגשנו בבית קפה, שמו היה קקא חאמד (קקא זה חבר בכורדית), אני זוכר שהוא התרברב בפניי שהוא יכול להבריח כמה אנשים שארצה ודרש בתמורה 150 דינאר (400$) לכל אדם שיבריח, ניסיונות שלי להתמקח על המחיר לא צלחו. פניתי לאבי והצעתי לו שנברח כל המשפחה, תגובתו של אבי היתה שהוא זקוק לזמן כדי להתארגן ובקש שאברח לבדי ,הדבר לא היה אופציה מבחינתי והחלטתי לנצל את הקשר עם קקא חאמד , ולנסות לסייע לאחרים לברוח מבגדד.

אלו היו שבעת החודשים המסעירים ביותר בחיי. בתחילה היו אלה חברי הקרובים ביותר, ולאט לאט השמועה החלה פושטת בקרב הקהילה היהודית ומשפחות שלמות פנו לעזרתי.

התשלום לקקא חאמד היה גבוה ולא תמיד ידם של כולם הייתה משגת, לעיתים נאלצתי לגבות משפחה אחת יותר כדי לממן את הברחתם של משפחה נוספת- אני לא גביתי ולא הרווחתי מהתיווך להפך לעיתים רבות מצאתי את עצמי משלים מכיסי את הפערים לקקא חאמד.

נוהל ההברחה היה קבוע מראש , כשקקא חאמד, אסף את המוברחים, הפקדתי בידי ראש הקבוצה חצי שטר , כשהגיעו ליעדם נתן את חצי השטר לקקא חאמד, כשזה שב עמו לבגדד קבל את התשלום- רק כך יכולתי לדעת כי חברי הגיעו בבטחה לאירן .

כמובן שלא נתן היה לנהל רישום מסודר ולכן איני יודע לומר בכמה אנשים מדובר , אך מדובר במאות מיהודי עירק. זו הייתה תקופה קשה מהחשש לחיי נאלצתי לישון ולחיות במסתור.

כשחברי הגיע להזהיר אותי כי השמועות בדבר ההברחות הגיעו לשלטונות עירק, חששתי לחיי- חזרתי לאבי , והסברתי לו כי עלינו לעזוב במיידי ותאמתי מול קקא חאמד את ההברחה של עצמי ושל משפחתי- ברחנו 13 אנשים.

הצלחנו להגיע לעיר סלימאניה בצפון עירק ואז קקא חאמד הודיע לי כי יש מתיחות בגבול בין צבא עירק ואירן ולכן אי אפשר להמשיך. הוא הסתיר אותי ואת משפחתי בביתו כשבוע ימים – אז חזרתי ופניתי אליו הסברתי לו שבביתו אני נחשב "לחי-מת" זה רק ענין של זמן עד שאתפס ואז הוחלט שאין בררה וממשיכים. קקא חאמד הביא רכב לנדרוור של הצבא הבריטי, עד היום אני לא מבין איך הצלחנו להדחק פנימה 15 איש (כולל נהג הרכב והמבריח),נסענו בהרים ללא אורות ולאחר כשעתיים הגענו למבנה קטן , שם הסתתרנו עד שקקא חאמד שב עם 13 פרדות , עליהן העמסנו את האנשים והציוד. אני זוכר איך הפרדות צעדו בשולי ההר וכל הזמן חששתי שנתדרדר לתהום. כשהגענו בסביבות 4:00 לפנות בוקר לכיוון העיר מריואן, התקרבה לעברנו שיירת אורות, פניתי לקקא חעאמד, הוא השיב שאלו המשטה האירנית, אלו כיוונו אלינו נשקים- פניתי אליהם והצגתי את עצמי כראש הקבוצה ושאנחנו יהודים הנסים על חיינו, השוטר האירני צחק, הרגיע אותי, הסביר לי כי שכרגע כולנו נלקח למעצר אך בהמשך נשוחרר ובאמת בשעות הבוקר המוקדמות שוחררנו מהמעצר והמשכנו במיניבוס לסננדאד, עיר קטנה ומשם כעבור 13 שעות במיניבוס הגענו לטהרן..              הגענו לבית מלון בטהרן בסביבות חצות, בתחילה סרבו לשכן אותנו מכיוון שלא היו בידינו דרכונים, אך תמורת שוחד, התקבלנו בברכה. רק אז התפניתי להתקשר להודיע שהגענו בבטחה לאירן בעודי מתארגן לשינה , דפיקה בדלת , הגיע נציג משגרירות ישראל והעביר אותנו למלון ל הסוכנות היהודית, ואני נלקחתי לפגישות בשגרירות ישראל בטהרן התקבלתי בכבוד רב בשגרירות, אנשים נעמדו לכבודי בכניסה . כשנשאלתי על ידי נחיק נבות ז"ל, איך מדינת ישראל יכולה לגמול לי – השבתי לו כי אשמח לקבל דגל ישראל, אז נחיק ז"ל נגש לרכב השגריר והסיר את הדגל הקטן מקדמת הרכב ונתן לי אותו.

על אף שקבלתי הצעות חוזרות ונשנות לשוב לעירק ולשרת מטעם מדינת ישראל בהברחת היהודים שנותרו בעירק, החלטתי כי הסכנה לחיי גדולה מדי והחלטתי להמשיך במסע לארץ ישראל עם משפחתי. עלינו ארצה ב 8/3/1971. גם בשדה התעופה בישראל חיכה לי נציג, איתן שמש , זה נתן לי מספר טלפון ולימים הציע לי עבודה במוסד, היום ממרחק הזמן  אני מצר מאוד שסרבתי .

עליתי ארצה , הקמתי כאן את ביתי ומשפחתי, היום ממרומי גילי, אני מודה על ההזדמנות שנפלה בחלקי, שזכיתי להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, ובעקר על האומץ , ליזום ולקחת חלק במבצע הברחתם של מאות מיהודי בגדד.

במשנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה' נאמר: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".

אצל הנשיא ב-1972

מכתבו של סגן ראש המוסד