גבורת הלוחמים לא חיפתה על כישלון הפיקוד בסלוקי

במפגש עם המח"ט, אל"מ מוטי כידור, עודכן על המבצע והונחה להיערך ליציאה, כשיאשר הקבינט. פעמיים נערכו הכוחות בלילות הבאים - ופעמיים נעצרו. תא"ל גיא צור, מפקד אוגדה 162, הסביר למג"דים שהממשלה מנסה למצות את הסיכוי המדיני. מבצע, אמר, יופעל כאמצעי אחרון. צור האמין בהתקפה. הישגים מעטים צברה האוגדה עד-כה: השמדת כמה משגרים ופגיעה בכמה אנשי חיזבאללה. האוגדה התקשתה להתקדם מול טילי הנ"ט וקשה היה לשרטט קו שיראה את תנועותיה. לו נעשה ניסיון כזה, היתה התוצאה מזכירה סיסמוגרף שהשתגע - סדרת תנועות בלתי פוסקות פנימה והחוצה.

מטייבה וקנטרה, שם פעלה האוגדה, למרחבים שממערב לסלוקי, היו 2 דרכים. שתיהן כרוכות בחציית ואדי סלוקי: מעבר צפוני באזור פרון ורנדוריה ומעבר דרומי, בקרבת מג'דל-סלים. צור רצה לחצות בשניהם אך הצעתו נדחתה. נותר המעבר הצפוני - דרך צרה ותלולה, אל הגדה המערבית של הנחל. הכוח אמור היה לעבור בנתיב הצר, מעבר הכרחי בציר הררי שחייבים לחצותו - סוגיה טקטית שצה"ל נכווה בה במלחמת לבנון הראשונה. לפי התוכנית, 3 גדודי נח"ל וגדוד 13 מגולני יגיעו ברגל ובמסוקים למערב הנחל ויחפו על חציית השריון. לפני השריון יכשיר את הציר גדוד ההנדסה של לוגסי. המודיעין סבר שבמרחב חוליית נ"ט אחת או שתיים. באזור, מעריכים בצה"ל בדיעבד, נפרסו כ-20 חוליות.

בשישי בבוקר תידרך דפרין את אנשיו, "השאיפה לטפס את הסלוקי בלילה, אבל אם צריך - נעשה זאת גם ביום", אמר המג"ד. מילואימניק מהפלוגה המסייעת (אנשי החי"ר) מחה. "מה זאת אומרת ביום? זה שטח השמדה. אנו נחטוף". דפרין השיב שאינו יכול להבטיח שהדבר לא יקרה. "ייתכן שבמעבר ייפגעו טנק או שניים. אנו נמשיך. זו מלחמה", אמר. אך גם אצלו עלו פקפוקים שאותם לא חלק עם איש. קצין השיתוף הארטילרי שלו, סרן (מיל') עמי בן-דוד, הוא כתב הפלילים של "מעריב" שהזרים עדכונים. "או-טו-טו מסכמים טיוטת הסכם", הבטיח למג"ד. דפרין שאל את עצמו אם יש טעם למהלך. ב-16:00 התבשר שהסלוקי יחכה. כתחליף, על הגדוד להיערך לסריקות סמוך לגבול. לקראת 18:00 באה הוראה סותרת: הולכים לסלוקי. בן-דוד המשיך להטריף בבשורות מהעורף לפיהן קונדוליזה בדרך, שהטיוטה מהאו"ם בירושלים ושאולמרט עומד להודיע על הסכמת ישראל.

"הסלוקי פתוח"
האישור המאוחר גרר עיכוב. ב-21:00, כששרת החוץ לבני הודיעה לרייס שישראל מסכימה לנוסח ההחלטה, הטנקים עוד נערכו בשטח ישראל. הגדוד נכנס ללבנון אחרי חצות. גדוד ההנדסה שהוזעק מהרמה הגיע לקנטרה ב-22:30, כשלפי התוכנית אמור היה לחצות את הסלוקי שעתיים קודם. ב-3:00 לפנות בוקר, שבת, מיד לאחר ההצבעה באו"ם, עלה גדוד 931 של הנח"ל לרנדוריה ונתקל בחיזבאללה. ב-4:00 הודיע מג"ד ההנדסה, סא"ל לוגסי, שהסלוקי פתוח לטנקים. הטנקים של דפרין, שהמתינו ממזרח לנחל, עוד לא נכנסו ללחימה.

רק כשעלה האור קיבל דפרין אישור לקדם את הטנקים למרחק 500 מ' מהמעבר. "עוד חצי שעה, תנועה לפי תוכנית", אמר המג"ד בקשר. "ואתה? מיקומך?" שאל מפקד פלוגה ל', שי ברנשטיין. מקולו של המ"פ נעדרה הנימה המבודחת, האופיינית. דפרין שיבץ עצמו שמיני בטור, אבל היה נדמה שברנשטיין מאותת שהוא זקוק לו מקדימה. דפרין שינה את סדר התנועה ומיקם את טנק המג"ד רביעי. "נוע למשימתך", הורה לברנשטיין. עתה החלו הטנקים בתנועה, אל המשפך בדרך לסלוקי. בניגוד לנתיב עד כה, המעבר נעשה בשטח נמוך, חשוף לשמש - נשלט מפרון ורנדוריה. דפרין ביקש מסך עשן. הפגזים נורו, אך העשן התפוגג דקות אחרי שהטור החל לנוע. הטנקים נחשפו. הטנקים נעו במרווחים של כ-20 מטרים. ברנשטיין דיווח ש-3 הראשונים עברו את הנחל והחלו לטפס מערבה. כשעמד דפרין לחצות, חש זעזוע בטנק. "עידו, ירית?" נשאל התותחן. עידו השיב בשלילה. בחבטה השנייה כבר לא היה ספק. עוד קורנט פגע - והנהג דיווח שהוא חושב שהמנוע נפגע. דפרין הוציא את ראשו מהכלי וראה שריפה במקום שבו נחת אחד הטילים ומיד חש חבטה אדירה, "כמו בעיטה בביצים". הוא הרגיש שאינו נושם ואיבד את הכרתו. הטיל השלישי פגע בצריח, אך לא חדר למרכבה. גם הטנק שלפניו, בפיקוד המ"מ חיים גלפנד, ספג טיל. קצין האג"ם דיווח: "קודקוד נפל". פקודיו של דפרין חשבו שנהרג. השעה היתה 11:00, שמונה שעות לאחר ההצבעה באו"ם.

ברנשטיין המשיך להוביל, תחת ירי הטילים. הוא נע מערבה, בכביש לרנדוריה, בהתאם להנחיות. זו היתה טעות: הציר שתיכנן מח"ט הנח"ל מיקי אדלשטיין, עבר מאות מטרים ממזרח לשם, בוואדי שבין פרון לרנדוריה. ממנו עלה מוקדם יותר גדוד 931 של אבי דהן. אדלשטיין, שניתח כמה ימים קודם את השטח, הסיק שהציר המערבי חשוף יותר לטילים מפרון. הנתיב המזרחי היה מוגן יחסית. מח"ט 401, אל"מ מוטי כידור, הבין בשוגג שהכוח ינוע בציר המערבי.

במעלה נתקל ברנשטיין בבית שקרס על הכביש. ברנשטיין והטנק הפגוע של גלפנד ירד מהכביש לחפש דרך חליפית, כשהוא מתקדם לכיוון הוואדי שבו עבר הנתיב המקורי. בינתיים קרס הכביש כשמטען התפוצץ תחת הטנק השלישי, שאנשי צוותו נפצעו קל. יתר הכוח נותר מנותק מאחור. הטנק של גלפנד, שביקש לסייע לטנק השלישי, הידרדר לוואדי ופרס זחל. בטנק היו 4 אנשי צוות ו-4 לוחמי חי"ר. הטנק של ברנשטיין ירד לחלץ את גלפנד, בעוד הטנק השלישי יורה לבתים מהם נורו הטילים. גלפנד ראה את המ"פ יורד מהטנק לסייע בתיקון הזחל. "אם הוא ירד, אין ברירה. גם אני אצא", חשב לעצמו - והצטרף לברנשטיין. החי"רניקים שהמתינו בטנק הפגוע סיפרו לחברתו של שי, סיון רפאלי, שראו את מותם קרב, "כששי הציץ לטנק, קרץ ואמר ?לא לדאוג, יהיה בסדר', ידענו שזה מה שיהיה". כשברנשטיין וגלפנד עמדו לסיים את התיקון, פגעו שני טילים. שי רץ לטנק שלו, לוודא שהצוות מזהה את מקורות הירי. במקביל, נפגעו עוד 2 טנקים. בקשר שמעו את המ"פ מדווח "הטנקים שלי נפגעים!" - ואז השתתקה הרשת. גלפנד רץ לטנק של ברנשטיין וראה את גופת מפקדו כ-20 מטרים משם. אנשי הצוות נלכדו. במאמץ גדול חילצו גלפנד ואחרים את עמשא משולמי ועידו גרבובסקי, שמתו בתוך דקות. אדם אזולאי, שנפצע קשה, חולץ בחיים והחלים מפצעיו.

טנקים ברנדוריה
אחר הצהרים שלח מוטי כידור את מפקד גדוד 52, סא"ל צחי שגב, לראש הטור לקדם את תנועת השריון. שגב, שעלה הפעם בנתיב הימני, זה שתוכנן מראש, התקדם מהר. אחד הטנקים עלה על מטען, אך אנשיו לא נפגעו. ב-3 לפנות בוקר, אור ליום ראשון הגיעו טנקים ראשונים לרנדוריה וחברו לגדוד 931. בשעות שחלפו עד אז, נרשמו עוד נפגעים רבים. בקרב סלוקי-רנדוריה נהרגו 11 קצינים וחיילים, בהם שני מ"פים מ-401.

יותר מ-50 נפצעו. 6 חיילים נוספים מאוגדה 162 נהרגו ביומיים האחרונים של המלחמה בקנטרה. בשעות הבוקר של יום ראשון נערכו הנח"ל והשריון בין פרון ורנדוריה. בלילה אמורים היו לנוע לכיוון היעד המקורי, אזור ג'ויה שממזרח לצור. בערב התקבלה ההנחיה לעצור ולהמתין להפסקת האש.

"תיאום כושל"
התחקיר של האלוף (מיל') משה עברי-סוקניק חשף ליקויים חמורים בתפקוד אוגדה 162. מהלך החצייה, על הטעות בבחירת הציר לטנקים, סומן כתקלה מרכזית. הבעיה לא היתה רק בנתיב אלא בתוכנית ובתיאום המפקדות הכושל. כשגדוד 9 חצה הוא אמור היה לנוע בחיפוי הנח"ל. אבל בעומק הסלוקי ידוע שאין קליטת אלחוט ודפרין לא הצליח לתפוס את מפקדי הנח"ל. אילו יכול היה לשוחח עם המג"ד דהן, ייתכן שדהן היה מזהה שהשריון בציר שגוי. מפקדי הנח"ל לא הבינו את תפקידם בעת חציית הטנקים. הם שקעו בקרבות בכפרים וייחסו תשומת לב מועטת לטנקים, טרף קל לחוליות הנ"ט. אף ששני המח"טים - כידור מהשריון ואדלשטיין מהנח"ל - ישבו בבית אחד בקנטרה, התיאום שובש. צור נתן בשבת בבוקר אישור לכידור להניע את גדוד 9, אבל ההנחיה ניתנה בטלפון. אדלשטיין לא ידע על כך עד שהטנקים נפגעו. לאדלשטיין לא היה מושג שהטנקים בציר שגוי. כידור לא הכיר את הציר הנכון - ולא ידע שדפרין לא בקשר עם המג"דים שאמורים לחפות עליו.

הרמטכ"ל אמר בתחקיר שהשתהות האוגדה עד חציית הסלוקי לא מובנת. צור והאלוף אדם החזירו את גדוד ההנדסה ביום רביעי משום שחשבו שזו הנחיית המטכ"ל, אבל חלוץ הכחיש. האוגדה, קבע סוקניק, לא השלימה את משימתה. הוא זיהה אי נחישות של הבכירים להגיע בזמן לרנדוריה וייחס את חלקו לתחושת הקצינים שבכל רגע תוכרז הפסקת האש. כשסוקניק הציג את התחקיר למטכ"ל ישבו האלופים המומים. "לא שיערתי שתפקוד הצבא היה כה גרוע", אמר אחד.

מחשבון הנפש נעדרה סוגיה מהותית. תרגולת הקרב שהופעלה בסלוקי ("הבקעה מותנית") יועדה בעיקר לסיטואציה קיצונית, כמו התנגשות בצבא סדיר המחייבת לפרוץ ולהטיל כוחות קדימה בדרך להכרעה מהירה. המתאר בסלוקי היה שונה. הדמיון בין התרחישים נוגע רק לוואדי שהיה על הכוחות לחצות. במידת מה, אפשר לטעון שהצבא כפה על המציאות את הפתרון המוכר. בהבקעה מהתרחיש הראשון, יש הצדקה לסכן - ואף להקריב - חיי עשרות בדרך להכרעה. אבל ללוחמים של אדלשטיין וכידור חיכתה רק תמונת ניצחון בליטני, במקרה הבלתי סביר שבו היו החטיבות מצליחות בכלל לעמוד בלו"ז. ספק אם מעבר לפרון ורנדוריה המתין אויב. ואילו חלק מהקטיושות בימים האחרונים שוגרו מרמת נבטייה, מצפון לליטני, שלא היתה כלולה בתוכנית.

"שי נהרג"
ביום שני, עשר שעות מהפסקת האש התעורר דפרין בבילינסון. לא היה לו מושג איך הגיע לשם. בהמשך ילמד שקצין הקשר חילץ אותו מהטנק, מפנה דם וקצף מפיו. רופא מילואים ביצע בו הנשמה ומסוק פינה אותו היישר מקו המגע. דפרין פונה במצב אנוש כשהוא סובל מפגיעת הדף. דפרין ניסה לדבר וגילה שצינור תקוע לו בגרון. מסביב שמע צפצופים ומישהו אומר "תקראו לאשתו. הוא מתעורר".

כרמל דפרין הגישה עט ונייר לבעלה. "מה קרה?" כתב. "אתה בסדר. נפגעת בסלוקי. חטפתם טילים". לדפרין היו שאלות: "מה עם הצוות?" כרמל השיבה שכולם בריאים. "אבל מי נפגע? מה עם שי?" אשתו ענתה שהכל בסדר, פרצה בבכי ויצאה. אחר כך סיפרה לבעלה על ההרוגים. דפרין בכה. בראשו הדהדו דבריו האחרונים לברנשטיין: "נוע למשימתך". הרס"ר הגדודי סיפר על הפסקת אש וכי החטיבה בדרך החוצה. מהחלון הציגו לו את יעל בתו שנולדה 10 ימים לפני המלחמה. בלילה הגיע ליאור הוכמן, המג"ד המחליף. ברנשטיין, הסיק מדיווחי הוכמן "היה גבר גבר. התנהג כמו שציפו ממנו. המשיך בתוכנית וגילה מנהיגות, קור רוח".

ערב קודם נקבר בבאר-שבע סרן שי ברנשטיין, בן 24 במותו. מפקד הפלוגה, שנולד יום לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, נקבר יום לפני סיום מלחמת לבנון השנייה.

באקדמיה הצבאית נחשב הקרב להצלחה
הקרב בסלוקי נחרת בזיכרון כאחד הטראומטיים של המלחמה. מערך ההכשרה הצבאית, מתברר, מתייחס אליו אחרת. בשיעור על הקרב שהתקיים לפני כמה שבועות בקורס מפקדי פלוגות, הוא תואר כהצלחה. השיעור הועבר בידי קצין בדרגת אלוף-משנה שלא השתתף בקרב ואמר לחניכים כי הוא מסתמך על התחקיר האוגדתי שעשתה מפקדת אוגדה 162, שניהלה את הקרב. המדריך פירט ליקויים נקודתיים (ניתוח בעייתי של השטח, מחסור בעזרים, היעדר חיפוי של הנח"ל), אך נמנע מלהיכנס לסוגיות כלליות יותר.

המדריך הוסיף שהאוגדה עמדה במשימותיה משום שכבשה את השטח שאמור היה להיכבש. כמה מהחניכים, בסדיר ובמילואים שהשתתפו בקרבות בגזרה שם נוהל הקרב, מחו על הדברים. הקרב, טענו, לא היה הצלחה והעובדה שהחלק הקדמי של הכוח האוגדתי חצה לצדו המערבי של הסלוקי אינה הישג מספיק. הם הזכירו שהפיגור בלוח הזמנים תרם לעובדה שבמטכ"ל החליטו לעצור את הכוחות במוצאי שבת, ה-12 באוגוסט, והאוגדה לא התקרבה ליעדה, אזור ג'ויה - 12 קילומטרים ממזרח לצור.