סרן רן בג

תעודת הערכה אלוף
רן בג

רן בג


סרן רן בג שימש כמפקד מעוז קוברה ליד המיתלה ופיקד על חיילי חרמ"ש סדירים בקיץ 1969 למשך חודש ימים.



חלק מהנמרים לא קיבלו את התעודה שחולקה לחלק אחר של הנמרים מסיבות טכניות. אחד מהם הוא רן בג.

סרן רן בג שימש כמדריך בקורס מ"פים ונקרא להיות נמר בתקופת הפגרה בין המחזורים בהם הדריך.


מתוך ההסכת "עושים הסטוריה"

הנמרים


"[רן בג] שמי רן בג. אני בן 74 היום. השתחררתי לפני כ-30 וכמה שנה. רוב השירות הצבאי שלי הייתי בצנחנים וביחידות חי"ר השונות. "


משה דיין, אריאל שרון ואחרים פנו אל קציני המילואים של צה"ל בבקשה בלתי שגרתית.


"[רן בג] ואמר לנו אריק שרון "חבר'ה, אני חוזר מהתעלה ואני מודיע לכם שקורית שם קטסטרופה לא נורמלית ואני רוצה, נגמר לכם המחזור ויש כעת חמישה שבועות עד המחזור הבא. מי שיכול שיתנדב להיות בתעלה, להיות מפקד מוצב, לכו שם לארבעה-חמישה שבועות, תרימו להם את המורל, תביאו מהניסיון שלכם ומי שרוצה שירים יד". אז הרמנו, היינו איזה 14-15 מדריכים, אני חושב שעשרה הרמנו מיד יד. והוא אמר "אוקיי". מישהו לקח את השמות שלנו ושלושה ימים אחרי זה מצאנו את עצמנו באוטובוס צבאי בדרך לתעלה."


רן בג היה אחד מתוך כחמישים קציני מילואים - מדרגת סרן ועד סגן-אלוף - שהתנדבו לפקד על המעוזים המופגזים במהלך מלחמת ההתשה. הקצינים האלה כונו בחיבה "נמרים": קיצור של "נודניקים ממדרגה ראשונה", מכיוון שבניגוד לקצינים הטירונים שפיקדו על המוצבים לפניהם, המילואימניקים המשופשפים ידעו איך להציק לפיקוד הבכיר כדי לקבל את הציוד והאספקה שרצו.


כבר ביומו הראשון בתעלה הבין רן את גודל האתגר שניצב מולו.


"[רן בג] כינסתי את כל האנשים במוצב, עשיתי להם הכרה מי אני, מי הם והדבר שראיתי, אנשים היו שפופים לחלוטין, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. שפופים, שפופים. [...] ואני חסיד התורה הצנחנית, אמרתי להעלות את המורל לאנשים, זה לקחת את היוזמה לידינו. ו...שיניתי שם קצת בעמדות ובזה ובפה ואמרתי להם "חבר'ה, משהו הולך להשתנות כעת. עד היום היו מפגיזים אותנו והיינו נכנסים לזה, מהיום אנחנו נפגיז אותם והם יכנסו לזהו". ואז באה לי משלחת של ארבעה אנשים ואמרה "רן, אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה, אל תתגרה בצד השני. אם אנחנו נתגרה בהם, הם יפגיזו אותנו". אמרתי "מה פחות כיף מזה? נפגיז אותם, הם יפגיזו אותנו, זה חלק מהכיף". אז הם אמרו "לא, לא, אם אנחנו לא נירה עליהם, אולי הם לא ירו עלינו". כלומר, זה היה נקודת מבט שאני לא הכרתי אותה כל כך. אני באתי מאיך אומרים? תרבות ארגונית, תרבות אחרת לחלוטין. [...] לקחתי את החבר'ה ואמרתי "יום חדש, שחר של יום חדש, היוזמה עוברת לידינו". השכבתי אותם בעמדות והתחלנו להתגרות קצת בצד השני שמסתבר שזו הייתה ההוראה, שהיוזמה תהיה בידינו. ו...אני חושב שהצלחתי להעלות חיוך על הפנים של האנשים שהם ראו שלא צריכים לשבת לחכות להפגזות האלה, אלא אפשר לגרום לצד השני לחכות ולראות."


גם לבעיית הצלפים שהטילו את אימתם על חיילי המוצב היה לרן מענה משלו.


"[רן בג] הרמתי טלפון לחבר שלי, בה"ד 3 איפה שהייתי מדריך בקורס מ"פ, היה שם קורס צלפים. הרמתי טלפון למפקד הקורס, אמרתי "בוא תשלח כמה חבר'ה צלפים, יעשו כאן את הסטאז' שלהם". ויום אחר כך מופיעים החבר'ה וחטפתי צעקות נוראיות מהמג"ד, "מי הרשה לך להביא צלפים?" אמרתי "חיילים בצה"ל גם, אנחנו היום הולכים לירות על הצד השני באותו נשק שהם יורים עלינו". [...] אז הוא אומר "טוב, אבל תעשה שלא יראו שהם צלפים". אמרתי "לא יראו, סמוך עליי". איך עושים שלא יראו? הולך צלף, מוצא לו עמדה ולידו יושב אחד עם מקלע. דרוך ונצור, הוא עם האצבע בהדק מנמנם. הצלף מסתכל, יורה כדור ומרביץ צרור במקלע. כלומר, שלא יראו שזה צלפים. ואז המצרים לא הבינו, הם היו שומעים צרור, פאח, היה נופל להם מישהו מעץ למעלה."


אי אפשר להפריז בתרומתם של הנמרים למאמץ המלחמתי של צה"ל במלחמת ההתשה. חוכמת החיים והניסיון הקרבי שהביאו למוצבים המופגזים חזקה מאוד את כוח העמידה של החיילים ואת התפקוד הקרבי שלהם - ואת כל זה עשו הנמרים בהתנדבות מלאה ותוך סיכון עצמי אדיר, שגם עלה בחייהם של כמה מהמתנדבים. יוסי עוזרד.


"[עוזרד] בוודאי שזה אלטרואיזם, זה היה אלטרואיזם יוצא דופן. באמת זה תופעה שלא חזרה. לא קיימת, אני לא זוכרת שקיימת עוד תופעה כזאתי של התנדבות ברמה הזאתי. לא, היו התנדבויות תמיד אבל להתנדב ללכת למקום שאתה יודע, זה גרין מייל. זה לא פשוט. ובאמת היו אנשים מדהימים. מהנמרים, חלק גדול מהם המשיך בצבא או במילואים או בקבע והגיעו לדרגות מאוד גבוהות. מישהו היה שם סרן, הם יצאו תתי אלופים. אח"כ הם התגייסו או שהיו במילואים. היו כאלה שהגיעו לעמדות הכי בכירות במשק הישראלי והגיעו לתפקידים מאוד ציבוריים. באמת אנשים יוצאים מהכלל, מדהימים."


אבל למרות תרומתם האדירה ואומץ ליבם של הנמרים - לא היה בכוחם לשנות את מצב העניינים הבסיסי בתעלה: לוחמי המעוזים המשיכו לספוג הפגזות בלתי פוסקות ולחיות תחת איום הצלפים. גם פשיטות הקומנדו המצרי על המעוזים לא נפסקו. בצה"ל הגיעו למסקנה שכדי לשכנע את המצרים בעליונותו של צה"ל יש להכות את המצרים מכה קשה וכואבת באופן יוצא דופן.

הזירה שנבחרה כדי להוציא לפועל את המכה הקטלנית הזו הייתה אי זעיר בלב מפרץ סואץ בשם 'האי גרין', שעליו ניצבה אחת המצודות המוגנות והמובצרות ביותר בחזית כולה. סיפורה של הפשיטה של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין - אולי המבצע הנועז והמסוכן ביותר אי פעם בתולדות צה"ל - יעמוד במרכז הפרק הבא של הסדרה שלנו אודות מלחמת ההתשה.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה