"אם אני נשאר פה עוד כמה דקות, אני נשרף"

מיד אחרי שפתחו המצרים במתקפה אווירית על קו בר־לב בחצי האי סיני, החלו הטנקים של גדוד 52 לדהור לכיוון תעלת סואץ. תוך כדי שהם התקדמו קדימה ואחורה לאורך הגזרה הדרומית, הטנק בו נהג סמל (מיל') אבי גורן נפגע מספר פעמים, אך למרות כל זאת הוא הצליח להמשיך ולהילחם והציל חיילים רבים שנפצעו.

“כשהתחילה המלחמה פתאום אמרתי לעצמי, ‘הופה, זה כבר לא משחק ילדים, זה עניין אמיתי'. במלחמה אין לך זמן להתעכב על מחשבות. מהר מאוד אתה מבין שאתה נלחם על חייך", מסביר גורן.

יכולותיו של נהג הטנק הצעיר הוכיחו את עצמן בכל פעם מחדש כשנתקל באתגרים משמעותיים במהלך הקרבות על סיני. תוך כדי הלחימה הארוכה, סיכן גורן את חייו על מנת להציל את חבריו, וחזר לא פחות מארבע פעמים לשדה הקרב – אפילו אחרי שנפצע. במעשיו גילה אומץ לב ונכונות לחימה למופת, ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

מגן אנושי

בסביבות השעה 14:30, ביום הראשון של המלחמה, אחרי שעבר לחימה בת חצי שעה שהצליחה למנוע מעשרות אלפי חיילי קומנדו מצרים לחצות את התעלה, קיבל הטנק של גורן הודעה לפיה הוא מוקף בחיילים מצרים שבעוד רגע עשויים להשמיד את הטנק שלו. "ראינו חושך בעיניים. המצרים קיבלו את ההודעה שאנחנו מפריעים להם בצליחה, אז הם שלחו ים של כוחות לכתר ולהשמיד אותנו. לפתע ראינו מאות חיילים עם כלים וטילים מאחוריהם. סובבתי את הטנק ואמרתי 'חבר'ה, היכונו להמראה'. לא עניין אותי שום דבר, הבנתי שאני חייב לחצות אותם. נסעתי במהירות ולא היה לי אכפת אם ניצבו בפני דיונה או בור. כל הזמן נסעתי, שברתי לצדדים ודרסתי חיילים מצריים בלי חשבון בכלל. אני, מבחינתי, ראיתי את הנקודה אליה היינו אמורים לסגת וזהו.

"כשהגענו לצד השני החלטנו שנלך לראות מה קורה עם טנק שנפגע מוקדם יותר. הגענו אליו, ופתאום כוח מצרי התחיל לירות עלינו. הם ידעו שנבוא לחלץ את הטנק וחיכו לנו, ופתאום ברד של טילים ירד עלינו. ברחתי לכל הכיוונים, עשיתי סיבוב לגבעה סמוכה והתחלנו לירות עם המקלעים שלנו. אני זוכר שפעם נוספת נסעתי ודרסתי אנשים בלי חשבון עד שברגע מסוים ראיתי, תוך כדי הנסיעה, שמאחורי תלולית במרחק של 6 מטרים ממני מתחבא חייל מצרי עם סאגר שכוון לי לראש. בלי לעשות חשבון הנחתי עליו את הזחל וקברתי אותו במקום. לצערי, הפעולה הזו דרשה ממני להאט, מה שהביא לכך שחטפנו פגיעה מפגז שנכנס לתוך הטנק וגרם לנו להיעצר.

"באותו רגע חטפתי הלם ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי שמעתי מישהו צורח. זה היה הטען־קשר של הטנק שלנו, ישעיהו (פקה) מלכסון ז"ל. ראיתי שהוא קרוע לגמרי מהפגז שחדר לטנק, ואז המט"ק שלי, חגי אלמגור, הפנה את תשומת ליבי לכך שחסר לנו איש צוות אחד. עשינו ספירה, הסתכלנו החוצה וראינו את התותחן, אנדרש גוטמן ז"ל, שוכב בלב השטח המצרי אחרי שהועף מהטנק. אני והמפקד שלי עמדנו מאחורי הטנק, והתלבטנו מה לעשות. החלטתי לתת למט"ק את הנשק ואמרתי לו שיחפה עליי בזמן שאני ארוץ להביא את אנדרש. התחלתי לרוץ ופתאום הרגשתי שיורים עליי ממרחק של 15 מטר. אני זוכר ששמעתי אותם צועקים 'אל־יהוד', 'איטבח אל־יהוד'.

"הם ירו עליי בזמן שרצתי כמו משוגע את מאה המטרים האלו שהרגישו כמו נצח. למזלי, הכדורים רק עברו לידי ולא פגעו. הגעתי לאנדרש בלי נשק והוא אמר לי 'תעזוב אותי, אני פצוע קשה'. אמרתי לו, 'שתוק, זה אבי, אני פה בשביל לקחת אותך'. הרמתי אותו על החזה שלי והתחלתי לרוץ אחורה, וכל זאת תחת אש תופת. גררתי אותו תוך כדי שאני רץ, ובדרך ספגתי פגיעה. מיד ראיתי שהוא חטף את האש וחסם אותה מלהגיע אלי. אני לא נפגעתי, והצלחתי להגיע לטנק, איתו. הוא, בעצם, חסם את הכדורים שהיו מכוונים אלי".


בטקס הענקת העיטור (צילום: אתר הגבורה)

כמו תרנגולת בגריל

בימים שאחר כך התחלף צוותו של גורן והוא התמנה לנהג הטנק של מפקד הגדוד, האלוף (מיל') עמנואל סקל. אחרי מספר ימי לחימה לצידו של המג"ד, במסגרתן הצליח גורן לחמוק מאש האויב ואף להציל את חייהם של סקל וחבריו לצוות, הצטרף גורן לצוות נוסף. "חזרתי לאחת העמדות שלנו אחרי שישה ימי לחימה בהם לא ישנתי, וביקשו ממני לשמור. אחרי ויכוח קצר הבנתי שאין לי ברירה, ועליתי לשמירה. פתאום קיבלתי דיווח שיש חוליית בזוקה שמתמקמת מעל החניון בו שהה הגדוד שלנו. היו באזור כשלושה טנקים בודדים, והצוות שלי התארגן ראשון לכן יצאנו והסתערנו עליהם.

"ראינו מולנו גבעה, הבחנו בצוות הבזוקה ולאחר מכן כל הכלים שלנו הסתערו עליהם. כשהגעתי למרחק של כמה מטרים מהגבעה והתכוננתי לדרוס אותם, חטפתי שתי מכות חזקות ואיבדתי את ההכרה. אין לי מושג לכמה זמן הטנק נעצר, אבל בשלב מסוים התחלתי לשמוע פיצוצים של תחמושת שהתחילה להתלקח. הדלק התחיל לבעור וכך גם התא והמשענת האחורית שלי. הייתי כמו תרנגולת בגריל. התעוררתי והרגשתי כמו בחלום. הרגשתי שאני עולה מעל הטנק ורואה אותו בוער. שאני רואה את כל ההיסטוריה ואת כל המשפחה שלי, ואז חשבתי שאני כבר מת.

 “זה היה ממש כמו שמספרים. ריחפתי אי שם למעלה כשלפתע התחיל להיות לי חם והתחלתי להישרף. צעקתי ‘אני מת, אני מת', ותוך כדי הבנתי שאם אני שומע את עצמי, זאת אומרת שאני לא באמת מת. התעוררתי, בדקתי שכל האיברים שלי במקום ואז אמרתי לעצמי ‘אני בוער, אני צריך לצאת מכאן'. פתחתי את מדף הנהג כדי לצאת, ופתאום עבר לי כדור ליד הראש. ראיתי כמה מצרים שוכבים לפני ומחכים שאני אצא. אמרתי לעצמי: ‘אין לי מה להפסיד, אם אני נשאר פה עוד כמה דקות, אני נשרף. אם אני יוצא מלמעלה הם יורים בי'. הגעתי להחלטה שהחלק הכי פחות חשוב בגוף זה הידיים, אז ישבתי בפנים, כשאני מוגן, והוצאתי את הידיים מלמעלה והתחלתי לירות עם העוזי המצ'וקמק.

“יריתי מחסנית ראשונה, שנייה ושלישית, ולא פגעתי בזבוב. במחסנית הרביעית היו לי מעצורים כך שנשארה לי מחסנית אחת אחרונה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: ‘אבי, אין לך ברירה. אם אתה לא פוגע בהם עכשיו, אתה מת. אתה לא יכול להישאר פה'. הוצאתי את הידיים פעם נוספת ופגעתי בשישה חיילים, אחד אחרי השני, וראיתי אותם תופסים את החזה ומתגלגלים במורד הגבעה. שניים נותרים שלא נפגעו תפסו מחסה, ואז הבנתי שזה הצ'אנס שלי ושעכשיו אני צריך לקפוץ.

“קפצתי החוצה ועשיתי סיבוב לראות אם יש פצועים או הרוגים. לא ראיתי כלום מלבד להבות, אז אמרתי לעצמי שגם אם יש אנשים בפנים הם כבר מתים. פתחתי בריצה של החיים שלי לכיוון הכוחות הישראליים. היה לי ברור שאני לא אצא משם בחיים, עד שהגעתי לכוח ישראלי. המ"פ הסתובב אלי עם העוזי, וצעקתי לכיוונו ‘אל תירה עלי, אני ישראלי'. אני זוכר שבסוף המלחמה יצאתי עם הרבה שאלות. אבל דבר אחד אני אומר בלב שלם: אנחנו ניצחנו שם – ובענק".