בפעולה הזו גרמתי להצלת חייהם של שאר חברי הצוות שלי

ביום ראשון, 7 באוקטובר 1973, רק יום אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הייתה אמורה פלוגת החרמ"ש בה שירת אלון כסלו לסיים את הקו בתעלת סואץ שבסיני. ביום שבת, תוך כדי ההכנות, קיפול הציוד והעברתו מהמוצב בו שהו למפקדה, פרצה המלחמה. בדרכו חזרה למוצב, הסתער אלון כסלו, אז טוראי, עם הכוח שהיה עמו בהתקפת נגד להגנה על התעוז "טלוויזיה", כשהוא נוהג בנגמ"ש. כסלו נפצע בהתקפה, אך למרות זאת טיפל בפצועים, פינה אותם עם הנגמ"ש הפגוע לעורף ואף התנדב לצאת למשימות נוספות.

ב־9 באוקטובר לחם כסלו בקרב בחמוטל וגם שם טיל פגע בנגמ"ש בו נהג, וכל הלוחמים שהיו עליו נפצעו או נהרגו. גם כסלו נפצע מרסיסים בגבו, אך למרות פציעותיו לקח פיקוד על הנגמ"ש, ותחת אש כבדה חילץ את הצוות למקום בטוח, ובכך מנע פצועים נוספים.

"ברגע של הפציעה אתה לא ממש מרגיש כלום", הוא מתאר היום. "אתה עושה מה שצריך לעשות בלי היסוסים. הייתי בעל הניסיון הקרבי הרב ביותר, והבנתי שעליי לנסות ולחלץ את  אנשי הצוות שלי לאזור מוגן. אני חושב שבפעולה הזו גרמתי להצלת חייהם של שאר חברי הצוות שלי".

במעשיו הוכיח טוראי כסלו אומץ לב, יוזמה ודבקות במשימה. על כל אלו הוענק לו צל"ש מאו"ג מידי תא"ל אברהם רותם, אז מפקד עוצבת סיני.

לא אותה פלוגה

אלון כסלו התגייס לצה"ל בנובמבר 72' והתנדב לשרת בשריון, מתוך רצון עז לעבוד עם טנקים. לאחר מספר חודשי טירונות ברפיח, שובץ כסלו בחרמ"ש (חיל רגלים משוריין).

"בתור לוחם חרמ"ש הייתי חייל חי"ר לכל דבר, ושימשתי כנהג של נגמ"ש המ"מ", הוא מספר. "בקיץ 1973 ירדנו לפעילות מבצעית בקו תעלת סואץ במסגרת גדוד שריון של חטיבה 14. באותה תקופה הקו הזה היה שקט ושלו, כמעט עד כדי הרגשה של נופש. כל היום והלילה עסקנו בתצפיות ובסיורים בעיקר על קו המים. הפלוגה שלי שירתה בגזרה המרכזית בתעוז שנקרא 'טלוויזיה'.

"בתקופת שירותי בקו התעלה היה שקט, שבדיעבד התברר כמרמה. רוב הזמן לא זיהינו פעילות חריגה בצד השני של התעלה. החיילים המצרים המעטים שנצפו נראו משועממים למדי, ממש כמונו, והחטיבה שלנו הייתה מיועדת לסיים את התעסוקה בקו התעלה ביום ראשון שאחרי יום הכיפורים.

"בערב יום הכיפורים, שהיה גם יום שישי, הוכרזה כוננות, ורוב היציאות המיוחדות בוטלו, אך לא העלינו בדעתנו שלמחרת תיפתח המלחמה האיומה הזו.

"ביום שישי בבוקר, סיור שלנו זיהה עקבות חדירה של שני אנשים שהגיעו אלינו מהצד השני של התעלה. התחיל להתפתח מרדף ממושך בתוך דיונות החול שבצד שלנו. המרדף נמשך כמעט עד למועד כניסת הצום, ובסופו של דבר נתפסו חיים שני חיילים מצרים אחרי שקברו את עצמם בחול באחת הדיונות וכיסו את עצמם בשיח.

"לפני כניסת הצום, בעת שכולם ישבו ואכלו ארוחה מפסקת, הגיע הג'יפ של המח"ט עם נהגו והביא לנו שני בקבוקי שמפניה עם ברכה חמה על ההצלחה במרדף. בגלל שהיה כבר מאוחר, ולמעשה הצום כבר החל באופן רשמי, החלטנו להשאיר את שני הבקבוקים ולשתות אותם ביחד מיד לאחר צאת החג. אינני יודע אם מישהו זכה לשתות את היין הזה. כפלוגה, לא היינו אותה הפלוגה שהייתה בערב החג".


כסלו וחבריו לפני המלחמה

קולות מלחמה

עם תחילת החג, קמה הפלוגה של אלון מוקדם כדי לטפל בנגמ"שים שהשתתפו יום קודם במרדף. הם היו עסוקים בהכנות לפינוי התעוז שתוכנן למחרת, ובהעברת הציוד למפקדת הגדוד. בכל אותו הזמן, אף אחד לא ניחש שבשעות הצהריים המאוחרות תיפתח המלחמה הגדולה.

"רק לקראת שעות הבוקר המאוחרות כונסנו לשיחה ונמסר לנו שיש ידיעות לא ברורות לגמרי, וייתכן שבשעה שש תיפתח מהצד המצרי אש מוגבלת", הוא משחזר את אותם רגעים. "למרבה האבסורד ולמרות הידיעות, המשכנו לפנות את רוב התחמושת מהמוצב. יצאנו מהתעוז לקראת השעה אחת וחצי, ונסענו בשיירה קטנה של שלושה נגמ"שים בדרך קיצור, דרך הדיונות, לכיוון טסה. אחרי נסיעה לא ארוכה, חלפו מעלינו מספר מטוסים מצריים בטיסה נמוכה, ומיד הבנו שמשהו אינו כשורה. רשת הקשר התמלאה בקולות מלחמה, והבנו שכוחות גדולים עולים לעבר התעוז שלנו. התחלנו לנסוע חזרה לכיוונו, חברנו לכוח נוסף של הפלוגה והתחלנו בביצוע הסתערות רכובה לעבר כוחות האויב. לא חשבנו פעמיים ולא נקטנו בשום טקטיקת לחימה זהירה, פשוט הסתובבנו לעבר מקורות האש, יישרנו קו והסתערנו. אני זוכר שכשהתקדמנו במעלה הדיונה, פתאום ראינו את הדיונות שמעבר לה שחורות מרוב חיילים מצרים שהסתערו רגלית מזרחה. תוך כדי ההסתערות, הבטתי לשמאלי וראיתי את הנגמ"ש שהיה סמוך אלינו, עליו פיקד המ"כ מכפר סאלד, יצחק ווסרמן ז"ל. הוא זכור לי כבחור ברזילאי, כהה עור וגבוה מאוד. הוא עמד זקוף וגבוה בצריחון המפקד ופרש את ידיו לצדדים, לסמן 'ישרו קו והסתערו'. אז ראיתי אותו נפגע מכדור וצונח לתוך הצריחון. חלפה בי לפתע ההכרה שאנחנו נמצאים במצב רציני ולא סתם בתרגיל.

"דקות ספורות מאוחר יותר הנגמ"ש שלנו נפגע מאר־פי־ג'י בתא הנהג. הנזק לכלי לא היה גדול, אך כולנו נפצענו, בעיקר מרסיסים וכוויות. מפקד הכלי, שהיה מ"כ מחליף, לא תפקד וכנראה שהיה מבוהל מאוד. חששנו מאוד מהפגיעה הזו ומהפציעות שלנו. פחדנו שהנגמ"ש יכול לפתע להתלקח ולהתפוצץ. ביקשתי מכל האנשים לקפוץ מהכלי ולהתרכז לצדו. כשירדנו מהכלי ראיתי שיואב תורג'מן נפגע מרסיס בעינו ומזרחי נפצע בידו. חבשתי אותם באמצעות התחבושות האישיות שלי ושלהם. כאשר הבנו שהנגמ"ש נשאר בכשירות סבירה, הוריתי להם לעלות עליו בחזרה ונהגתי לתוך המעוז שלנו. שם, בתוך אחד הבונקרים, הוקמה תחנה לטיפול בפצועים.

"ביום שלישי בבוקר התארגן כוח טנקים ונגמ"שים מהגדוד שלנו כדי לנסות ולחלץ את אנשי המעוז 'פורקן', שמצאו את עצמם מוקפים בחיילים מצרים באזור דיונות שנקרא 'חמוטל'. באותו היום שימשתי נהגו של המ"פ שלנו. בשלב מסוים זוהתה קבוצת חיילים במרחק מה מאיתנו וניתנה לנו פקודה לנוע לעברם כדי לחלצם. פתחנו בתנועה ומיד נפתחה עלינו אש תופת. השבנו באש וזרקנו רימונים רבים תוך כדי ההסתערות. אני זוכר שמספר חיילי האויב היה רב כל כך, שנאלצתי גם לדרוס רבים מהם בנסיעתנו המהירה. ככל שהתקרבנו לקבוצת החיילים שבאנו לחלץ, הבנו שמדובר בחיילים מצרים וניתנה לנו פקודה לסוב לאחור. ברגע שהסתובבנו, נפגעו בזה אחר זה כל הכלים שלנו. הנגמ"ש שלי נפגע מטיל במיכל הדלק, וכל לוחמיו נפצעו או נהרגו. הנגמ"ש שלנו נתקע במדרון אחורי, וממש באותו הרגע עבר לידנו נגמ"ש נוסף של הפלוגה שלנו. הם נעצרו לידנו וכולנו עברנו לנגמ"ש שלהם. הכלי היה מלא באיברים של פצועים והרוגים. כשהגענו לתאג"ד, הגיעו מיד אנשים נוספים מהפלוגה כדי לעזור בפינוי. כשפתחו את הנגמ"ש, ראיתי את המחזה הנורא של חבריי הפצועים וההרוגים. זכורה לי תחושת החידלון המלווה בהבנה שהדברים לא יחזרו להיות אף פעם כפי שהיו קודם.

"בקרב הזה נפצעתי שוב באופן קל למדי מרסיסים שחדרו לגבי. נחבשתי במקום ופוניתי במסוק לבית־החולים. בגלל מצבי הקל, הושארתי במחנה האוהלים שבצד בית־החולים. זו הייתה ממש תמונה ממחזה אבסורד: נשארנו רק אני והמ"פ במחנה אוהלים ענק שהוכן לקליטת אלפי פצועים. לא מצאנו את עצמנו שם וראינו שלאיש לא אכפת מאיתנו. החלטנו לברוח משם ולחזור לפלוגה".