חידת עמוס ירקוני – הבדואי שהפך למפקד הסיירת הנערץ

אסף גבור אתר הגבורה, מקור ראשון, 25 בינואר 2023
עמוס ירקוני שני מימין, צילום: באדיבות יחידת שקד

עמוס ירקוני שני מימין, צילום: באדיבות יחידת שקד


מוסלמי, בן לשבט בדואי, חבר כנופיה שנלחמה נגד הבריטים ונגד היישוב העברי – הרקע שעבד אל־מג'יד ח'אדר צמח ממנו לא רימז על עתידו כקצין בצה"ל, מפקד סיירת שדורות של חיילים יגדלו על דמותו. יותר משלושים שנה אחרי מותו, ספר חדש מנסה לפענח את חידת דמותו של עמוס ירקוני, הלוחם הנועז שניסה לבנות גשר מסוג אחר בין יהודים לערבים



"אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי. ירוק זה שם המשפחה שלי, ח'אדר. כדי למנוע שאלות מיותרות ועניינים ביטחוניים, המפקדים שלי ואני הסכמנו על שינוי השם. זה לא מפריע לי". כך, בצניעות ובפשטות, הסביר סגן־אלוף עבד אל־מג'יד ח'אדר אלמזאריב מדוע שינה את שמו. גם למחיר האישי הכבד ששילם על החלטתו לשרת את מדינת ישראל הוא התייחס בשוויון נפש. "בתפקידי כמפקד שטח היו לי כמה תקריות, כמו שסביר שיקרה בשמירה על הגבולות", אמר בקצרה. "באחת התקריות איבדתי יד ובאחרת נפצעתי ברגל".

במהלך שירותו הצבאי שבר ירקוני כל תקרת זכוכית אפשרית, וגם רבים מדפוסי החשיבה שהיו מקובלים בצה"ל הצעיר. הוא התווה את הנורמות והשיטות לשמירה על גבולות המדינה, חינך דורות של לוחמים, פיקד על יחידה מובחרת ובשלהי הקריירה הצבאית שלו שימש כמושל מרכז סיני. במשך שנותיו במדים – ולפעמים דווקא בבגדים אזרחיים – הוא קיבל צל"שים רבים וגם את עיטור המופת, והיה לחייל הבדואי הראשון שזכה לכבוד הזה. וחרף כל זאת, הוא הקפיד להישאר בצללים, הרחק מהעין הציבורית. רק בשנת תשמ"ה, לרגל זכייתו בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי, הוא ניאות להגיע לאולפני הטלוויזיה הישראלית ולהתראיין. העיתונאי רם עברון התאמץ לדלות מפיו פרטים על חייו, אך נוכח לדעת שבן שיחו לא יספק לו את מבוקשו בקלות. "אני מטבעי לא אוהב לדבר על עצמי, ולא רק בענייני הצבא", הסביר ירקוני בריאיון ההוא. "אפשר לומר שאני שמרן, ואפשר לומר שאני קמצן במילים".

בקולו השקט סיפר המרואיין כיצד הוא, בדואי מוסלמי, קשר את גורלו בגורל עם ישראל. "חייתי בשבט אלמזאריב ששוכן בקרבת המושב נהלל וקיבוץ רמת־דוד. בתור ילד, היהודים שהכרנו היו נראים לי כולם יפים. נטבע בליבי ובדמי שצריך לעזור לעם היפה הזה, וזו הסיבה העיקרית ששכנעה אותי לעבוד בשירות ביטחון ישראל. מתוך הכרה ברורה ובתור אדם עם יכולת החלטה עצמית, בחרתי באופן גלוי להצטרף לביטחון הישראלי. אני יודע שאני הולך נגד הזרם, אבל ראיתי את היהודים ורציתי ללכת בדרכם".

יותר משלושים שנה אחרי מותו, סיפורו יוצא הדופן של ירקוני יראה אור בקרוב בספר חדש מאת הסופר דני דור. ציטוט אחד שהוא מביא מפי אלוף בצה"ל ממחיש היטב את ההערכה שרחשו בצמרת הפיקוד לקצין הבדואי. "ההחלטה למנות את עמוס ירקוני למפקד סיירת שקד בשנת 1962 נתקלה במתנגדים", כותב דור. "איך נמנה בדואי מוסלמי למפקדה של אחת היחידות החשאיות ביותר בצה"ל? שאלו כמה מהם. איך קצין נכה עם יד אחת יוכל לפקד על יחידה כזו? שאלו אחרים. אלוף פיקוד דרום, אברהם יפה, חתך עם תשובה חד־משמעית: אם משה דיין יכול היה להיות רמטכ"ל עם עין אחת, עמוס ירקוני יכול לפקד על סיירת שקד עם יד אחת".

כל האמת בפרצוף

עבד אל־מג'יד ח'אדר נולד בשנת 1925 בכפר נעורה שבגליל התחתון. כחבר בכנופיה שפעלה נגד שלטונות המנדט בתקופת המרד הערבי הגדול, הוא השתתף בהצתת צינור הנפט מכירכוכ שבעיראק לנמל חיפה, והשחית גם רכוש יהודי. אלא שבעקבות סכסוך פנימי בכנופיה שינה ח'אדר את דרכיו. הוא התחבר לבני נהלל, ונעזר במשה דיין כדי ליצור קשר עם ההגנה. ב־1947, בעת שעבד בבתי הזיקוק בחיפה, הוא היה עד לטבח שביצעו פורעים ערבים בפועלים היהודים במקום. לח'אדר היה ברור לאיזה צד הוא משתייך: הוא רץ לביתן החשמלאים, והציל שישה אנשי צוות יהודים ששהו שם.

עם קום המדינה התגייס ח'אדר לצה"ל. הוא הצטרף לגדוד 300 על תקן של עוזר טבח, אך לא עבד במטבח אפילו יום. אחד ממפקדיו, אביגדור יוסיפון, זיהה מיד את יכולותיו וצירף אותו למשימות המבצעיות של היחידה. יוסיפון גם היה זה שהעניק לח'אדר את כינויו העברי, עמוס ירקוני. הצעיר הבדואי התגלה כלוחם נועז וכגשש בעל יכולות יוצאות דופן, ועד מהרה נעשה מ"כ. משם הוא המשיך והתקדם, יצא לקורס קצינים, וקיבל את התפקיד שהיה גולת הכותרת של שירותו הצבאי – מפקד סיירת שקד.

הסיירת המפורסמת – או החשאית ביותר, אם לחזור לימים ההם – הוקמה ב־1954 כדי להגן על גבולות הדרום, שהיו אז פרוצים כמעט לחלוטין. הייתה זו היחידה הראשונה בצה"ל שיהודים וערבים שירתו בה כתף אל כתף. גזרת הפעולה שלה התמתחה על פני כ־300 קילומטרים – מרצועת עזה לאורך גבול מצרים עד אילת, ומשם צפונה לאורך הגבול עם ירדן והערבה עד ים המלח. משימתה המרכזית הייתה לעצור את ההסתננות וההברחות מירדן ומרצועת עזה, וללכוד אנשי מודיעין מצרי שחדרו לישראל למשימות ריגול וחבלה.

בחורף 1959 ניהל ירקוני מרדף אחר חוליה מצרית בביצות חממה, מצפון לאשקלון. הוא התקדם בצמחייה העבותה כשלפתע נפתחה לעברו אש מטווח קצר. צרור שפגע בידו השמאלית ריסק אותה והביא לקטיעתה, אך לא גדע את השירות הקרבי של ירקוני. הקצין השתקם, חזר ליחידה, וכדי להשתמש ברובה הוא היה מניח את הקנה על הפרוטזה שלו, ודורך את הנשק בעזרת מתקן דמוי מזלג שהוכן במיוחד עבורו. בעת מרדף נוסף אחרי אנשי מודיעין מצרים נפצע ירקוני שנית, הפעם ברגלו, אך גם זה לא מנע ממנו להמשיך להוביל לוחמים במשימות נועזות.

בשעת צהריים מוקדמת אני מגיע לעין־הוד כדי לפגוש את אחד מפקודיו של ירקוני, אלוף־משנה במיל' יהודה מלמד. הוא מקבל אותי בחיוך רחב, שמח לספר על מעללי מפקדו המיתולוגי ועל הקשר המיוחד שנרקם ביניהם. "התגייסתי ב־1961 לצנחנים, עשיתי קורס מ"כים ואחר כך יצאתי לקורס קצינים", משחזר מלמד כשאנו יושבים בביתו הציורי בכפר האמנים. "מכיוון שאהבתי את הנגב, רציתי שישבצו אותי בגדוד חרב, שנקרא אז 'יחידת המיעוטים' או 'הגדוד הדרוזי'. בסופו של דבר החליטו להציב אותי ביחידה אחרת, וכך נשלחתי למחנה משמר הנגב. הגעתי לשם עם כובע מצ'וקמק של קורס קצינים, והתיישבתי לשיחה עם מפקד היחידה. הוא התחיל לשאול אותי מאיפה אני, מאיזו משפחה ומה השורשים שלי, ואז הכריז: קוראים לי עמוס ירקוני, אבל השם האמיתי שלי הוא עבד אל־מג'יד ח'אדר, ואני בדואי.

"הייתי בהלם. שמו האמיתי של ירקוני נשמר כסוד צבאי, מתוך הנחה שלא כולם יקבלו את העובדה שבדואי־מוסלמי מפקד על יחידה מובחרת בצה"ל. אבל עמוס כמו עמוס, לא השאיר דברים מתחת לשולחן אלא אמר את האמת בפרצוף".

מיד אחרי הריאיון הקצר במשרד העלה ירקוני את מלמד לג'יפ. "יצאנו למבחן קבלה ליחידה בבית האמיתי שלו, בשטח. הגענו לצפון הנגב, קרוב לגבול מצרים. עמוס הצביע על גבעה במרחק 300 מטר ושאל אותי אם אני רואה איילה. לא ראיתי כלום. הוא ניסה לעזור לי: 'אתה רואה את השיח? אצבע ממנו שוכבת איילה'. עדיין לא ראיתי כלום, אבל רציתי להתקבל לסיירת, אז אמרתי שאני רואה.

"אחרי הרבה זמן ביחידה והרבה סיורים למדתי להכיר את השטח ברמה גבוהה. היינו שם כמה בני קיבוצים, תרנגולים שוביניסטים, חשבנו את עצמנו למלח הארץ. והנה דווקא בדואי מוסלמי שגאה בדתו הוא זה שמלמד אותנו ערכים: מה זו אהבת הארץ, מהי התחשבות בזולת. הוא לימד אותנו להכיר את האויב ואת המניעים שלו, לדעת לאן הוא הולך ולאיזו מטרה, כדי שנוכל לנצח אותו. וגם במישור האישי – לדעת לכבד את האויב, וכאשר תופסים אותו לתת לו סיגריה וקפה ולהתייחס אליו כאל יצור אנושי".

סיירת שקד, שמנתה אז 35 חיילים בלבד, הייתה מעין יחידה אוטונומית שחיה בשטח ומשתלבת בו. הפעילות הייתה סודית ברובה, החיילים לא ענדו תגים ולפעמים גם לא לבשו מדים. "מדי פעם היה מגיע מפקד לביקורת או לביקור ביחידה. ירקוני היה מזהיר אותנו ואומר: חבר'ה, הגיעו מהצבא", צוחק מלמד.

כולנו היינו לבורנטים במעבדה

מלבד מלמד שירתו באותם ימים תחת פיקודו של ירקוני ארבעה קצינים: סאלח להייב, גם הוא בן שבט בדואי; שאול שלו ויואב וספי, שעשור אחר כך נפלו במלחמת יום הכיפורים; ואמציה חן (פצי), לימים תת־אלוף בצה"ל.

את פצי אני פוגש בביתו בכרמי־יוסף, וגם הוא שופע סיפורים על ירקוני. "בשנות השישים יצאתי לקורס קצינים, שהתקיים אז במחנה סירקין בפתח־תקווה", הוא פותח. "הגעתי לשם אחרי תקופה קשה של טירונות, אימון לוחם וקורס מ"כים בגדוד 890 של הצנחנים. במהלך אחת המטלות בקורס הקצינים פנה אליי בחור שחרחר שביקש ממני לסייע לו עם העברית ובכמה דברים נוספים. זה היה סאלח, לוחם בסיירת שקד ובן דודו של ירקוני. התחברנו באופן מידי כמעט. אהבתי להאזין לסיפורים שלו על הסיירת, שהיו יוצאי דופן במושגי התקופה. זה היה אחרי מלחמת קדש, ומרבית היחידות בצה"ל עסקו בפעילות אפרורית ומנומנמת.

"אני חיפשתי אקשן. כשעמוס ירקוני הגיע אליי לקראת סיום קורס הקצינים, צולע ועם יד תותבת, ושאל אותי אם אני רוצה להצטרף לסיירת שקד, התשובה הייתה ברורה. גם בגלל החשאיות, המרדפים והמבצעים שכללו שימוש בכלי רכב אזרחיים ובנשק מיוחד, וגם בגלל ירקוני עצמו, שדמותו סקרנה אותי. הודעתי למג"ד שלי בצנחנים שאני עובר לסיירת שקד".

חידת עמוס ירקוני – הבדואי שהפך למפקד הסיירת הנערץ
"לא הרגשתי יחס שונה ממפקדיי או מחייליי". ירקוני (שני מימין) עם אנשי סיירת שקד. צילום: באדיבות אנשי היחידה

פצי הגיע ליחידה המבוקשת, ולא התאכזב. "עברתי אימון, וכעבור זמן קצר יצאתי למרדף אחרי מבריחים שחצו את הגבול ליד כרם־שלום. היה לי מבחן של זיהוי חדירה וקיום מרדף באזור ואדי חנון. כשגיליתי את עקבות ארבעת הגמלים של המבריחים, לא היה שמח ומאושר יותר מעמוס. הוא היה גאה בחניכו האשכנזי שהצליח ללמוד את השטח ולזהות חדירה".

פצי מתאר את ירקוני כמפקד שהשפעתו ממשיכה ללוות את הלוחמים גם כשהוא אינו בסביבה. "במלחמת יום הכיפורים, הרבה אחרי השירות ביחידה, הגעתי עם אריק שרון לפיקוד ברפידים ונפגשנו שם עם גורודיש. הוא נתן לנו שני ג'יפים משוכללים, ויצאנו לשטח. בג'יפ שלי נהג דני וולף, אני ישבתי בכיסא המפקד, ומאחוריי היה מאיר דגן, לימים ראש המוסד.

"למחרת התחולל הקרב שייזכר לדיראון עולם – מתקפת הנגד של 8 באוקטובר. אוגדה 143 הייתה בחיפוי לאוגדה 162, שיצאה לתקוף מדרום לצפון את המערך המצרי, ופגשה מולה לוחמים מוכנים היטב. אנחנו היינו בערך מול גשר רפיח־דן. חטפנו כל הזמן טפטופים של ארטילריה. בשלב מסוים הודעתי לשני החברים שלי שעכשיו נברח קצת מהאש לכיוון הדיונות, ושם נאכל משהו. מצאנו לנו מקום, אספנו קצת זרדים, הדלקנו אש, מילאנו במים את קופסת הפח של ה'פלחי' – פלחי אשכוליות, שהיו המעדן של מנת הקרב – וחיכינו שירתחו. פתאום שמענו פגזים משמאל ומימין. קפצנו לג'יפ, והתרחקנו שוב מקו האש. חזרנו על הריטואל, ושוב נורו לעברנו פגזים.

"ואז שמעתי בראש את עמוס. הסתכלתי אל הדיונות מימיני ומשמאלי, עד שהעין נחתה על נקודה מסוימת. הוריתי לדני לנסוע לשם, ותוך כדי הטיפוס על הדיונה שמתי יד על המקלע שבג'יפ. זיהיתי חמישה מצרים מסתתרים תחת ברזנט, והורדתי אותם. אחר כך ירדתי מהג'יפ ומצאתי עקבות שיורדות לבקעה ענקית. 150 מטר מתחתינו התגלו עוד חמישה חיילים. היה ברור שאלה קציני התצפית שכיוונו את האש המצרית. כשהם התכופפו להרים את הנשק מהרצפה, גם הסיפור שלהם נגמר. מאיפה לאשכנזי כמוני היכולת לנתח את הקרקע, לזהות עקבות ולהבין איפה האויב מסתתר ואיך הוא חושב, אם לא ממורי הדגול עמוס ירקוני".

אילו עוד תכונות ייחודיות ראית אצלו?

"מעבר ליכולת קריאת השטח, הייתה לו פתיחות, סקרנות, והדבר החשוב ביותר – לדעת שאני לא יודע. אני חושב שעמוס נטע בי את שלושת הדברים האלה, ובזכותם יכולתי בהמשך לבנות עבור צה"ל תוכניות אימונים חדשות ולתת מענה לליקויים".

את הפתיחות והסקרנות של ירקוני ממחיש פצי בסיפור מראשית דרכו בסיירת שקד. "באחד הימים ישבתי במפקדה ועלעלתי ביומן המבצעים. תוך כדי סריקת הנתונים, התגלה לעיניי דפוס פעולה מעניין. זינקתי למשרדו של עמוס, כולי נסער, והצגתי בפניו את התגלית שלי: בכל מקרה של חדירה מעזה, המבריחים חזרו אל הגבול באותו ציר. גילוי נוסף היה שכל החדירות בוצעו בלילות ירח מלא, כנראה כדי לאתר את המארבים שלנו מבעוד מועד. הצעתי שבפעם הבאה שנחשוף עקבות בדיונות, נציב שם מארב; כשהמנוולים יחזרו – נוריד אותם או נעצור אותם.

"אני הייתי אז סגן־משנה שלפני רגע סיים קורס קצינים, ירקוני היה כבר בגיל 40 ובעל ניסיון רב, ובכל זאת הוא לא זרק אותי מכל המדרגות. הוא לא רק שמע אותי, אלא גם יצא בעצמו עם צוותי היחידה למארבים בנתיב החזרה של המסתננים. שיטת הפעולה הזו התגלתה כמוצלחת, ולימים הונהגה בכל צה"ל.

"גם אלופי פיקוד דרום דאז, אברהם יפה וצבי זמיר, ידעו שהם לא יודעים. זה מה שאפשר לנו להניח את אבני היסוד לתפעול הצבא בתקופה שבין המלחמות. המפקדים והחיילים ביחידה ראו עצמם לבורנטים במעבדה של עמוס ירקוני, שבודקת ובונה את תורת ביטחון הגבולות".

מלמד מעלה על נס תכונה נוספת של ירקוני: מתן גיבוי לפקודיו. "בסיור שהובלתי בנחל שקמה, אני וחייליי עלינו על עקבות", הוא מספר. "מכיוון שהיינו רק ארבעה חבר'ה, קיבלתי הוראה להגיע לפיקוד, לקחת איתי יחידת צנחנים ואז לחזור למקום. הגשש שלי אמר שמדובר באנשי מודיעין מצרים שבאו לתצפת עלינו, ועד שיוקפצו הכוחות למרדף, החוליה כבר תחצה את הגבול חזרה. החלטנו להתעלם מהפקודות ולשכב במארב. כשהמצרים חזרו ירינו בהם, הרגנו שלושה ותפסנו אחד.

"אחרי האירוע, שהוגדר כהיתקלות מוצלחת, הגעתי לתחקיר ראשוני אצל עמוס. אמרתי לו את האמת – שהפרתי פקודה. הוא הודיע לי שיגבה אותי, וכך עשה: הוא סיפר לאלוף צבי זמיר את האמת, אבל לקח על עצמו את האחריות. בסופו של דבר אני קיבלתי צל"ש על הפעולה".

שיטותיו של ירקוני יצרו בסיירת שקד אווירה ייחודית ואחווה משפחתית שלא התפוגגה גם שנים רבות לאחר פירוק היחידה. מפקד הסיירת עצמו לא שמר על דיסטנס מהחיילים, וכולם הרגישו שווים במחיצתו. "האווירה הייתה נטולת אגו, כולם היו חברים של כולם ולחמו יחד למען מטרה אחת", מספר מלמד. "אהבנו את עמוס והערצנו אותו. כשרצה לתת לנו בראש, הוא היה מסתכל אלינו בעיניים החודרות שלו, ולא היה צריך להוסיף מילה. הוא זכה בכבוד מכוח האישיות שלו, ולא מהדרגות.

"כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, בנימין בן־אליעזר (פואד) החליף את עמוס כמפקד היחידה. הוא ניסה להכניס קצת יותר סדר ומשמעת, אבל רוחו של עמוס, שנשאר ביחידה גם באותם ימים, שרתה על הכול. הוא דאג לנו באופן אישי, הכיר את המשפחות שלנו ואת ההתמודדויות שלנו. כשאני למשל חשבתי לפרוש מלימודי הרפואה, עמוס לא הסכים: הוא אמר שאני המשכיל של היחידה, ולכן עליי להמשיך. בהמשך השתלבתי כרופא במעוזים, והייתי ממקימי המכון לרפואה ימית בחיל הים והמכון הלאומי לרפואת צלילה ולרפואה היפרברית. זה הרבה בזכות עמוס, שראיתי בו מעין אבא".

לוויה צבאית לאזרח

גם אם אימץ לעצמו שם עברי, ירקוני לא התכחש מעולם לשורשיו, ולדבריו גם לא חש כל קיפוח. "לא היו לי אף פעם בעיות של אפליה, לפעמים מה שהפריע לי היה שהפלו אותי לטובה", כך סיפר בריאיון הטלוויזיוני ההוא. "קיבלתי את הזכות והכבוד לפקד על מיטב הנוער הישראלי – בני העיר ובני הקיבוצים והכפרים, צעירים שבחרתי אותם אחד־אחד וליוויתי אותם מהגיוס ועד השחרור. תיארתי לעצמי שהם מתפלאים שמפקדם הוא בדואי, ואולי יש איזושהי פגיעה בגאווה שלהם. בפועל לא הרגשתי אף פעם ממפקדיי או מחייליי שום יחס שונה. כולם נשמעו לי, והרגשתי חופשי במילוי תפקידי".

ירקוני היה נשוי לג'ורג'ט, ערבייה־נוצרייה מנצרת שהתאסלמה לאחר חתונתם. הם התגוררו בבאר־שבע וגידלו שם את ששת ילדיהם – שלושה בנים ושלוש בנות. "אבי ואמי דיברו ביניהם ערבית, גם אם הם לא ממש לימדו אותנו", מספרת אמירה ירקוני, בתו הצעירה. "ביקרנו מדי פעם את סבא וסבתא בכפר, והיינו מחוברים אליהם מאוד. אבא שלי מעולם לא התבייש בהיותו בדואי מוסלמי. בחגים הוא היה מזמין שייח'ים בדואים מהדרום לקפה ועוגה, ואורחים היו באים אליו להגיד חג שמח. מצד שני, הוא היה רחוק מאוד מהדת.

"היה לנו אבא של שטח במובן הטוב של המילה", היא מוסיפה. "הוא היה לוקח אותנו להרבה טיולים, מלמד אותנו על השטח ואפילו עושה לנו מבחנים. ירינו בחוגלות, חיפשנו פטריות כמהין בצפון הנגב ולמדנו לזהות עקבות. השטח היה חלק בלתי נפרד ממנו וממהות חייו. הוא אהב מאוד גם את הגינה של הבית וטיפח אותה. אם מישהו היה דורך על הערוגות – זה היה סופו, כי אבא היה קורא את העקבות ויודע מיד מי דרך. הוא היה חד־חושים בצורה משוגעת. אי אפשר היה להחביא או להסתיר ממנו דברים, כי הוא היה מריח הכול".

הנכות הפיזית של ירקוני לא הגבילה אותו גם בחייו הפרטיים. "אבא היה עושה הכול בעצמו. הוא היה מומחה בחביתות, היה פותח את הביצים ביד אחת. אולי הוא רץ פחות מהר בגלל הפציעה שלו, אבל אני לא חוויתי אבא עם מגבלה".

מתחת למעטה הקשוח, היא אומרת, אביה היה אדם רגיש ורומנטי. "הוא לא 'תפס מעצמו' בכלל, היה אדם צנוע כלפי חוץ וגם כלפי פנים. אב מסור ובעל אוהב, שקנה פרחים לאשתו, פינק אותה וכיבד אותה מאוד. מכיוון שהוא היה פחות בבית, המשימה החינוכית נפלה בעיקר על אמא. היא הייתה יותר דומיננטית בתחומים האלו".

אמירה, ילידת 66', זוכרת רק את שלהי הקריירה הצבאית של אביה. "הוא נקרא פעמים רבות למילואים והשתתף במלחמת יום הכיפורים, אבל זו כבר לא הייתה מציאות של אבא שמשרת בקבע או מפקד על סיירת. הרגשתי את היחידה דרך האנשים הרבים שהגיעו אלינו הביתה. עד היום סיירת שקד זו משפחה. אני חושבת שאבא היה אדם נדיר, וכשאתה פוגש אדם כזה, אתה רוצה להיות כל הזמן במחיצתו".

אחרי שחרורו מצה"ל עבד ירקוני במשרד השיכון, ובין השאר ניסה ליצור פתרונות של מגורי קבע לשבטים הבדואים בדרום. "בתור חבר ולמעשה בן משפחה, הייתי שותף לתסכול שלו מול המערכות הממשלתיות", מספר מלמד. "החזון שלו היה להביא להתיישבות חוקית ומסודרת של השבטים הבדואיים, הוא לקח את זה כמשימה הגדולה והמרכזית של חייו באזרחות, אבל לא הצליח להתמודד מול חומות הבירוקרטיה והפוליטיקה של הממשלות השונות".


ירקוני השתייך אומנם במקור לשבט מהצפון, אבל קשריו עם הבדואים בדרום היו מעולים. "הם נתנו לו כבוד, ובצדק", מספר מלמד. "אני זוכר שבשנת 1964 היה שיטפון גדול בנגב, והשייח' של אחד השבטים התקשר לירקוני וסיפר שהבת שלו נעדרת. יצאנו מיד לשטח, איתרנו אותה והחזרנו אותה לביתה. בשבט עשו חפלה גדולה לכבוד עמוס והכירו לו תודה על ההצלה הזו. הוא בהחלט היה גשר בין ישראל לבדואים, וחבל שלא נצלו אותו כמו שצריך. אני מאמין שאם הוא היה חי היום, המצב בנגב היה נראה אחרת".

בוגרי סיירת שקד שמעו לא פעם ממפקדם את עמדותיו בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בשלב מסוים הם ניסו לשכנע אותו להשתלב בפוליטיקה, אך הוא סירב. "הייתה לו יכולת לראות מהלכים עתידיים. הוא הבין שאפשר לסיים הרבה פעולות בניצחון, אבל בסופו של דבר התוצאה שלהן לא תהיה חיובית", אומר מלמד. "כבר בזמן מלחמת ששת הימים, כשהבנו שירושלים והכותל בידינו, עמוס אמר לי חצי־בערבית חצי־בעברית: 'יא יאהוד, עכשיו יש סיכוי אמיתי. תגידו שאתם מוכנים להחזיר את השטחים, ויהיה שלום'. תוך כדי המלחמה הוא הבין את הנקודה: אי אפשר להגיע לאידיאה, ולכן אם יש רגע שבו אנחנו מנצחים, צריך לנצל את זה כדי להשיג פשרה. הוא האמין שצריך לתת לפלסטינים הגדרה עצמית, שינהלו את החיים שלהם תוך כבוד והתחשבות בצד השני. ויתור מעמדה של כוח, לשיטתו, הוא הניצחון הגדול".

בשנת 91' הלך ירקוני לעולמו. "למרות הפציעות, הוא היה בריא לחלוטין עד גיל 70", מספרת בתו. "הוא אהב חברה, אהב לארח ובעיקר אהב את החיים הטובים. ואז גילו אצלו סרטן, ואחרי זמן קצר הוא נפטר".

לאחר מותו ביקשו יוצאי הסיירת להעניק לו כבוד אחרון ולארגן לו הלוויה צבאית. כאזרח שכבר לא שירת במילואים, ירקוני לא היה זכאי לכאורה ללוויה כזאת, אך חבריו האמינו שבכירים ובכירים־לשעבר בצה"ל יוכלו לדאוג לכך. אלוף במיל' רחבעם זאבי, שהיה אחד ממפקדיו של ירקוני, אכן מילא את בקשתם.

"בהתחלה פנינו לפואד, שהיה אז חבר הכנסת, אבל לא קיבלנו ממנו עזרה בנושא", מספר מלמד. "כעסתי מאוד. סיפרתי על כך לחיים חפר, שכני בעין־הוד, שהכיר גם הוא את עמוס. חפר התקשר מיד לגנדי, אמר לו 'בוא, שמע סיפור', והעביר לי את הטלפון. מיד אחרי השיחה איתו, גנדי ארגן לוויה צבאית בקריית־שאול בתל־אביב. שישה קצינים בדרגת תת־אלוף נשאו את הארון, ונשיא המדינה חיים הרצוג נכח בטקס. מאז, מדי שנה, אנחנו מתייצבים ליד הקבר ומעלים את זכרו".

"אבי הגששים בצה"ל", כך כינה גנדי את ירקוני. "גישוש וגששות זה לא רק לגלות עקבות וללכת בעקבותיהן. זה לדעת לקרוא את השטח, את מה שמתחולל בו ומה שמשתנה בו ומה שעומד להשתנות בו, על ידי ראייה של פרטי פרטים. להבין מה היריב עומד לעשות. אלה דברים שאי אפשר ללמוד בבית הספר, אלא צריך לגדול איתם. לא רק לדעת איך האבן זזה ממקומה והגוון שלה משתנה, או לזהות את העשב השבור ולהבין שמישהו עבר במקום. עמוס היה הרבה יותר מזה. הוא היה מפקד מבצעי מעולה שהגששות הייתה אחד הכלים שלו, ובזכותה הוא הגיע להישגים".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה