איזהו גיבור

למילה היוונית "קאנון" יש משמעות רחבה. פירושה המילולי הוא קנה מידה או כלל. ביהדות, הקאנון הוא אוסף כתבי הקודש שהתגבשו לידי התנ"ך, ובנצרות – רשימה של בני־אדם שהוכרזו כקדושים לאחר מותם על ידי הכנסייה הקתולית. אילו צה"ל היה דת, הדבר הכי קרוב שהיה לו לקאנון הוא רשימת העיטורים והצל"שים מאז מלחמת תש"ח ועד לימינו אנו. בסיפורי הגבורה לא תמיד ידועים כל הפרטים, אך הם מהווים אבני דרך וקנה מידה ערכי בתולדות הצבא.

מלחמת יום הכיפורים הייתה האירוע שבעקבותיו הוענק המספר הגבוה ביותר של צל"שים ועיטורים. בפברואר 1974 התכנסה ועדה צה"לית על מנת להרכיב את הקאנון של אותה מלחמה. חברי הוועדה ובראשם האלוף (מיל') מנחם (מנדי) מרון, ראש מה"ד (מחלקת ההדרכה במטה הכללי) דאז, היו במקרים רבים הראשונים לשמוע את הסיפורים שהפכו עם הזמן למיתוס מוכר. רב"ט משה לוי, שהשמיד מארב מצרי לבד אחרי שידו נקטעה, שמפקדיו נהרגו ושחייליו התפנו; סגן יובל נריה, ששרד את פגיעות המצרים פעם אחר פעם, החליף מסגרות וביצע מעשי גבורה במשך למעלה משבוע ימים; סרן אסא קדמוני, שהצליח לעמוד במשך כארבע שעות בקרב סרפיאום תחת אש בלתי פוסקת – אלה ורבים אחרים מצאו ביטוי ראשון על שולחן הדיונים של ועדת מרון.

תמונת מלחמה

כבר עם כינוס הוועדה הבינו מרון (85), מראשוני חיל השריון בצה"ל, ועמיתיו – ביניהם תא"ל דני מט, מפקד חטיבת הצנחנים 247 במלחמה, ותא"ל (מיל') אשר לוי, סגן מפקד אוגדה 252 במילואים – שמלחמה כמו יום הכיפורים תגזור עליהם שעות נוספות במשרד. "עוד לפני שהתחלנו, היה לנו ברור שלהפוך כישלון להצלחה בזמן כל כך קצר זה לא משהו שאפשר לעשות בדרכים המקובלות", אומר מרון. בעוד צה"ל היה עוד שרוי בהלם בעקבות האירועים, חברי ועדת העיטורים היו בין הראשונים שקיבלו תמונה רחבה של המלחמה והבינו את גודל הדברים. "קיבלנו פוקוס על כל מיני נקודות שיחד נתנו לנו תמונה של רצף. נדרשו מחקרים וקריאה של הרבה חומר בשביל להיחשף למקרים האלה". מכלול הסיפורים והעדויות הוסיף לתובנה ולפליאה על המלחמה שזה עתה תמה. "כל אחד מאיתנו פעל בגזרות השונות ובמקומות אחרים. כולנו הבנו את הקושי, את הבעייתיות שהייתה עם פתיחת המלחמה והסיפוק ושביעות הרצון מתוצאותיה. הרי הכול התחיל במצב הכי מסובך שאפשר לתאר, ובסופו של דבר, כעבור 18 יום אתה מוצא את עצמך 100 קילומטרים מקהיר ובטווח תותחים מדמשק", מספר מרון. "זה לא מובן מאליו. כל מי שמבין בתולדות צבאות ותולדות מלחמות יגיד שממלחמה לא יוצאים תוך 18 יום ולא תוך 80 יום, אלא קודם כול אוכלים הרבה חצץ".

כאשר מרון עובר על רשימת המעוטרים של מלחמת יום הכיפורים, בורקות עיניו. הוא נזכר בכמה מסיפורי הגבורה. "אני לא זוכר את השם, אבל היה סיפור על מפקד טנק ברמת הגולן שהטנק שלו נפגע והוא יצא שלם, אז הוא הלך לחפש כלי אחר", נזכר מרון. "מישהו אמר לו שבמחנה הקבע נשארו כמה טנקים לא מאוישים, והוא החליט לנסוע לשם בטרמפים עד רמת הגולן. הוא באמת מצא טנק, אסף במקום כמה אנשי צוות וחזר לקרב. הכלי שלו נפגע פעם שנייה, וכשהוא חזר למחנה פעם נוספת, כבר לא היו במקום טנקים. נאמר לו שבמחנה כורדני, על יד חיפה, יש עוד טנקים והוא נסע לשם בטרמפים. שם מצא טנק נוסף, ועל שרשראות נהג אותו לרמת הגולן. בדרך הוא פגש את מפקד המחלקה שלו שסיפר שהטנק שלו גם כן נפגע. בתגובה הוא הציע לו להצטרף לטנק שמצא, וזה הסכים. ואז הוא אמר למ"מ: 'אבל בתנאי אחד - שאני אהיה המפקד. אם תרצה, אתה יכול להיכנס כתותחן', והוא נכנס", ממשיך מרון. "אנחנו שמענו את עדות המ"מ, כי בסופו של דבר המט"ק נפגע פעם שלישית ונהרג. שאלנו אותו: ‘איך אתה כקצין הסכמת?' אז הוא ענה: ‘קודם כול, לו היה כלי ולי לא. דבר שני, הכרתי אותו והוא היה מפקד טנק לא רע'".

נפל עלינו הבניין

למרות מספר העיטורים והצל"שים הגבוה, כ־560, מרון גורס כי גישתם הייתה בררנית מאוד ובלתי פזרנית. “אני לא חושב שאנחנו הרבינו במתן אותות יחסית למה שקורה בצבאות אחרים. להפך, אנחנו היינו די קמצנים בעניין הזה. בצבאות זרים מספקים את האותות דרך האפסנאות. אחרי מבצעים או מלחמות, מפקד האוגדה מעניק למפקדי החטיבות כך וכך אותות מסוג זה ואחר, והמפקדים מעניקים אותם לחיילים. יצאנו מתוך הנחה שצה"ל הוא צבא קטן, כולם מכירים את כולם ויודעים מה האחר עשה, לכן השתדלנו מאוד שלא לעשות שגיאות ובטעות להעניק למי שלא מגיע". ועדת מרון לא העניקה צל"שים עד גמר המלאי, אלא בררה מתוך ההמלצות את הסיפורים יוצאי הדופן. אולם התברר שאותם אירועים לא תמיד נראו מיוחדים בעיני גיבורי העלילה. “היינו עדים גם לתופעה של ‘לא מגיע לי'. תחילה שמענו עדויות על חיילים ובסוף ביקשנו את האיש עצמו, רצינו שיספר את הסיפור. הרבה מאוד מהם אמרו: ‘תשמע, אני מילאתי את תפקידי, זה מה שאני נדרשתי לעשות. אני לא חושב שזה היה משהו יוצא דופן'. אמרנו לו: ‘את זה תשאיר לנו, אתה תספר לנו את העובדות'. היו אנשים שבהחלט האמינו באופן שלם שמה שהם עשו זה במסגרת תפקידם".

מטבע הדברים, חלק מהחלטות הוועדה עוררו ביקורת ציבורית – מדוע זה קיבל את עיטור הגבורה, ומדוע אחר קיבל בכלל עיטור. מרון מעיד כי הוא שלם עם כל החלטות הוועדה, ולא מהסס לנמק. “קהלני היה מג"ד טנקים ברמת הגולן בחטיבה 7, שלא עשה אקט מסוים כמו של משה לוי, אלא במשך שלוש יממות ברצף בלם את השריון הסורי. עכשיו, יבוא מישהו ויגיד שגם למח"ט, יאנוש, מגיע. כן, אבל אנחנו החלטנו שסגן־אלוף היא הדרגה הכי גבוהה שתקבל עיטור. חתכנו את זה באופן שרירותי לחלוטין". החלטת הוועדה להעניק את עיטור העוז למג"ד נוסף, יצחק מרדכי מגדוד 890, הייתה אף היא שנויה במחלוקת, כיוון שהאירוע עליו כביכול קיבל מרדכי את העיטור, קרב החווה הסינית ב־17 באוקטובר, היה אירוע טראומטי והכול מלבד קרב מופת. “החווה הסינית היא כישלון מבחינה צבאית", אומר מרון. “היו הרבה נפגעים ולא השיגו הרבה, ויש שטוענים עד היום שאיציק מרדכי לא היה צריך לקבל עיטור. אבל צריך לדייק ולראות שהוא לא קיבל את האות על ניהול הלחימה בחווה הסינית", הוא מחדד. “האות ניתן לו על כך שתוך זמן קצר הוא החזיר את הכוח לרמת פעילות והם חזרו למלחמה, אחרי טראומה קשה כפי שהם עברו. זה מראה על מנהיגות יוצאת דופן".

במלחמה פיקד מרון על אוגדה 440, כוח משימתי שהוקם לצורך מבצע “אור ירוק". במסגרת המבצע, היה אמור לנחות כוח שריון וחי"ר מעבר למפרץ סואץ, על גבי נט"קים (נחתות טנקים), לתקוף יעדים בשטח מצרים ולתגבר מדרום את כיתור הארמייה השלישית. המבצע הנועז תוכנן להתקיים 24 שעות לפני הפסקת האש, אך בוטל ברגע האמת. לתפקידו העיקרי כראש מה"ד מונה מרון חודשיים וחצי לפני פרוץ המלחמה. “אני קיבלתי את דרגת האלוף ב־23 באוגוסט 73', ואז נעשיתי גם חבר המטה הכללי. היו לבטים על מה צריך לעשות עם ההכנות של האויב למלחמה, שכולם ראו אותן בשטח אבל תרגמו אותן אחרת. הוויכוחים והדיונים שהתקיימו במטכ"ל היו מאוד נוקבים, היו קולות בעד והיו נגד. חלק אמרו שצריך לגייס מילואים לפני יום כיפור, אולי כמה ימים לפני. הטענה נגד הייתה שאם הם טועים, אז הוצאנו כסף רב והושקע מאמץ כי גויס מערך. זה לא פשוט, אבל זה לא עומד בשום פרופורציה למה יקרה אם הם צודקים", הוא מספר. “אני הייתי עם המיעוט באותו זמן שאמר שצריך לגייס, יחד עם ישראל טל שהוביל את העמדה הזאת. אבל הייתי ‘טירון' במטה הכללי". נראה כי מחדלי ההנהגה הצבאית והמדינית תמיד יהיו לנושא מרכזי וטעון שילווה את זיכרון המלחמה, אך לצדם ישנם העיטורים והצל"שים שמאחוריהם סיפור הפוך, על גבורתם של אלה שהיו בחזית ושינו את התוצאה תוך סיכון חייהם. “בשביל לשנות את המצב ממופתע־בולם, לתוקף־יוזם, בנתוני פתיחה כל כך גרועים, להפוך את הקערה על פיה, ולהיות מנצח בתוך מלחמה כזאת, חייב להיות משהו מיוחד", מציין מרון. “יש הבדל בין זה שאתה אומר ‘נפל עליי בניין, אני לא יכולתי לשלוט', לבין זה שהפלת על עצמך את הבניין. במלחמה הזאת אנחנו הפלנו על עצמנו. לא היה הכרח שנתוני הפתיחה יהיו כאלה. כך או כך, היה פה ערבוב של סיפוק אדיר על ההצלחה, יחד עם הצער על נתוני הפתיחה. שני הדברים האלה התקיימו, ומכיוון שזו הייתה מלחמה קשה, סברנו שבוודאי יהיו במלחמה הזאת יותר סיפורים, ובאמת התברר שהיו יותר מקרים שראויים לקבלת אות או צל"ש".