בין הריסותיו של קיבוץ בארי שרד "צריף הנוסטלגיה" שמתאר את גבורת אנשי המקום מול האויב המצרי במלחמת העצמאות, ומגולל בגאווה צנועה את עמלם ועלילותיהם של חלוצי הספָר לאורך השנים

מה שברור הוא ש"צריף הנוסטלגיה" ניצל. ביקשתי מבן משפחה שהיה שם שיצלם, אבל מי יכול לצלם; הצילום יצא שבור במקצת, אבל זוהי האמת, האמת שבצילום. מדוע לא שרפוהו הרוצחים? אפשר טעו, ואולי לא היו בו באותן שעות מבקרים מועדים לטבח, ואולי לא הבינו כמה חשוב הוא הזיכרון, העבר המשוקע בפנימיות ההווה. מי ידע לפענח לב ארור?

אני אוהב את אתרי הזיכרון הפשוטים הללו שבקיבוצים; יקרים הם לי שבעתיים מהלובר והבריטיש מוזיאום גם יחד. הצניעות מזקקת את הזיכרון, והוא מחליק כך ללב, אוחז בנשמה. לפני כשלושים שנה ביקרתי בצריף הנוסטלגיה בבארי ונשביתי בקסמו. כמו חבריו בקיבוצים אחרים, הוא מהלך קסם על הבאים בשעריו.

כשאני מתבונן בתמונות שאחרי השריפה הגדולה, אני מבקש קודם כול מחילה על חדירה לרשות הפרט; בפעם האחרונה שהייתי שם ביקשתי רשות, אבל זוהי דרכו של הזיכרון, כשהוא מתחולל, לפעמים כבר אין ממי לבקש רשות.

מפריחי השממה

צריף הנוסטלגיה, מספר אתר הקיבוץ, הוקם בשנת 1976 כתערוכה, במלאת שלושים שנה לעליית בארי על הקרקע. בתמונות שצולמו בימים אלו נראית התצוגה כמו לא קרה דבר. שריטה של כדור אקראי לא פגעה בזיכרון. נשמרו אותם סוכני נוסטלגיה, פרטי ההווי של קיבוץ, פיסות חיים. במעין משיחת מכחול עדין, נרשמים קווי המתאר של יישוב בנגב, עולים קשיי הסתגלות למדבר הסובב. מבלי לדבר גבוהה גבוהה, מוכרזת "הפרחת השממה", אותה סיסמה ציונית ידועה משנות החמישים של המאה הקודמת; צצה השפעת המרחק ממרכזי היישוב, מתגלות בעיות הביטחון, וכמובן מרחפת מעל הכול הגאווה בהישגים, אבל כמו שרמזתי, גאווה צנועה. התמונות – חלק מתמונת־על, הקיבוץ בחייו – די מזכירות קיבוצים אחרים, דומות־שונות; כמו ביישובים אחרים, כמו בישראל.

בתצוגה ששרדה, אני מתעכב על שני פריטים. גם הם דומים לחלוטין לבני סוגם ביישובים אחרים. רק שבבארי הם גברו על הלהבות, האש לא יכלה להם. אני מתכוון ל"אות הקוממיות" ול"נס הקוממיות". מדובר באותות כבוד שהעניקה המדינה ליישובים (אות הקוממיות הוענק גם לחיילים) אחרי מלחמת הקוממיות. אכן, 75 שנים אחרי, כדאי לחזור ולו לרגע לשם המקראי היחידאי הזה, "קוממיות", שדוד בן־גוריון כה עמל להחדירו לתודעה הציבורית.

בארי זכתה באות ובנס, כיישוב שבאביב־קיץ תש"ח היישיר מבט למתקפת הצבא המצרי ועמד בגבורה לנוכח הפלישה ההיא. אות וסימן לכך הוא בית הביטחון מחורר הכדורים שעומד עדיין על תילו (במיקום הישן של בארי; כמה קילומטרים מהקיבוץ הנוכחי).

ביום העצמאות תשט"ו הגיעו נציגי בארי מהנגב הרחוק כדי לייצג בטקס את קיבוצם. בטקס שנערך באצטדיון רמת־גן בשעה 11:00 בדיוק, השתתפו עימם נציגי כתשעים יישובים. במסדר, בסגנון דאז, הפשטות הכתיבה את הכללים. המחלצות שעטו אז היו חולצות לבנות, מכנסי חאקי וחצאיות כחולות. ליד השלטים הקטנים שציינו את שם היישוב הזוכה באות התייצבו שני נציגיו, איש ואישה. מן הסתם אז, בשנת תשט"ו, עלתה בטקס בבואת "מגש הכסף" של אלתרמן, "אז מנגד יצאו נערה ונער", "לקבל את הנס האחד אין שני" – נס הקוממיות. הנס ניתן ליישובים ששרדו, עמדו במערכה ונותרו במקומם (על רקע זה צמחו תלונות שונות, ולא כאן המקום לעסוק בכך). בארי עמדה במערכה, לא ננטשה; הנס הוצב בכבוד הראוי לו בארכיון. חלפו שנים והנס הועבר לבית הנוסטלגיה. חלפו שנים והנס נקרא למערכה נוספת.

החרב והזית

אומר מילה בעניינו של הנס. נס הקוממיות מעוצב בפשטות עתירת סמליות. צורתו כמעין מגן קדום, המזכיר שלהגנה פנינו. המגן העגול מוקף בעיגול מתכת האוחז בו, וזה מקובע על תורן המצדיק את השימוש במונח נס. כן, לא שכחתי, הנס לא היה רק מונח טכני. בהיקפו החיצוני של המגן, מסביבו, נכתב: "בעד שרות פעיל במלחמת הקוממיות תש"ח תש"ט"; השנים תש"ח תש"ט מופרדות־מחוברות על ידי מגיני דוד קטנים. הנס עוצב בצורה סטנדרטית, היה גנרי, לא הזכיר שם מקום ספציפי; כפרשנות לו, מוצבת בסמוך תעודת "אות הקוממיות", עטופה דגלונים בצבעי כחול־לבן ואדום, הדגל והדם, שסימלו את מלחמת הקוממיות, ובה נכתב השם המפורש בארי.

במרכזו של מגן הנס נחקק סמל ארגון ההגנה, חרב עטופה בענף זית (היום בצה"ל סיכת מ"מ), המשדר בבהירות שאין למעלה ממנה את החובה לשלב חתירה לשלום והגנה. במרכזו עלה תאנה, המכסה חלק מהחרב ומוסיף נופך חקלאי נוסף לסמל, ובו חקוקה מנורה, הלא היא סמל המדינה, זאת מ"שער טיטוס". עם ישראל והשלום, עם ישראל והציונות.

נס הקוממיות איננו זר לציבור הרחב, למצער לפוקקדי מוזיאונים יישוביים. בדרך כלל הוא מוצב כשחזיתו קדימה אל הצופה; כך זכרתי, התמונות הרבות שבדקתי איששו זאת. יש בו גם צד אחורי המשלים את התמונה. כבר התנצלתי על החדירה לפרטיות, אבל במוזיאון הקטן של בארי העזובה אפשר להפוך את הנס ולהתבונן בצידו השני. בצד האחורי נכתבו חלקי פסוק בזו הלשון ובזו הצורה: "כי תאמר בלבבך: רבים הגויים הללו ממני – לא תירא מהם", והכתוב עטוף בעיגול ענפי זית ולמטה שוכן לו צנוע מגן דוד קטן. המקור הוא כמובן בספר דברים: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם" (דברים ז, ז-יח). את צמצום הפסוק לנוסח שבנס הקוממיות ניתן לראות כסוג של "מדרש ציוני", ניסוח המשמיט את הממד הדתי, את "זכור תזכור את אשר עשה ה' א־לוהיך"; משמיט, ואולי משאיר מקום להשלמה בבוא העת.

אני מביט בנס הזה בהשתאות; החרב – חרב! אי אפשר בלעדיה, אך השדר הכללי הוא מתון, משדר שלום, מלמד כמה רצו היישובים הללו להיות חלק ממהלך גדול של בנייה ולא של הרס, כמה ביקשו שלא להיקלע למרחץ הדמים, לגבורה הכפויה של עמידה מול צר ואויב בנגב הנצור של ראשית המלחמה והפלישה הגדולה שבהמשכה. הם שחלמו שלום, זכו לנס הקוממיות. יש כאן כמובן משחק לשון. נס תרתי משמע, זוהי דרכה של העברית. נס כדגל ונס כפלא מותכים לישות לשונית־סימבולית אחת.

איך ישתלבו הגעגוע והטראומה

נס הקוממיות ניתן למי שמודה בניסו, אבל בסתיו תשפ"ד אינני בטוח שטיבו של הנס נהיר לי. בבארי, שריח העשן טרם פס ממנה, לא היה בסתיו הזה נס, לדאבון לב, אבל נס הקוממיות נותר זקוף, מתריס נגד אויב ומתנכל. האידיאל של יישוב־ספר שטופח בשנות המדינה הראשונות ממשיך להתקיים. שום זייפן נרטיבים לא יפגע באמת הבסיסית זאת. אנחנו באמת רוצים לעבד את הקרקע עד למטר האחרון, שאת קו הגבול יקבע להב המחרשה. זו איננה רק קביעה פוליטית, זוהי באמת משאלה ערכית. וכאשר "עולים על מדים", כשמניפים את החרב, לוחשים דברי נבואה קדומים: "וכתתו חרבותם לאתים".

לגילויי הסמליות אין סוף; היא אחוזה במקום, כמו הייתה קשורה בו בשלשלאות ברזל. בארי, שעלתה לנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז יחד עם עוד עשרה יישובים, נקראה על שם כינויו הספרותי של ברל כצנלסון, הוגה דעות ומנהיג פועלים שהלך לעולמו כמה שנים קודם לכן. רבים ראו בו באר מים חיים, באר מחייה. ברל היה המנסח המהוקצע של עקרון־האב של מוסר הלחימה היהודי, "טוהר הנשק". בקיץ 1939, נוכח מלחמת העולם העומדת בפתח, מלחמה שטומאתה ידועה לכל יהודי, הוא טבע סיסמה של טוהר. בסתיו תשפ"ד, כששרידי הטומאה החמאסית עדיין זרוקים בשטח, אין מקום ראוי יותר מבארי להזכיר זאת. לא נכחד, לא תמיד הצלחנו לעמוד ב"רף המוסרי" של טוהר הנשק, לעיתים היה גבוה מדי, אבל אנחנו רצינו והשתדלנו. וגם עכשיו, במלחמה הנוראה שנכפתה עלינו נגד מי שהדבר האחרון העומד לנגד עיניו הוא טוהר הנשק, אנחנו משתדלים.

תמיד מסיימים בתפילה. בארי, ועימה בנותיה־חברותיה, קום תקום. נס הקוממיות ייוותר זקוף. איך ינציחו בבארי את שמחת תורה תשפ"ד? ימים יגידו, ואני בסך הכול יהודי שמתפלל. מתפלל ש"צריף הנוסטלגיה" יישאר, יביע נוסטלגיה שתמיד יש עימה געגוע. אני מתרפק, מקווה שיישאר צריף, המושג שבהוויה הציונית נתפס כצנוע כל כך. איך יציינו במוקד הגעגוע את מה שהפוך לכל געגוע? איך ישתלבו הגעגוע והטראומה? איך מתכננים "צריף נוסטלגיה" שייקבע בו גם "זכור את אשר עשה לך עמלק"? שיהיה בו חלק שיזכיר את מוזיאון לוחמי הגטאות? אני מאמין שהזיכרון היהודי רב השכבות יציע כלים לכך, ידאג שבארי תזכיר לכולנו לזכור. אני מאמין, מאמין ומתפלל.

פרופ' ישראל רוזנסון הוא נשיא מכללת תלפיות בחולון