"עבדתי על אוטומט, דחפתי את הנשק ונתתי כמה שיותר מכות על ההדק"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 6 במארס 2014
גיל גאנוניאן 2014, צילום: תם ביקלס, במחנה, אתר הגבורה

גיל גאנוניאן 2014, צילום: תם ביקלס, במחנה, אתר הגבורה


במהלך מבצע לחיסול מחבל במחנה הפליטים "אל עידה", בזמן האינתיפאדה השנייה, סרן (מיל') גיל גאנוניאן הצליח לחסלו, ולהמשיך לפקד על הכוח שלו, למרות שנפצע # על אומץ הלב שהפגין הוענק לו צל"ש אלוף



לפני 10 שנים הוביל סרן (מיל') גיל גאנוניאן את המבצע ללכידתו והריגתו של המחבל מחמוד אבו עודה, ובקרב אחד על אחד מולו, הרג אותו ונפצע בצווארו. בעקבות הפציעה עבר גאנוניאן תהליך שיקום אינטנסיבי. לאחר השיקום, החליט לעזור ללוחמים אחרים שחוו אירועים דומים. "שנתיים אחרי הפעילות במחנה הפליטים 'אל עידה' הקמתי את עמותת 'אחים לחיים' שמסייעת כלכלית ונפשית ללוחמים שנפצעו באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה", מספר גאנוניאן. "כשנפצעתי לא היה לצדי את האדם שיגיד- מותר לך לכאוב, הכל יהיה בסדר, ולכן הקמתי את העמותה. אין תותבת לנפש פצועה וחשוב להעלות את המודעות לנושא כדי למנוע התפרצות פוסט טראומה מסובכת יותר בגילאים מאוחרים".

בראשון לפברואר 2004 התקבלה התרעה לפיה המחבל המבוקש מחמוד אבו עודה מסתתר באזור בית לחם, ולוחמים מיחידת דובדבן נשלחו להרגו. למחרת, הם נכנסו בחשאיות מוחלטת אל הבית בו שכן על פי החשד אבו עודה. בעוד מפקד הצוות גאנוניאן משתדל לירות ולהסתתר מאחורי קיר הסמוך לבית, ניצב מולו המבוקש, לעימות לחיים ולמוות. "אני רואה את המחבל ומרגיש אקדח על הצוואר שלי. הצמדתי את הנשק שלי לבטן שלו וירינו אחד על השני, ביחד", נזכר גאנוניאן ברגע המבעית. "מאוחר יותר בבית החולים, כשהרופאה הסתכלה לי בצוואר היא כמעט חטפה דום לב, כשהיא ראתה שהכדור היה במרחק מילימטר מהעורק הראשי. מילימטר אחד ולא הייתי פה היום. מאז אני מודה על כל יום בו זורחת השמש".

גם לאחר שנפצע, הוא המשיך לפקד על חייליו לצאת מבית המחבל ולעזור בחילוץ, והוכיח כי בנה צוות חזק ומגובש, הפועל בקור רוח גם ברגעי משבר. במעשיו אלה הפגין סרן (מיל') גיל גאנוניאן אומץ לב, קור רוח ומקצועיות ועל כך קיבל צל"ש ממפקד פיקוד המרכז דאז, אלוף (מיל') משה קפלינסקי.

על אוטומט

אלה היו ימיה הסוערים של האינתיפאדה השנייה ופיגועי ההתאבדות היו דבר שבשגרה. על הפיגוע בקו 19 בירושלים בסוף ינואר, היה אחראי מחמוד אבו עודה, מבכירי החמאס בבית לחם. כשהתקבלה ההתרעה על הימצאותו במחנה הפליטים "אל עידה", הבין גאנוניאן, אז מפקד צוות בדובדבן כי מדובר בהזדמנות פז והקפיץ את חייליו כדי להתאמן. "ידענו שהמחבל יגיע לביקור של כמה שעות בביתו, וייצא, כלומר חלון הזמן היה מאוד מצומצם. אחרי לילה של אימונים הגענו לקיבוץ רמת רחל, ובערך ב-11 בבוקר קיבלנו מידע שהוא הגיע הביתה", משחזר סרן (מיל') גאנוניאן. "נכנסו בצורה מסוערבת פנימה עם שני צוותים. צוות אחד בפיקודי, שתפקידו היה לסגור את המתחם ולצור על הבית וצוות שני שתפקידו היה לפרוץ פנימה. כשהגענו אל הבית חשבתי לעצמי- וואי, איזה טירוף! מדובר במתחם גדול של ארבע-חמש קומות עם סמטאות צרות שמובילות אליו. הבנתי שלכידתו של המחבל לא הולכת להיות קלה. שלחתי פנימה צוות שסרק את הבית עם רימונים וירי והוציא את כל האנשים שגרו בו החוצה. כעבור שעה הם מודיעים לי שהם לא מוצאים את המחבל, חשבתי שאולי המידע שגוי".

"אז, אחד הלוחמים שנמצא בבית לוקח פטיש ומתחיל לשבור קיר בחיפוש אחר המחבל, מעבר לקיר ניצב המחבל שיורה באותו חייל ומשכיב אותו על הרצפה. כשבא עוד חייל כדי לחלץ אותו, המחבל יורה גם בו. בשלב הזה הבנתי שהמחבל הולך להילחם על חייו. באותו הזמן, אני נמצא בסמטה הסמוכה אל הבית בזווית שבה אני חושף כמה שפחות את עצמי, והגוף שלי זז עם הנשק כדי שאוכל לירות, מבלי להיפגע. יחד איתי היו עוד שלושה לוחמים שעמדו מאחוריי. מאחד מהם ביקשתי לקחת רימון הלם ולהשליכו לסמטה. אחרי שהשלכנו פעמיים רימוני הלם, אני מתחיל לשנות זווית בהדרגה לכיוון הבית כשלפתע אני רואה את המחבל, ומרגיש את האקדח שלו על הצוואר שלי. בשנייה הזאת אני מבין מה קורה, ומצמיד את הנשק שלי לבטן שלו ובעצם אנחנו יורים בו זמנית. ברגעים האלה עבדתי על אוטומט, לא חשבתי בכלל, פשוט דחפתי את הנשק ונתתי כמה שיותר מכות על ההדק. לאחר שיריתי כמה כדורים לעבר הגוף שלו התחלתי לקרוס וכל ניסיון שלי להתרומם בחזרה- לא צלח. הצלפים שלנו מוודאים את הריגת המחבל, ובינתיים זולדן, החובש שלי, מטפל בי ודוחף אגרוף לצוואר שלי כדי למנוע יציאת דם. תוך כדי הטיפול בי הסתכלתי שמאלה והבחנתי שבן גיגי, החייל שלי, גם מדמם. שמתי לב שהוא מתיישב על הברכיים ונמרח בזווית לא אנושית אחורה, ואז אני מבין שגם הוא חטף כדור".

פרופורציה לחיים

"רצה הגורל ובאחד מרכבי המילואים שנחלצו לעזרתנו היה חובש מרדים שהתחיל לנתח את בן גיגי בשטח. במקביל, אני פוקד בקשר על החיילים שלי לסייע בחילוץ כשזולדן אומר לי- תראה מאיפה יצא הכדור והאם יש דימומים. הכנסתי את היד לאזור שמאחורי הראש שלי, זולדן נעשה צח כשלג והסביר לי שהדימום מאחורה הוא סימן רע. אז שמתי לב שאין לי דם ביד, אלא מים. הכדור נכנס לתוך שקית השתייה שעל הווסט ופוצץ אותה, כך שבמקום לפגוע בי הכדור פוצץ אותה- ומזל. אחרי שהגיע עוד כוח של המ"פ אל הסמטה פינו אותנו על אבירים לכיוון רמת רחל. במהלך הנסיעה לשם אני רואה נהג מד"א שעבדתי איתו בעבר- שי. אני צועק לו: שי, שי, זה גילי. בהתחלה הוא לא מזהה אותי בגלל כל הדם אבל אני מסביר לו שעוד מעט יפונה לאזור שלנו בן גיגי ושעליו לטפל בו כי מצבו גרוע משלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי לחשוב באירוע, כי פחדתי על חייו של בן גיגי. אשתו הייתה בחודש שמיני וידעתי עוד לפני הפעילות שאני צריך להגן עליו ולצייד אותו עם שני ווסטים מקדימה ומאחורה, אך רצה הגורל והוא חטף כדור לפנים. חששתי שהתינוק שלו יגדל בלי אבא, וזה הפחיד אותי. כשהגענו לבית החולים הרופא צעק חדר טראומה והבנתי שמשהו לא טוב איתי. אחרי כמה דקות מגיע גם בן גיגי, ללא דופק וללא נשימה והייתי בטוח שהוא גמר. השמועות אמרו שבן גיגי מת ואבא שלי, שקוראים לו גיגי חשב שהוא הולך להיפרד ממני. כשהוא הגיע לבית החולים הוא הבין שמדובר בבן גיגי ולא 'בבן של גיגי'. לשמחתי גם בן גיגי ניצל, בזכות מנות הדם שנתנו לו".

"יום אחרי האירוע מגיע אליי אחד החיילים ומבקש ממני לפתוח את היד. לפתע אני מגלה שמונח עליה הקליע שפגע לי בצוואר. חשבתי לעצמי, איך מקליע כ"כ קטן נגרם משהו כ"כ גדול. אחרי האירוע הייתי בשיקום אינטנסיבי, שבמהלכו ניסיתי להמשיך בתפקיד המבצעי אך לבסוף פרשתי ב-2005. אחרי השיקום הקמתי את עמותת 'אחים לחיים', שיש לה חזון ברור- להוות מסגרת חברתית ותומכת ללוחמים פצועים. כשאתה רואה בחור שנמצא במצב שהיית בו פעם ואתה אומר לו- לא נגמרו לך החיים, וממנף אותו זה עוזר ומפתח. חסר לי בזמן הפציעה את האדם שיגיד- מותר לך לכאוב, אבל בסוף תראה שהכל יהיה בסדר, ולכן קמה העמותה. כשאני מרצה בבתי ספר על הפציעה שלי ומנסה לשכנע אנשים להצטרף לדובדבן אני מסביר להם שלמרות הסיכון העצום, אם לא הייתי עושה את מה שעשיתי, המחבל היה ממשיך לרצוח עוד אזרחים. מעבר לזה, מה יותר סקסי מלהיות בדובדבן ולהיכנס להיתקלות? התלמידים מבינים את זה היום, ואני הבנתי את זה אז. אחרי האירוע קיבלתי פרופורציות לחיים. כשאני רואה מקומות חדשים בעולם, וחווה חתונות ולידות- יש לי משמעות וטעם לכל דבר- אם הכדור לא היה במרחק מילימטר-הייתי מאבד הכול".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה