אתה לא חושב על המדינה. אתה רוצה להוכיח שאתה מסוגל
|
נחמיה דגן ב 2009
הטייס תא"ל (מיל') נחמיה דגן (סרן בעת הארוע) קיבל את עיטור המופת על תרומתו להצלחת מבצע לאיסוף מודיעין של סיירת מטכ"ל בשטח מצרים ב–1967
מחנך בעל עבר תעופתי כמו זה של הטייס הוותיק וקצין החינוך והנוער הראשי לשעבר, תא"ל (מיל') נחמיה דגן, לא תמצאו אפילו בכיתה המעופפת. "ב–1963, 18 שנה אחרי השואה, בעודי טייס צעיר בחיל האוויר, נשלחתי לגרמניה עם עוד חמישה חבר'ה, ומצאתי את עצמי בבסיס של הרמן גרינג", מספר דגן. "טסתי מעל ברגן–בלזן ביחד עם טייס מסרשמיט. אני זוכר שהסתכלתי למטה וחשבתי על היהודים שמתו שם, ותהיתי האם הם היו מאמינים שפחות משנות דור מאוחר יותר יטוס טייס יהודי, כשטייס מסרשמיט יצדיע לו ויקרא לו 'המפקד'".
לאחר אותו מסע, שב דגן לארץ, עבר הסבה להטסת מסוקים והיה חלק מהצוות שקלט את הסופר–פרלון והקים את טייסת "מובילי הלילה". "במלחמת ההתשה שלחו אותי בראש רביעיית טייסים להביא את ה'יסעור', הפעם כמפקד המשלחת", הוא מספר. "חזרנו ארצה והקמנו את טייסת "דורסי הלילה", שהייתי מפקדה הראשון. משם התחלתי להוביל את ההליקופטרים במשך כ–15 שנה, ולמעשה המשכתי את שלישיית חלוצי המסוקים בצה"ל: אורי ירום, חיים נווה וצ'יטה כהן. קידמתי את המסוקים מרחק די גדול לאיפה שהם היום, כשאחד הנושאים שלקחתי על עצמי היה להכניס את ההליקופטרים למודעות של חיל האוויר. וזה באמת עומד לזכותי".
ולזכותו של דגן עומד לפחות דבר אחד נוסף: מבצע מוסק נועז, בשיתוף עם סיירת מטכ"ל, שנערך בעומק שטח מצרים בלילה שבין 20 ל–21 בפברואר 1967. בפעולה ההיא, גילה דגן, אז טייס משנה במסוק סופר–פרלון בדרגת סרן, אחריות, דיוק, כושר התמצאות ויכולת מרביים, ובכך תרם להצלחתה המלאה של המשימה. על מעשיו אלה הוענק לו עיטור המופת.
מ"המשולש" ל"ים המלח"
פחות מחצי שנה לפני פרוץ מבצע "מוקד" ומלחמת ששת הימים שהגיעה בעקבותיו, הוחלט במטכ"ל לצאת לפעולה שאפתנית לאיסוף מודיעין על מלתעות האויב המצרי. הטייסים שנבחרו למשימה היו מפקד הטייסת והקברניט, חיים נווה, והנווט הצעיר נחמיה דגן. "זה היה בסוף פברואר, ומבחינתנו יצאנו למבצע לאיסוף מודיעין", הוא משחזר. "אמנם עשו הרבה כמוהו קודם לכן, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שמבצע כזה לא מבוצע על–ידי מסוק אס–58, אלא על–ידי סופר–פרלון, שהייתה לו יכולת נשיאה גדולה בהרבה.
"זו הייתה פעולה מוקפדת שתוכננה מראש כמה חודשים טובים קודם לכן. בתקופה ההיא לא היו לנו שום מערכות ניווט, ולכן ניווטנו לפי מפות ותצלומי אוויר. בנוסף, לא היו שום מערכות ראיית לילה, ולכן ההנחתה נקבעה להתבצע בליל ירח. ההכנות החלו בקפדנות חודשים קודם לכן, כי זו הייתה פעולה כל–כך שאפתנית שאסור היה לטעות בה, בעיקר כיוון שהמבצע נערך בעומק שטחה העוין של מצרים. נקודת היעד הייתה מאוד משמעותית וקלה לפספוס: אבן בצורה מסוימת שבקרבתה היינו צריכים להנחית את המסוק. זה היה שאפתני בכל קנה מידה, בטח ובטח כשלא היו אמצעים כפי שישנם היום.
"היה לי ניסיון מועט בטיסה מהסוג הזה. כדי להיות מוכן באופן הטוב ביותר, למדתי את כל תצלומי האוויר בעל פה, כך שבסוף לא השתמשתי בכלל בתצלום. השיטה שלי לזכור את נתיב הטיסה הייתה לקרוא בשמות שונים לנקודות שעברנו בסביבתן: כך, לאזור שנראה בתצ"א כמו משולש, קראנו 'המשולש', לאזור עגול יותר קראנו 'העיגול'. היו גם מקומות שזכו בכינויים 'ים כנרת' ו'ים המלח' בשל צורתם. התברר שזו הייתה דרך מוצלחת מאוד. כך ידענו שאם הגענו ל'משולש', אז התחנה הבאה היא 'ים המלח'. באופן הזה התקדמנו מנקודה לנקודה, בגובה מאוד נמוך.
"הרגשתי תחושה של תעוזה, על אחת כמה וכמה שזו הייתה הגיחה המבצעית הראשונה שלי מעבר לקווים. ההרגשה היא שאתה רוצה לבצע ורוצה לעשות הכי טוב שאפשר. אתה לא חושב על עם ישראל ועל המדינה: אתה בסך הכל בחור צעיר, סרן בן 25, שרוצה לעשות הכי טוב שאפשר, כי מצפים ממך להוכיח שאתה מסוגל.
"הטיסה כולה ארכה בסביבות שעה, כי מהרגע שיצאנו לדרך עשינו הקפה גדולה מאוד כדי לטשטש את המסלול וכדי לגרום לכך שאף אחד לא יזהה לאן מועדות פנינו. בנוסף, מתוך הצורך לבלבל את האויב, נדרשנו להגיע לנקודה מאחור. אם היו מגלים אותנו, כל העסק היה נכשל לחלוטין ואולי בכלל לא הייתי פה היום. למרבה המזל, הכל הלך חלק. הכל התבצע בדממת אלחוט.
המשכנו להתקדם מנקודה לנקודה, והגענו בול לאבן הספציפית שנקבעה לנו. זו הייתה נחיתה מאוד מדויקת, והחבר'ה של סיירת מטכ"ל יצאו במהרה ועשו את מה שצריך בשטח. אנחנו בינתיים חזרנו לישראל. חילוץ הכוח כבר היה משחק ילדים: אתה חובר לכוח שאתה מכיר, אז אתה נכנס מהר, מעמיס בזריזות וטס משם הכי מהר שאתה יכול. על מה שסיירת מטכ"ל עשתה שם אני לא כל–כך יכול לפרט, אבל עיטור המופת הוענק לי ולחיים נווה כי זו הייתה טיסה מאוד מדויקת, למרות חוסר הטכנולוגיה. כמה חודשים לאחר מכן, בימי המתיחות של מלחמת ששת הימים, הגיע לטייסת שלנו הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל, ואמר לנו: 'מה שאתם עשיתם הציל את מדינת ישראל'".
רבותיי, הגזמתם
למרות דבריו של רבין, מסתייג דגן במידת מה מהתהילה המופתית וכחולת הסרט לה זכה בעקבות המבצע ההוא. "יש לי שני מבצעים נוספים שעל ביצועם, לפי דעתי, מגיע לי לפחות עיטור המופת ולא קיבלתי עליהם אפילו צל"ש. אז כששואלים אותי על מה קיבלתי את העיטור: על הטסת סיירת מטכ"ל למבצע? על זה שהבאתי את הרדאר המצרי? או על זה שחילצתי את דוד יאיר? אני אומר שמבחינתי עיטור המופת הוא על שלושת המבצעים האלה".
מבצע גניבת הרדאר המצרי בוצע בלילה שבין 26 ל–27 בדצמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה, וזכה לשם "תרנגול 53". "באותה תקופה, צה"ל תקף תחנת מכ"ם מצרית שלמרות שהושמדה, היה נדמה שהיא ממשיכה לפעול", מספר דגן. "ממש במקרה, בפינה של אחת התמונות שצולמו, זוהתה תחנת המכ"ם האמיתית: מכ"ם נייד מדגם פי–12 רוסי בגודל של חדר ומעליו הסתובבה אנטנה. במטכ"ל החליטו אז: 'בואו נגנוב להם את המכ"ם', ומישהו מחיל האוויר אמר שבדיוק עכשיו הגיע הליקופטר חדש גדול והפנה אותם אליי. הם התקשרו ואמרו לי שהמכ"ם שוקל בערך
"לקחתי על עצמי את הסיכון והמראנו. לפנינו מסוקי סופר–פרלון הנחיתו לוחמים שהשתלטו על המכ"ם, ואז אני באתי עם שני הליקופטרים: אחד עבור קרון המכשירים והשני לאנטנה. ההליקופטר שלי הגיע ראשון והתחברתי למכ"ם. באתי להרים אותו וראיתי שהוא שוקל
"בעיתוני העולם כתבו על זה סיפורים שאמרתי שיש לי תקלה ושאני זורק את המכ"ם וחוזר, והרמטכ"ל חייב אותי להמשיך, וגם להפך. אבל הסיפור האמיתי היה שאמרתי שיש לי תקלה ואף אחד לא אמר לי כלום. אני החלטתי על דעת עצמי להמשיך. המסוק קרטע בקושי, וממש ברגע שעברנו את מפרץ סואץ נחתנו. אחרי שבוע כבר פורסם בכל העולם שהליקופטרים ישראליים לקחו למצרים את הספינקס ואת הפירמידות".
המבצע השני, בו חולץ נווט הפאנטום דוד יאיר מעומק השטח המצרי, התרחש פחות משנה לאחר מכן, ב–30 ביוני 1970. "הכל התחיל בארבעה פאנטומים שיצאו להתקפה ושניים מהם נפגעו", אומר דגן. שלושה אנשי צוות אוויר נתפסו בשבי ורק אחד נותר חופשי. אז אמרו: 'בואו נחלץ אותו'. הייתי אז מפקד גף ה'יסעורים'. הסתכלתי על המפה וראיתי שהוא נפל בלב הצבא המצרי. למרות הסיכון הגדול, החלטתי לקחת את הטיסה הזאת. לקחתי איתי טייס משנה והתחלנו להתכונן.
"בהתחלה אמרו לי שיטוסו איתי צוות רפואי וצוות מסיירת מטכ"ל. עברה שעה ואמרו שבמקום סיירת מטכ"ל יבואו חיילים רגילים. כעבור שעה אמרו שבמקום עשרה חיילים יבואו שלושה, ובתום שעה נוספת אמרו שאני יוצא בלי צוות רפואי. אמרתי: 'תשמעו, אין בעיה. בסוף אני אטוס לבד, אבל מה, יהיה משעמם'.
"המראנו כולם במסוק 'יסעור' אחד, והגענו לבסיס קדמי לתדלוק. לפתע קיבלתי טלפון. ביקשו ממני לקחת את השמות והמספרים האישיים של החיילים שאיתי ולרשום אותם. אמרתי: 'רבותיי, הגזמתם. בשלב הבא עוד תגידו לי איפה כל אחד רוצה להיקבר'. זה היה לילה ללא ירח, והיינו צריכים לטוס בגובה רב כי לא היו לנו מערכות לראיית לילה. למרות זאת, טסתי בגובה
"טסנו לפי הכיוון הכללי שבו דוד יאיר צנח, עד שקיבלנו איתות ממכשיר החירום שלו. כשזיהינו את האיתות, הגענו מעליו והדלקנו את האורות. לפתע התברר מחזה עגום: בלב הצבא המצרי הסתובב הליקופטר ישראלי, שעשה ענן אבק אדיר. כולם רואים אותנו. לא שמענו שום דבר בקשר, אבל הבנתי שהוא מדווח. אז נתתי צעקה בקשר: 'האם מישהו שומע אותו?' מטוס קרב שהיה בשטחנו קלט את השדר שלו ואמר לי לפנות 90 מעלות לימין. עשיתי זאת, והנה הוא עמד ממש לפניי. נחתנו, פתחנו לו את הדלת, הוא נכנס פנימה ואמר: 'ידעתי שתבואו לקחת אותי'. עניתי לו: 'דוד, אפילו אני לא ידעתי'.
"אם בזמן שנחתנו המצרים היו רק עם האצבע על ההדק, אז כשהמראנו הם לחצו עליו. זה היה גיהינום. אש מצרית מכל הכיוונים. תמרנתי שמאלה וימינה כדי לנסות ולהתחמק. בתוך התופת הזו חצינו את התעלה ונחתנו בבסיס הקדמי כדי לבדוק את המסוק: לא היה בו חור אחד. תדלקנו מחדש, ומשם טסנו לחצור, הבסיס של דוד יאיר. זה היה בוקר, והבאנו אותו לאמו ולאשתו שחיכו לו בקוצר רוח. המחזה שנוצר שם היה אחד מאותם רגעים קטנים שבשבילם אתה, כטייס מסוקים, לא חושב פעמיים ומסכן את חייך מעבר לקווי האויב".
