סא"ל גיורא שנאן

חלק מהנמרים לא קיבלו את התעודה שחולקה לחלק אחר של הנמרים מסיבות טכניות. לא ידוע אם גיורא שנאן קיבל את התעודה.

גיורא שנאן שימש כמפקד מעוז קוברה. בן 62 בעת שהתנדב לשרת כנמר.

חייליו סיפרו שנטע בהם בטחון רב תחת האש בגלל גילו ובגלל ההיסטוריה הקרבית שלו עוד מימי הפלמ"ח.

קורות חייו מאתר הפלמ"ח:

גיורא נולד ב- ד' באייר תרס"ח, 5 למאי 1908 בעיר גניצסק שברוסיה. הוא נולד להורים עשירים והיה אחד מששת ילדיהם. חיי הרווחה לא ערבו לו, הוא חיפש לו דרך חדשה. בשנים 1921-1923 היה חבר במחתרת הבולשביסטית. בשנים 1923-1925 עסק בציונות במחתרת, היה חבר ב"שומר-הצעיר" וגורש עקב כך בשנת 1925 לקזחסטן. הוא נקלע למצב קשה ולמצוקה. גיורא התחנן בפני השלטונות שימירו את היעד בארץ-ישראל, הם נעתרו לו. הוא נפרד מהוריו, אחיותיו ואחיו והגיע לארץ-ישראל בשנת 1927, הוא עלם בן 19 הקודח ביצר ההתיישבות והקיבוץ. עוד באותה שנה התקבל לחברות בקיבוץ אפיקים והיה בין מקימי הקיבוץ. שלושה מסלולים אפיינו את חייו: המסלול הביטחוני, המסלול החקלאי והמסלול הספורטיבי. מאורעות 1929 הסיטו אותו מאפיק החיים החקלאיים, והוא החל לעסוק בענייני הביטחון של הקיבוץ. בהמשך התנדב לכוחות ה"הגנה". בשנים 1934-1938 היה מפקד גוש עמק-הירדן. במהלכה של שנת 1941, בא אליו יצחק שדה וביקש ממנו שימליץ לו על מועמדים לגיוס לפלמ"ח, מאזור עמק-הירדן. גיורא עזר לו בהמלצות ובגיוס, בסיום התהליך הוא שאל אותו לגבי הגיוס שלו, תשובתו של יצחק שדה הייתה גיוסו של גיורא לפלמ"ח. הוא מונה למפקד פלוגה ב', זאת אחרי פציעתו של משה דיין. כעבור שבועיים יצחק שדה מינה אותו לסגנו, גיורא היה לסגן מפקד הפלמ"ח. בפלמ"ח הוא שרת שנה ושמונה חודשים, היה בסוריה, אץ לעזרת עין-זיתים, פעילות רבה עשה במסגרת תפקידו. אבל הקיבוץ משך אותו בחזרה - האדמה הריחנית, רננת הציפורים וניחוח השיחים. בשנת 1945 חזר לקיבוץ והחל להשקיע עצמו בלהיטות בעבודה קשה. הוא היה מאושר...אך התקופה ואירועיה לא נתנה לו לעסוק במה שאהב.

עם החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, חזר גיורא המפקד, לענייני הביטחון. הוא פיקד על הדגניות, שער-הגולן ומסדה. היה המפקד בדגניה במהלך הקרב המפורסם נגד השריון הסורי, הטנק ההוא שעמד בפתח הקיבוץ ובלם את האויב הסורי, היה באחריותו שלו, של גיורא . גיורא פיקד על גדוד 103 בעמק-הירדן, על חיל-הספר ועל גדוד 21 בגולני. אחרי מלחמת- השחרור נשאר בצבא. פעילותו בצה"ל - כשהתגייס לצה"ל כבר לא היה בחור צעיר. היה ממקימי החטיבות השונות. בשנת 1951 עשה קורס מג"דים, היה מצוי במחיצתם של "תינוקות" בני שלושים והוא בן ארבעים ושלוש. במהלך הקורס פקד אותו אסון כבד, בנו בכורו עוזי נהרג בנסיבות לא ברורות . הפגיעה והכאב היו נוראיים. ובכל זאת, גיורא לא עזב את הקורס. הוא חתם על שירות בצבא הקבע לעוד ארבע שנים. בהמשך, גיורא התעקש להצטרף לקורס הקומנדו הראשון של הצבא. היה זה קורס קשה מעין כמוהו וסיים את הקורס כחניך מצטיין. במשך חמש-עשרה שנה שימש מפקד גדוד מילואים, הוא השתחרר בדרגת סגן-אלוף.

מלחמת ההתשה "תפסה" את גיורא והוא כבר בן 62, יהודי לא צעיר. מלחמת ההתשה הייתה מלחמה לא קלה. משה דיין, שהיה אז שר-הביטחון, הגה את רעיון ה"נמרים" - הוא פנה לקציני מילואים וותיקים וביקש מהם שיתגייסו לצבא לתקופה של שלושה חודשים, כדי לפקד על המוצבים בתעלה. כששמע על-כך גיורא, הוא רצה להתגייס ולרדת לתעלת-סואץ, אלא שלא רצו אותו כל-כך. למעשה הוועדה הראשונה שקיבלה את טופס מועמדותו, פסלה אותו בטענה שהוא זקן מדי. גיורא לא ממש התרגש מהפסילה, הוא נלחם בהחלטה ולבסוף גייסו אותו. שלושה חודשים הוא שרת בדרום התעלה, פיקד על חיילים שיכלו להיות בגיל נכדיו. הוא שרת כמפקד מעוז וללא ספק היה הקצין הקרבי המבוגר ביותר בצה"ל . באותה עת נכדו עמד לסיים קורס טיס. פעילותו האזרחית - אחרי השחרור חזר גיורא לקיבוצו אפיקים.