הקרב על פתיחת הכביש נבי-ישע – יפתח – מנרה – סתיו 1948 (ע"י פלוגה ב' גדוד 23 – חטיבת כרמלי)

נתן איל
הקרב על פתיחת הכביש נבי-ישע – יפתח – מנרה – סתיו 1948 (ע"י פלוגה ב' גדוד 23 – חטיבת כרמלי) - צלש מחט - מלחמת השחרור - קרב נבי ישע - נתן איל


סיפור הקרב על פתיחת הכביש נבי-ישע – יפתח – מנרה – סתיו 1948 (ע"י פלוגה ב' גדוד 23 – חטיבת כרמלי). מספר נתן איל בעל צל"ש מהקרב.



1. המ"פ קרא למפקדים של הפלוגה (מ"מ, סמ"מ ומכים) ומסר לנו שקיבלנו פקודה דחופה לכבוש מחדש את המשלט (ההר ששלט על הכביש הנ"ל) צפונה מהקיבוץ יפתח. המשלט נתפס לילה קודם ע"י כוח כנראה פלוגה ומעלה של צבא סורי או קאוקז'י או משותף. הפקודה התקבלה בבוקר מוקדם ועלינו היה לכבוש בהתקפת יום מוקדמת ככל האפשר, כנראה למנוע מהם להתארגן ולהתבצר במקום.

2. המשלט כנראה הוא מוצב מצפה פאר 744 (באותו זמן לא ידעתי בדיוק איך הוא מסומן על המפה). זה היה הר די גבוה ומסולע.

3. פלוגתנו הייתה מפורסמת בפיקוד הצפון כפלוגה מוצלחת מאוד מהחטיבה, לאחר שהצליחה בחודשים שלפני כן בכל הקרבות שהוטלו עלייה מול הצבא הסורי. הניצחונות שלנו היו הודות לניהול הפלוגה ע"י מפקד הפלוגה שהיה מפקד מוכשר מאוד עם יכולת ניהול קרבות בחוכמה גדולה ובעל נסיון עשיר. המפקד היה איתמר בן ברק – מקיבוץ חניתה, אשר השתתף בפשיטה ללבנון ביחד עם משה דיין בפיקודו של ווינגייט. איתמר היה גם מפקד שאנו הפיקודים שלו (המפקדים וחיילי הפלוגה) הערצנו אותו מאוד והיינו מוכנים ללכת אחריו בכל קרב. הוא חינך אותנו להילחם באומץ לב ובמורל גבוה.

4. לצערנו, לפני הקרב המתואר כאן, שבו אנו התכוננו, המ"פ איתמר הועלה לתפקיד סמג"ד הגדוד וסמ"פ ניהל בפועל את הקרב.
היה ידוע לנו שיותר מאוחר בן גוריון הזמין את איתמר אליו והטיל עליו את הפיקוד על הנח"ל.

5. "לקרב יום" אנו היינו מודאגים כי כמעט כל הקרבות שהשתתפנו לפני כן עם איתמר נערכו בלילות, דבר שנתן לנו יתרון גדול. לכן כאשר התחלנו את ההסתערות על המשלט הנדון, התפרסנו בצורה רחבה בהיקף של שתי מחלקות של הפלוגה.

6. אחרי כמה שעות של הסתערות על המשלט, תוך הפעלת, בעיקר מקלעים מהכתף ואש נשק קל, הצלחנו להשתלט על המשלט עם מספר פצועים קל, והאוייב נסוג. ההסתערות הייתה טובה והיות והצלחנו בה הדבר העלה את המורל שלנו.

 

7. באותו אחר הצהריים והערב התארגנו על המשלט בפריסה של שני ריכוזים מחלקתיים. כל מחלקה היוותה ריכוז אוטונומי. תוך כדי הקרב התמניתי למפקד המחלקה בפועל ומפקד המחלקה שלי, גרשון, קיבל את הפיקוד על המחלקה השנייה והמ"פ בפועל (טוביה) התמקם כנראה בקירבת המחלקה השנייה. המחלקה של גרשון קיבלה את הגיזרה הצפונית של המשלט, והמחלקה שלי קיבלה את הגיזרה המערבית הדרומית של המשלט.

8. התארגנות המחלקה שלי כללה חלוקת הכיתות בשטח המערבי והדרומי וכאשר הדגש היה להצבת המקלעים בצורה יעילה. כמו כן חיזוק העמדות ע"י ביצורן בעזרת סלעים ואבנים (לא ניתן היה לעסוק בחפירה במשלט זה).

9. בלילה הגיעה תחמושת נוספת ורימונים בעזרת סוסים או חמורים שהביאו לנו גם את האוכל. אספקת התחמושת והרימונים והאוכל חולקו למפקדי הכיתות (עם רזרבה של רימונים במרכז המחלקה).

10. כמו שזכור לי, ההתארגנות נמשכה עד הבוקר ואולי יום נוסף. בבוקר של מחרת הכיבוש או אחריי יומיים, מוקדם בבוקר, התחילה הרעשה כבדה ארטילרית או של מרגמות  על כל המוצבים ואחרי כמה שעות התחילה הסתערות על המשלט, בכוחות מוגברים של האוייב, כנראה בהיקף של גדוד.

11. הסתערות על שטח המחלקה שלי הגיע מן המערב בחיפוי האש הארטילרית ותוך הפעלת אש מקלעים ותת מקלעים. בשלב ראשון אנו הצלחנו בשעות הראשונות של ההסתערות עלינו להגיב בצורה חזקה ואני מעריך שבהסתערות הנוספת, הגענו לקרב פנים אל פנים. במקביל הצלחתי לחלק את הרימונים הנוספים למפקדי הכתות והשימוש ברימונים מצידינו היה רב ואפקטיבי. יחד עם זה התחילו להיות לנו נפגעים והתחמושת התמעטה.

12. בשעות אחר הצהריים (לאור הכוח האוייב שהיה עדיף מאוד) קיבלתי הוראה להתחיל לבצע נסיגה מודרגת תוך לחימה וגם להוציא את הפצועים.

13. אחרי שהמחלקה הצפונית נסוגה כנראה ראשונה במורד ההר והתברר לי שעיקר ההתקפה הייתה על מחלקתי המשכנו בקרב פנים אל פנים, תוך זריקת רימונים והעברת הכוח בגלים לכיוון הנסיגה.
14. אני זוכר בעצמי על מספר רימונים שזרקתי על המסתערים עלינו כדי לא לאפשר להם להתקדם מעבר לצעדי הנסיגה שלנו ושלא יצליחו להכניס טריז בין כוחות המחלקה שלי (היות והקירבה שלהם הייתה של 10 עד 20 מטר, ראיתי איך נפגעו המסתערים עלינו מהרימונים שזרקנו עליהם כולל הרימונים שאני זרקתי בעצמי). כמו כן הצלחנו לצרף את הפצועים או לסחוב אותם לכיוון מזרח למורד ההר (אני בעצמי סחבתי על הגב פצוע בשם שעיה תוך הפסקות לשם ניהול הקרב, לשמחתי אחרי שבמורד ההר החובש לקח אותו והתארגן להמשיך להוריד אותו, שעיה פצוע בגב, החלים בבית חולים).

15. כך הצלחתי להוריד את המחלקה במורד המזרחי דרומי של ההר והתארגנו למסע לכיוון קיבוץ יפתח. משם אספו אותנו כלי רכב מהגדוד לבסיס במטולה.

16. התברר לי שהגדוד הכין כוחות גדולים יותר להסתער בלילה על המשלט שאנו שלטנו בו וכמו כן שבזמן שאנחנו כבשנו את המשלט ושלטנו בו, התנועה למנרה נפתחה.

17. בקרב זה ובעיקר בלחימה פנים אל פנים, המחלקה אמנם נלחמה בצורה מאוד אמיצה, תוך הקרבה עצמית בכל שלבי הקרב.
אחת הדוגמאות שאני זוכר זה על המ"כ (גד) שפיקד על הכתה שהייתה אחראית על הקטע המערבי הצפוני של המחלקה, אשר אישית נלחם מול ההסתערות עם זריקת רימונים מתמדת ובשלב אחרון, כאשר נגמרו הרימונים, זרק אבנים. לצערנו גד היקר נהרג בשלב ההוא (גילו היה 20 לערך והיה פטריוט גדול).

18. המחלקה שלי, כנראה, ספגה את עיקר ההתקפה, ולמרות הלחימה העיקשת והאמיצה, היינו צריכים לסגת, אמנם בצורה מודרגת. אבל הכאב הגדול היה  שהיו לנו נפגעים רבים (חמישה חברים טובים של המחלקה כולל גד נהרגו וכמחצית הפצועים היו שלנו).

19. לאחר מספר ימים פרסם הגדוד באישור החטיבה ציונים לשבח של מפקדים וחיילי הפלוגה אשר נלחמו באומץ לב רב. ביניהם הופיעו חמשת ההרוגים של המחלקה ומספר פצועים. כמו כן ציינו לשבח את מפקד המחלקה הצפונית (גרשון) וסגנו (חנן - שנפצע ושל דוידסקו שהמשיך אחריו) וכן צויינתי גם אני (הצטיינות בניהול המחלקה במשך כל זמן הקרב, ובגילו אומץ לב בלתי שכיח).

20. אחרי הקרב האחרון הזה המליץ סמג"ד הגדוד (אני מניח איתמר) שאצא לקורס קצינים אפילו בתוך תקופת הקרבות. לאחר בחינות ארציות נשלחתי לקורס קציני חי"ר שנמשך 4 חודשים וחצי וכלל גם שלב ניהול הפלוגה.

21. בסיום הקורס, באמצע 1949 הקרבות הסתיימו וצה"ל עבר לרה אירגון.
חטיבת כרמלי תוכננה לעבור למילואים. לארבעה בוגרי קורס קצינים מהחטיבה, הוצע לנו לעבור לחזק את חיל התותחנים. לכן המשכנו בקורס השלמה לקציני תותחנים ובסוף שובצתי לתפקידי קצונה בגדוד 404.


נתן איל במנרה (מימין) עם חבר במלחמת השחרור





הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה