"התחבקנו חיבוק גדול כי ידענו שלמחרת מישהו לא יהיה בחיים"

במשך שנים, אל"ם (מיל') פרופ' דן אנגלהרד טיפל בנפגעי אסונות בכל רחבי העולם. במסגרת תפקידו כרופא במשלחות סיוע הוא נאלץ להתמודד עם מראות קשים, שהחזירו אותו בכל פעם מחדש לימי מלחמת יום הכיפורים.

במהלך המערכה הקשה, תוך כדי קרב ההבקעה הגורלי שהתרחש ברמת הגולן, הוא טיפל באין־ספור חיילים פצועים. חלקם לא שרדו. “אספתי אליי שני חובשים יתומים שנותרו בלי מפקד, והם עזרו לי לטפל בפצועים", הוא נזכר בבהירות. “שלחתי אותם עם אמבולנס כדי לפנות פצועים מהאזור. האמבולנס חזר מחורר, ודוד, אחד החובשים, חטף רסיס בצוואר. הוא אמר לי: ‘דני, אני הולך למות', אבל הרגעתי אותו, בדקתי לו דופק ולחץ דם, עשיתי לו אינפוזיה ופיניתי אותו למסוק שהמריא לצפת. כשהתקשרתי לבית־החולים לשאול לשלומו נמסר לי שהוא מת במהלך הנסיעה. זה לא פשוט להתמודד עם אובדן של אדם שנקשרת אליו. במלחמה הזאת איבדתי שני חובשים, ואני לא שוכח אותם עד היום".

אל"ם (מיל') פרופ' דן אנגלהרד הציל במהלך הקרב חיי אדם רבים וגילה אומץ לב, מסירות ודבקות במשימה, ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

רעש השרשראות

בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, שירת אנגלהרד כרופא של גדוד 53 שהוצב ברמת הגולן וניהל חילופי אש שגרתיים עם הסורים. בראש השנה, כשנשאר בכוננות בדרום הרמה, הוא הבחין בשיירות סוריות מתקרבות לגבול ולא האמין למראה עיניו. “ראיתי שיירות עצומות נוסעות לכיוון הגבול עם אורות דלוקים", הוא משחזר. “הסמג"ד שלי, שמוליק אסקרוב, נשאר כמפקד התורן והבנתי שאני חייב לדווח לו על כך. אמרתי לו: ‘שמוליק, אם היית רואה את מה שאני רואה לא היית ישן בלילה. הסורים באים'. זה נראה לי כמו משהו רציני יותר מיום קרב, אבל בטח שלא מלחמה. הוא הבטיח לעדכן ולהעביר את זה הלאה, ובאמת בימים הבאים לא קרה שום דבר. לאור השקט המדומה הזה, תכננו לצאת הביתה ביום הכיפורים, אבל אז הכוננות הוחמרה והיינו משולהבים לקראת יום קרב נוסף שנתפס כדבר כיף.

“בערך בשעה אחת בצהריים התכנסנו בחדר של המג"ד, עודד ארז, שהמליץ לנו לאכול ולשתות למרות הצום, כי בקרוב עומד להתחיל יום קרב. אני זוכר שזה מאוד השפיע עליי, כי דווקא בתור אדם מסורתי הבנתי שצריך לאכול ולשתות כדי להתאושש מהצום.

“עשר דקות לפני השעה שתיים, בלי שום התרעה מוקדמת, חלפו מעלינו מיגים והתחילה הפגזה ארטילרית מדהימה. הטנקיסטים רצו לטנקים, והצוות הרפואי שלי ואני נסענו לצומת חושניה כדי לרכז את כל הפצועים שמגיעים מאזור ציר הנפט. לפתע, הגיע אליי הקמ"ן הגדודי שהתלונן שאין לו מה לעשות. אמרתי לו שהתקבלה התרעה על מוצב שנפגע, ושהוא יכול ללכת לשם עם אבי, החובש שלי, על מנת לפנות את הנפגעים. הם עלו על הנגמ"ש ונסעו אל המוצב, אבל הקשר איתם אבד מהר מאוד וחששתי שהסורים מתקרבים. זמן קצר לאחר מכן שמעתי את השרשראות של הטנקים שלהם והבנתי שהסורים כבר בחושניה. ידעתי שאני לא יכול להילחם בהם בעזרת ה'עוזי' הקטן שהיה לי, אז קיבלתי אישור מהמג"ד לנסוע לנפח.

“בדרך לנפח עברתי ליד החוליה הטכנית של הגדוד, ופגשתי את אבנר, החופ"ל שלנו. הזהרתי אותם שהסורים מתקרבים, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם, כי בסוף הם הגיעו אליהם. הגעתי לנפח והתמקמתי במפקדת עוצבת 'הגולן', שם רפול, שהיה המאו"ג, נתן לנו פקודה לרדת לאזור הירדן כיוון שהסורים התקרבו לפאתי נפח. אמרתי שאני לא זז משם כי חיכיתי לקמ"ן ולחובש שלי.

“למחרת בבוקר קיבלתי ידיעות לפיהן הסורים מתקרבים לנפח, והוריתי למי שנשאר בבסיס לנסוע איתי מערבה. בשעה שבע בבוקר, כשעמדנו לצאת מהבסיס, הגיחו מולי יובל הקמ"ן ואבי החובש שהביאו איתם 16 פצועים. הם סיפרו לי שהם עברו בין הטנקים הסוריים כדי להגיע עד אלינו, וסיכנו את חייהם. אחר כך נסענו משם לאזור עליקא כדי לטפל בפצועים. בדיעבד התברר שהאינטואיציה שלי הייתה נכונה, כי על ידי כך שעזבנו את האזור ניצלנו מידיהם של הסורים שהרגו הרבה אנשים שנותרו בנפח. זו הרגשה לא פשוטה, כשכולם נהרגים מסביבך ורק אתה נותר בחיים. זו תחושה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה".

אבא בשדה הקרב

מחוזקים ומעודדים מהמפגש המחודש, נסעו אנגלהרד ואנשיו אל שאריות הגדוד שהוצב בדרום רמת הגולן על מנת להתכונן לקרב ההבקעה. “היינו חבורה של קצינים תחת פיקודו של יאנוש בן גל, מח"ט 7. בכל ערב, לפני שיצאנו לפעולה, התחבקנו חיבוק גדול כי ידענו שלמחרת מישהו כבר לא יהיה בחיים. נכנסנו למהלך ההבקעה, ובכל נקודת עצירה קיבלנו את המשימה הבאה. במהלך אחת העצירות קרה דבר מוזר מאוד: קצין מסתורי בשם ‘חמש' עלה בקשר במין שלווה ורוגע, ממש כאילו אנחנו הולכים לים. יוסי בן חנן הסביר לי שהוא מסיירת מטכ"ל ושהצוות שלו הגיע כדי לעזור לנו מול הקומנדו הסורי. בהמשך קיבלנו משימה לכבוש תל נוסף, במהלכה יוסי נפצע וחולץ על ידי אותו ‘חמש' מסתורי. רק לאחר המלחמה התברר לי כי מדובר ביוני נתניהו, שאפילו הפך למג"ד שלנו.

“כמי שאסף הרבה אנשים בקרבות אימצתי לחיקי שני חובשים שנותרו בלי מפקד, שהוא כמו אבא בשדה הקרב. כשהתקבלה התרעה על הפגזה באזור שלחתי אותם עם אמבולנס. האמבולנס חזר מחורר ודוד, אחד החובשים, חטף רסיס בצוואר. הוא אמר לי בחשש אמיתי: ‘דני, אני הולך למות'. זו לא הפעם הראשונה שהתמודדתי עם סיטואציה כזאת, ובמקרה הזה הייתי יותר רגוע כי בדיקות הדופק ולחץ הדם שלו יצאו תקינות לגמרי. שלחתי אותו למסוק שהזמנתי כדי לפנות את הפצועים, ורק מאוחר יותר, כשהתקשרתי לבית־החולים בצפת אליו פונה, נמסר לי שהוא מת. לאחר המלחמה דיברתי עם הרופא שהיה בגדוד, שסיפר לי כי דם התחיל לנזול מהחלק העליון של המסוק, בו דוד שכב. היה לי מאוד קשה לשמוע את הסיפור ולהתמודד עם האובדן של שני חובשים.

“האירועים האלה השפיעו מאוד על מהלך חיי. עם משפחתו של אבנר, החובש הראשון שנפגע, שמרתי על קשר ובאחד מביקוריי נודע לי שאם המשפחה בהיריון. כרופא, שאלתי אותה אם היא עברה בדיקת מי שפיר, והיא אמרה לי שאין צורך כי הרופא שלה אמר שמרבית הילדים נולדים בריאים ושאין ממה לדאוג. אני התעקשתי ובסוף ערכתי את בדיקת מי השפיר. בהמשך נולד להם בן זכר לו הם קראו אבנר, על שם בנם שנהרג, והפכתי לסנדק שלו. עבורי, זו סגירת מעגל.

“המלחמה הזאת השפיעה על חיי עד היום. בשנות ה־90, כשהחלו להצטבר פליטים ממשטר החמר רוז' בגבול תאילנד־קמבודיה, נסעתי במסגרת משלחת ישראלית לטפל בחולים ובנפגעים. זה הרגיש כמו פיגוע המוני, אבל הסיטואציה לא הייתה זרה לי כי עברתי אותה ביום הכיפורים. בשנים האחרונות יש לי פרויקט לטיפול בילדים חולי איידס באתיופיה, וגם שם המוטיבציה זהה ומונעת מהרצון להציל חיי אדם.

“רוח הלחימה שחוויתי במלחמה אינה נעצרת בצה"ל, אלא צריכה להתקיים בכל תחום בחיים. מי שניצח במלחמה הזאת הם אותם חיילים פשוטים שלא זכו להערכה מיוחדת, אבל כן העריכו את עצמם, וזה הלקח המרכזי מהמלחמה הזאת. בעיניי אסור להמעיט בערך העצמי – זהו נכס שיש לשמור עליו".