עדות אישית של אילן גרוס על הקרב בששת הימים שנמסרה ב-23 ביולי 2024

בעיניי היום (מלחמת חרבות ברזל), המעשה שעשיתי לא יעמוד היום בהשוואה לסיפורי הגבורה וההקרבה שאנו עדים להם מאז. חיילי עם ישראל מוכיחים את עצמם ללא הפסק והם מסוגלים יהיו לעמוד גם בעתיד בכל אשר יידרשו. אתה בטח תסכים איתי.

אני פיקדתי והפעלתי סוללת מרגמות מתניעות 120 מ"מ בגדוד 334 שבזמנו היה גדוד אורגני של גולני, יחד עם 12, 13 ו-51.
הייתי סגן מפקד (קע"ת), מפקד הסוללה היה מפקד הסיוע בגדוד 13.

יום הקרב הראשון שלנו היה ב-6 ליוני, בפרדס חורי ליד גשר הפקק, מתחת למוצב ג'לבינה.

ניהלנו, אני עם חיילי, יום ארוך של לחימה שבתחילתה טנק פנצ'ר מחופר בג'לבינה טיווח את זחל"ם הפיקוד שלי והשיג מספר פגיעות כמעט ישירות בטווחים של 1-5 מטרים. לא יכולתי לזוז, כי סיפקתי כל הזמן אש רציפה על מוצבים סביב (דרדרה לדוגמה) ופיצלתי את אש הצוותים כדי לכסות כמה שיותר עמדות נ"מ סוריות שהפריעו למטוסינו לעבוד בסביבה.
בשלב הזה כבר נהרג לי חייל מפגיעה ישירה של הטנק בשוחה שלו ליד הזחל"ם וגם קשר שבא לתקן קו טלפון ליד הזחל"ם שלי. בדיעבד הבנתי מהדיבורים שלהם בקשר (אז עוד הבנתי רוסית מהתיכון ברומניה) שיש לי עסק עם קציני תצפית רוסיים וגם הונגרי אחד, ושהם איתרו את אנטנת ה"ספוטניק" המורמת לגובה רב ובלטה כנראה מאל חורשת האקליפטוסים הצעירים שסביב פרדס חורי.

אז גם אני נפצעתי, מעשרות רסיסים קטנטנים, בראש מאחד מפגזי הטנק, אבל החובש חבש אותי כך שנראיתי כמו מומיה והלוחמים החלו להעביר ביניהם שאיוון פצוע קשה והחלטתי לקרוע מעליי את כל ערמת התחבושות ואמרתי לחובש לשפוך לי על כל הראש המון ספירט ולשים לי תחבושת מצומצמת רק איפה שהדם זרם הכי חזק. זה עזר, הצוותים נרגעו כשהבינו שאני נשאר, וכך זה המשיך עד אשר החלטתי שזה כבר לא שווה את הסיכון ואני מחליף עמדה.

טוב, נסחפתי, תסלח לי, פשוט לא חזרתי לזה כבר המון שנים.
החלפתי עמדה, המשכנו להילחם עד הערב, הרגשתי אהבה גדולה לכל האנשים שלי שעמדו בזה ללא חת. הייתי קצין צעיר וקשוח, שעיצב את הרוח שלהם בדמותי תוך 7 חודשים ולא אכזבתי אותם ויכולתי להתגאות בהם.

לפי פרסומים בחיל התותחנים, העריכו שספגנו כ-2000 פגזים מאש נגד סוללתית, תוך דילוג עמדה אחד בלבד.

אני רואה שנסחפתי לגמרי, אז אפסיק עם התיאורים. עד סוף המלחמה נהרגו לי עוד שלושה לוחמים, שנשרפו במטעי קיבוץ דפנה בזחל"ם בוער.

אחרי הכל, בקונטרה, הומלצו אנשים לצל"שים. כל ההמלצות שלי התקבלו ויושמו, חטיבת גולני העריכה מאד את תרומת הגדוד בכל השלבים, כולל כיבוש המוצבים.

אני יחד עם שני חברים קצינים, הומלצנו לצל"ש רמטכ"ל. ההמלצה גובתה בחטיבה ובפיקוד, והתייצבנו בקריה בפני הועדה. מהמעמד הזה איני זוכר הרבה, פרט להנאה לרדת מהגולן ליום אחד ולראות את הארץ ואת תל אביב.
הייתי אז רק 5 שנים בארץ ו-4 שנים בצבא (עברתי הכל מטוראי עד סמל בסדיר וסירבתי לקבל סמל ראשון כי רציתי להיות קצין. חתמתי קבע כסמל, נהיתי קצין והסיפוק הגדול היה כשנציגי הגדוד שבחנו אותו עוד כצוערים, ולא הכירו אותי בכלל, התעקשו שאגיע לגדוד (334).

בוועדה אני זוכר חילופי דברים בין בעלי הדרגות וכשחזרתי לגדוד נודע לנו שאף אחד משלושתנו לא עבר. אחד קיבל צל"ש מח"ט גולני, ושני האחרים (אני אחד מהם) לא אושרנו לצל"ש כלשהו כי "עשו חובתם כמו שמצופה מקצין תותחנים וקצין בחטיבת גולני". לא ריגש אותי, כי לא ציפיתי לכלום.
המג"ד קרא לי והסביר שבשלב המאוחר הזה כבר כל המכסות מולאו ואני אקבל "צל"ש מג"ד",

וכך היה טקס גדודי בעפולה ובו קיבלנו שנינו תעודה עם סמל גולני ובה תיאור המעשה ואת זה יש לי.

עברו שנים, היום אני יודע שהתעודות האלה בוטלו וכנראה עברו מיון שכתוצאה ממנו או שהוחלפו בצל"ש מח"ט, או בכלום.

אני בינתיים עברתי עוד פציעות, שמנעו ממני להמשיך במסלול קרבי, והחיל עשה איתי הסכם שתמורת שלוש שנות הדרכה בביסל"ת (בה"ד 9) אשלח לטכניון, אלמד (לפי דרישתי) הנדסת אווירונאוטיקה וחלל ואעבור לחיל האויר (לולא הסכימו, הייתי משתחרר מצה"ל מיידית).

עשיתי את כל הדרך, הספקתי לשרת בחיל האויר עוד שש שנים, והשתחררתי (לתעשייה האווירית).

שוב עברו שנים, ובמקרה נודע לי שתעודת הגדוד שלי הפך לצל"ש מח"ט גולני, אבל התעודה כנראה אף פעם לא מצאה אותי כי כבר עברתי לחיל האויר ומשם לאזרחות.
איני יודע איפה התעודה, אין לי רעיון איך למצוא קצה חוט לחיפוש, אבל לי יש רק את תיאור המעשה שבתעודה של הגדוד.

זהו כל הסיפור

אילן גרוס

23 ביולי 2024