"אני לא סופרמן, וגם לא בורג שבלעדיו לא היינו שורדים את המלחמה"

ב־17 באוקטובר 1973 השתתפה חטיבת השריון 600 בקרב על החווה הסינית. סא"ל (מיל') יהושע רפפורט היה מפקד טנק במהלך אותו קרב עקוב מדם, וכשהטנקים של המ"מ ושל הסמ"פ שלו נפגעו, יצא רפפורט מן הטנק וחילץ את הפצועים תחת אש עזה. 

"בבת אחת ראיתי את הטנקים של אמיר ויונה נשרפים מולנו, והבנתי שאם אסע לחלץ אותם עם הטנק שלי, אנזק בדיוק כמוהם", נזכר רפפורט בבהירות. "אמרתי לטען־קשר שלי לתפוס פיקוד ויצאתי לחלץ אותם. כשהגעתי לשם ראיתי את יונה שוכב עם רגל כמעט כרותה. חבשתי אותו, אבל לא הצלחתי להרים אותו. בנקודה הזאת הבנתי שכל הפלוגה מסתכלת עליי וקראתי לעזרה. הצלחנו לחלץ את יונה והבאנו אותו אל הרופא, אבל לא היינו עושים זאת בלי הרעות והחברות העמוקה שנקשרה בינינו".

במעשיו במהלך הקרב גילה סא"ל (מיל') יהושע רפפורט יוזמה ותושייה, דבקות במשימה, כושר מנהיגות ואומץ לב, ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

פחד אנושי ומובן

בימים שקדמו למלחמה, רפפורט, סרן במילואים, למד בטכניון ועבד לפרנסתו בחברת החשמל. כשפרצו הקרבות הוא זומן במהרה למרכז הגיוס. "כשהוזעקתי למלחמה לקחתי מונית הביתה כדי לארגן את הציוד, ומשם מיהרתי למרכז הגיוס. בדרך לשם נתקלתי באמא שלי. המפגש הזה נחרת בלבי עד היום כי זו הייתה ההזדמנות שלנו להיפרד. זה היה מאוד מפחיד. היא שלחה שני בנים למלחמה, וזה פחד אנושי ומובן.

"זמן קצר אחר כך נסענו לימ"ח בשדה תימן כדי לזבד את הטנקים, ובבוקר יום ראשון המשכנו עם הזחלים עד לטסה. משם המשכנו הלאה לעבר העמדות בחמדיה – אזור שהיה מועד להתקפות המצריות. ביום שלישי 60 טנקים התקיפו אותנו, וטנק המג"ד נפגע. למעשה, בטנק הזה היה לא אחר מאשר אמנון אברמוביץ', שנשרף בפניו ובידיו אבל לא צרח אפילו לשנייה. החזקתי אותו בין רגליי כדי שלא ייפול לי, והבאתי אותו אל טנק מיוחד שחילץ אותו הלאה. באותו היום פלוגה שלנו תקפה את מוצב 'מכשיר', תקיפה ממנה רבים מחבריי לא חזרו. אני זוכר שכשהכוחות שבו נתקלתי ברמי, חבר שלי, שסיפר לי שהוא בין היחידים שהצליחו לשרוד. צוק, הסמ"פ, אמר לי בצער: 'לא נשארו שם הרבה חבר'ה'. זה היה אחד הימים הקשים של המלחמה, ואני לא יכול לשכוח את המשפט הזה עד היום.

"הימים שעברו עד לתקיפה בחווה הסינית היו מאוד אינטנסיביים. ביום רביעי המ"פ ואני קיבלנו פקודה לעלות על מוצב 'מכשיר' ולכבוש אותו, ונסענו חשופים. לפתע, כשהוצאתי את הראש מהצריח, טיל סאגר ממש שרק לי ליד האוזן. צביקה, הנהג שלי, סיפר לי שהוא ראה את הטיל ושבר עם ההגה, וזה מה שהציל אותנו. אחר כך, ביום חמישי, הייתה הפעם הראשונה שישנתי במלחמה הזאת. ישנתי שלוש שעות וזה מילא אותי באנרגיות מחודשות, כי היינו מוכרחים להישאר ערניים גם ברגעי שקט מדומה. ביום שבת, כשנסענו לציר 'מבדיל', הייתה הפעם הראשונה שהתקלחנו. אני זוכר עד היום איך מישהו עבר עם ג'ריקנים ושפך מים על כולנו. זו הייתה התרעננות נחוצה, והיינו צריכים אותה לקראת ההתקפה על החווה הסינית".

חשוף תחת אש

עם כוחות מחודשים יצא הגדוד של רפפורט אל עבר התעלה, ומשם אל החווה הסינית. "המקום הזה היה חווה חקלאית ענקית שהמצרים השתלטו עליה, והיה שם מתחם שלם של ארמייה מצרית ממש גדולה. הייתה שם אש מצרית מאוד קשה ממנה נפגעו לפתע, בלי התרעה מוקדמת, הטנקים של המ"מ והסמ"פ. המג"ד הורה לי לחלץ אותם, אבל זו הייתה התלבטות: מצד אחד, יכולתי להתקדם עם הטנק שלי שיביא אותי מהר למטרה, אך עם אש מצרית כזאת הטנק ייפגע בוודאות כפי שהטנקים שלהם ניזוקו. מצד שני, אם אצא ברגל מהטנק עם העוזי שלי אהיה חשוף בשטח ואוכל להיפגע גם כן.

"תוך רגעים קצרים קיבלתי החלטה ופקדתי על הטען־קשר שלי לתפוס פיקוד. רצתי עם העוזי שלי לכיוון הטנקים, וכשהגעתי לשם ראיתי את יונה שוכב עם רגל כמעט כרותה. נשארתי עם יונה כדי לחבוש אותו, אבל אז ראיתי שאני לא מצליח להרים אותו כי הוא לא היה מסוגל לקום, ובמקרים כאלה אתה צריך לקבל עזרה גם מהפצוע. הבנתי שכל הפלוגה מסתכלת עליי וקראתי להם לבוא, שיעזרו לי. הגיעו אליי רמי ובן, חבריי שנהרגו בהמשך המלחמה, ועזרו לי להעמיס אותו על הגב. רצתי איתו כ־100 מטרים בחולות עד שהגענו לטנק חילוץ. אני זוכר עד היום את קור הרוח שלו. הרופא טיפל בו והוא אפילו אמר לו: 'תודה דוקטור', הוא היה בהכרה מלאה.

 "למחרת שבנו אל החווה הסינית, הפעם כדי לירות על חי"ר מצרי שניסה להניח סאגרים, כשהטנק שלי נפגע במפתיע. זה היה בום גדול מאוד, שאחריו לא ראיתי כלום כי המשקפיים שלי עפו ובלעדיהם הייתי פשוט עיוור. התותחן והטען שלי נפגעו גם הם, וישבנו בתוך הטנק עד שהגיע פיקו, סמל המחלקה, וחילץ אותנו לאחור, אל ציר 'עכביש'. מצאתי שם טנק עם טען־קשר שהרכיב משקפיים. טען־קשר לא כל כך צריך משקפיים, כך שביקשתי ממנו לנסות אותם. הוא נתן לי למדוד, והם התאימו לי כאילו היו שלי תמיד.

"עם המשקפיים חזרה הראייה ורציתי להמשיך להילחם. אמרתי לפיקו: 'בוא נחזור', אך הוא השיב: 'הספיק לך'. אותי זה מאוד הפליא, כי במלחמה נלחמים. אמרתי לו בתגובה שאין דבר כזה 'הספיק לך', ושאנחנו חוזרים.

"ביום א' התקפנו את 'מיסורי', שם הייתה הפעם הראשונה שזכינו לסיוע של מטוסי קרב, וגם הפעם הראשונה שראינו את המצרים בורחים. לצערנו, מה שדמיינו שיקרה במלחמה הזאת, על פי המיתוס שהתגבש סביב מלחמת ששת הימים, התרחש רק בסוף המלחמה.

"כמה חודשים לאחר מכן זימנו אותי לוועדה, ואחריה מפקד האוגדה הודיע לי שאני מקבל את העיטור. אני חייב להגיד שאני לא רואה את עצמי כגיבור, כי הייתי חלק מקבוצה גדולה. אני לא סופרמן, וגם לא בורג שבלעדיו לא היינו שורדים את המלחמה. מדובר במאמץ משותף, בחברות ובערבות הדדית שעזרו לנו להתגבר על הקשיים והלחץ.

"אל המלחמה הזאת הגדוד שלי יצא עם 30 טנקים וחזר רק עם שבעה. הרבה אנשים נהרגו סביבי, מה שגרם לי לחשוב בכל יום שעבר שאולי הפעם הגיע תורי למות. זה היה פחד שהייתי צריך להתגבר עליו והחוכמה, לא הגבורה, הייתה להמשיך לפעול. תוך כדי המלחמה הנאיביות שהייתה לי בתור נער נעלמה. בהתחלה התערבתי עם הנהג שלי שעד שנגיע למלחמה הסדירניקים יעשו את כל העבודה, אך כשנכנסנו פנימה קיבלנו את המכה. הגעתי מאז למסקנה שאם אפשר להימנע ממלחמה עדיף לעשות זאת, ושאין כזה דבר 'מלחמה טובה', כי תמיד נגרם עוול לכל הצדדים".

כל סיפורי המעוטרים של "צומת גיבור" מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org

התנצלות

בגיליון 37, גיליון סיפורי המעוטרים של מלחמת יום הכיפורים, נפלה טעות בתיאור תפקידו של תא"ל (מיל') ישראל בהרב שקיבל את עיטור המופת. במהלך המלחמה, שימש בהרב כסגן מפקד טייסת 101, "טייסת הקרב הראשונה", ולאחר מכן כמפקדה, ולא כמפקד טייסת 201, "טייסת האחת", כפי שצוין בכתבה.

כמו כן, ברשימת מקבלי העיטורים וצל"שי הרמטכ"ל נכתבה בטעות המילה ז"ל לצד שמו של מעוטר המופת גיורא בירן. אנו מתנצלים על הטעות ומאחלים לו אריכות ימים.