"רציתי לשנות את עצמי, ולגרום לה להתגאות בי": סיפורו של הילד שנאזק מול אמו - והפך למצטיין אלוף

אם הייתם מספרים לסמ"ר סדריק גרין לפני 5 שנים שהוא הולך להיות לוחם בגבעתי, לפקד ולקבל הצטיינות מאלוף פיקוד הדרום, אין מצב שהוא היה מאמין לכם. באותה התקופה, כנער צעיר בתל אביב, היה עסוק בעיקר בלעזור לפרנס את אימו, שעלתה לארץ וגידלה אותו לבד, לאחר שאביו הוחזר לפיליפינים כשהיה בן שנתיים.

"היה לא פשוט בשביל אמא, לגדל ילד לבד בארץ שהיא בקושי מכירה",  משתף סמ"ר גרין. "עד היום קשה לה לדבר עברית. היא הייתה עובדת כמנקה, יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב, ולא הייתי פוגש אותה. רוב הזמן הייתי לבד".

כשהתבגר, הפסיק להגיע לבית הספר: "העדפתי ללכת לעבוד בגלידריה, במשלוחים, כדי לנסות לעזור בבית". זמן קצר אחר כך החל לעסוק בפעילויות בלתי חוקיות, ונפתחו לו תיקים במשטרה. "לא היה אכפת לי מה יקרה מחר או מחרתיים, רק מה אני עושה היום. לא חשבתי בכלל על הצבא" הוא מודה. 

נקודת השבר הגיעה ערב אחד, כששוטרים באו לעצור אותו בגין אלימות, ואמו פתחה את הדלת. "ביקשתי שהיא לא תראה איך אוזקים אותי. היא התחילה לבכות", הוא משחזר את אותם רגעים, "פתאום ראיתי כמה אני מקשה עליה, גם ככה היא פה לבד. אמרתי 'אני רוצה לשנות את עצמי, ולגרום לה להתגאות בי'".

כשהגיע הצו הראשון, הרגיש סדריק שזאת בדיוק ההזדמנות להגשים את מה שהבטיח לעצמו, ולשנות את דרכיו. "הבנתי שזה הצ'אנס שלי לעשות מה שהאמנתי בו פעם - להגן על המדינה", הוא מספר בגאווה, "האמנתי שזה ישנה אותי ויאפס אותי ויגרום לאמא להתגאות, שבחרתי בקרבי'". 

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. ביום הגיוס, אחרי ששכנע את אימו לחתום על טופס בן יחיד לשירות קרבי, נאמר לו שהוא לא יכול להתגייס בגלל תיק פתוח במשטרה: "אמרו לי לחזור עוד 4 חודשים, וגם אז זה היה בסימן שאלה. החלטתי לא לוותר - זה יהיה יום הגיוס שלי". 

"ביקשתי לדבר עם כולם, ישבתי שם כל היום, התחננתי שיגייסו אותי. עד שהגיע קצין שהקשיב לסיפור שלי, ואמר לי 'תעלה לאוטובוס'. אני אפילו לא זוכר את השם שלו, אבל הוא אמר שהוא נותן לי הזדמנות, ולפני כל טעות שאני עושה שאזכור את זה. התחייבתי והתכוונתי לזה". 

סדריק עלה לאוטובוס, ועל מדים לראשונה. עם תחושה של תקווה לדרך חדשה, הגיע לגבעתי, והבין שהמסע שלו רק מתחיל. "היה לי קשה מבחינת משמעת. כשנותנים לי הוראות אני מיד רוצה להתווכח ולהגיד 'לא בא לי'. רציתי לשנות את זה בעצמי, עשיתי לעצמי סוויץ' במוח - מעכשיו זה לא מה שאני רוצה, אלא מה שדורשים ממני ומה שצריך לעשות. השינוי הזה הקל עליי", הוא נזכר. 

"היה לי קשה גם כי אני מגיע מתרבות שונה. איפה שגדלתי כל אחד הגיע ממדינה שונה - הודי, פיליפיני, אפריקאי. כשהגעתי לצבא הייתה תרבות מאוד 'ישראלית', שלא הייתי רגיל אליה".

אחרי שצלח לא מעט אתגרים, סמ"ר גרין סיים את המסלול וקיבל את הכומתה הסגולה. הוא יצא לקורס מ"כים, וחזר לפקד בגדוד שלו על הפלוגה המבצעית. חצי שנה אחר כך יצא גם לקורס סמלים בכירים, אליו מגיעים המפקדים האיכותיים ביותר, שנבחרים על ידי מפקדי הפלוגות והגדודים שלהם. היום הוא סמ"ר באותו הגדוד בו התחיל, בתור יד ימינו של המ"מ והאוזן הקשבת של החיילים, ויש כמה דברים שחשוב לו שכל אחד מהם ידע: 

"הרבה חיילים אומרים 'קשה לי, אי אפשר'. אני תמיד אומר 'אפשר, בטח שאפשר, תמיד אפשר'. אני נותן דוגמאות ממה שאני חווה וחוויתי. כשהייתי צעיר חיפשתי דרך קלה, ומאוד מהר מצאתי את עצמי בבור עמוק. אני אומר לחיילים שלי את מה שהייתי אומר לעצמי הצעיר אם הייתי יכול - לא להיות פזיז, לא ללכת על מה שקל. אין קיצורי דרך. זה מה שאני רוצה שהם ידעו, יחד עם ההבנה שתמיד יש תשובה למה שאנחנו רוצים לעשות, גם אם זה הכי מסובך".

רגע לפני השחרור, הוא מקבל את השיחה שגורמת לו להסתכל לאחור על המאבק שלו והדרך שעבר - כשמודיעים לו שהוא מצטיין מפקד פיקוד הדרום. "בהתחלה לא האמנתי, חשבתי שעובדים עליי בטלפון", הוא משחזר בחיוך. "חשבתי 'משהו פה לא הגיוני, אפילו בבית ספר לא קיבלתי הצטיינות, אז פה?'". ההלם הראשוני התחלף בהתרגשות כשסיפר לאמו על ההצטיינות, "היא הייתה מאוד גאה. זה מה שרציתי לעשות מההתחלה, שהיא תתגאה בי. היא אמרה לי שהיא ממש מתרגשת, ושהיא בעצמה רואה את השינוי שאני עברתי. אני מרגיש שהצלחתי".

את האהבה שלו למדינה ולצבא ייקח איתו הלאה, ועם השחרור הוא רוצה להשתלב בשירות הביטחון. "גיליתי שזה מה שאני אוהב", הוא מנמק בפשטות, "כל פעם שאני שומר, אפילו עכשיו, בדיוק ירדתי משמירה בקו חברון, אני עומד ומרגיש כאילו 'בואנה, אנשים יכולים לישון בשקט בזכותנו. כי אנחנו פה'. זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים".