אמי המרגלת

בשנת 2009, רגעים אחדים אחרי שהגיש את כתב האמנה לנשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, ניצב השגריר הטרי דאז, יצחק לבנון, על המרפסת המשקיפה אל חצר הארמון הנשיאותי בקהיר, כשברקע בוקעים צלילי "התקווה" שנוגנה על ידי תזמורת בית הנשיא. דמעות נקוו בעיניו. זה היה הרבה יותר מחלום ילדות שהתגשם. היו אלה רגעים שניקזו לתוכם סיפור חיים שלם.

מי שעמד על המרפסת באותן דקות היסטוריות, והביט בהתרגשות אל דגל ישראל המתנופף, הוא לא אחר מאייזיק כהן קישיק - הילד שנולד בביירות ואצר בליבו כל השנים את הסוד הכמוס על אמו. זה אותו הנער ש־46 שנה קודם לכן עמד בבית המשפט הצבאי בלבנון יחד עם בני משפחתו, וליבו נקרע עם הישמע גזר הדין למרגלת היהודייה, שולמית כהן. "על פי חומרת הדין, ביהמ"ש קובע כי הנאשמת ראויה לעונש המרבי: מוות".

סיפורה של המרגלת היהודייה מביירות ריכז סביבו הילה אפופת מסתורין. דמותה הצבעונית ומסלול חייה ריתקו את העיתונות הערבית, שזיכתה אותה בכינוי "מאטה הארי של המזרח התיכון". אלא שבשביל יצחק לבנון, השגריר בדימוס, הלא הוא אייזיק הילד והנער לבית כהן־קישיק, שולמית כהן היא לפני הכל אמא. "מגיע לך עונש מוות, אבל אני פוסק 20 שנה בכלא עם עבודות פרך, על כך שבגדת במדינה שבה חיית כל כך הרבה שנים", נזכר הבן יצחק (אייזיק), שלימים עם עלייתו לארץ שינה את שם משפחתו ללבנון.

"הוא לא הסתפק בעונש שהטיל זה עתה על אמי. הפעם הוא פונה אל אבי, ז'וזף כהן קישיק, שיושב גם הוא על ספסל הנאשמים לצידה של אמי. 'ראוי היה שנגזור עליך עשר שנות מאסר, אבל בהתחשב בגילך המבוגר ובהיותך אחראי לפרנסת המשפחה, בית הדין גוזר עליך שנתיים מאסר בפועל'", משחזר לבנון בספרו החדש, "בעין הסערה - סודות דיפלומטיים" (ידיעות ספרים). "המשכתי לשבת. מנסה לעכל את הדברים. עונש מוות ומייד אחריו 20 שנה בכלא. ואבא, האיש הגאה והמכובד, חווג'ה ז'וזף, ייאסר לשנתיים. עולמי חרב עלי. כל כך קיוויתי שזה יהיה אחרת, שנצא מכאן כמנצחים, אבל המציאות הלמה בי. אני כל כך קרוב לאמא, אבל אסור להתקרב אליה. לחבק. ללטף את הפנים שהסבל שעברו ניכר בהן".

קודים סודיים ברדיו

לילות הקיץ החמים של ביירות. השנה 1961. דפיקות על דלת בית משפחת כהן קישיק בשכונת ואדי אבו ג'מיל, שכונת היהודים. שקט בבית. כולם ישנים חוץ מאייזיק ואמו שולמית, שיושבים יחד בסלון. אייזיק, לבוש בגופייה, עונד לצווארו שרשרת של מגן דוד, לא חושד בדבר.

"היו דפיקות חזקות, הלכתי לפתוח, הקצין דחף אותי ונכנס פנימה. הבנתי שהם באים לעצור את אמא רק אחרי שראיתי את הסוכן הערבי־לבנוני שנהג לבוא אלינו הביתה. חשבתי שהוא משלנו, בסוף התברר שהשחילו אותו לרשת כדי לעלות על עקבותיה של אמא. רציתי להפגין מצ'ואיזם, אבל אמא, שכבר הבינה מה קורה, אמרה, שב בצד. אני זוכר שהם התחילו להפוך את הארון. היתה שם קופסה שפעם מישהו בנה לאמא עם חמישה חומשי תורה, והחיילים הלבנונים החרימו אותה כי חשבו שיש בה משדרים. אחיי נכנסו לחדר יחד עם אבא, ואז לקחו את אמא בשלוש לפנות בוקר".

לאחר שנעצרה הקשר עימה ניתק, ובמשך פרק זמן ממושך לא ידעו בני המשפחה מה עלה בגורלה. "היו דיבורים שהסורים רוצים אותה. היתה תקופה שחשבנו שאולי היא בכלל לא בלבנון. יום אחד באו לקחת אותי מהאוניברסיטה לחקירה, שאלו מה אני יודע על הפעילות של אמא, הכחשתי הכל. ואז הם הפעילו סלילים של מכשיר הקלטה גדול, ואני שומע את הקול שלי אומר בהקלטה '14 גלילי בד', זו היתה מילה בערבית שהשתמשתי בה כשרציתי להודיע לאמא ש־14 יהודים הצליחו להגיע והם בדרכם לישראל.

"הם שאלו לפשר הדבר ואני אמרתי 'אבא שלי עובד עם גלילי בד, הוא הרי עסק במסחר'. הם לא קנו את הסיפור. ואז בחדר החקירות הכניסו את אמא, ראיתי אותה מרחוק בפעם הראשונה אחרי זמן רב ונשמתי לרווחה שהיא פה ולא בדמשק. היא פנתה אלי ואמרה לי בעברית: לא הודיתי בשום דבר".

כהן ידעה להתחבר לאנשים. בצמרת הממשל הלבנוני הכירו אותה. היא הצליחה ליצור קשרים עם בכירים לבנונים. במשך 12 השנים שבהן הופעלה הוטלו עליה משימות משירותי הביון והמודיעין בישראל, והיא היתה אחראית להברחת מאות רבות של יהודים מלבנון ומסוריה.

"עם הזמן התגבש נוהל די קבוע: הצעירים שחצו את הגבול מסוריה הגיעו לאנשי קשר בביירות, שדאגו להסתיר אותם בבית הכנסת או בבתי תושבים. השלב הבא היה להודיע לאמא על הגעת הצעירים והיא החלה להכין את המעבר לישראל", הוא כותב בספרו.

איסוף והעברת מידע לישראל היו חלק משגרת יומה. רק בדיעבד יתברר כי לכהן היתה נגיעה גם לפרשת חטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שסבו החרדי ניסה להבריחו לחו"ל בראשית שנות ה־60. שליחה מטעם הסב שלחה לביירות את בנה, הנושא דרכון צרפתי, כדי לבדוק אם אפשר להסתיר את הילד החטוף בלבנון - מקום שבו המוסד לא יכול לפעול בחופשיות. הידיעה הגיעה לשולמית כהן וזו ייעצה לרב שרם, הרב הראשי של ביירות, לדחות את הבקשה. "היו לי חיים טובים בביירות, חברים, לא היה חסר לנו כלום בבית. עם הזמן אתה מתחיל לגלות. בן אדם שבא אלינו פתאום הביתה, ואנחנו שואלים מי זה.

"בימי שישי היתה תכונה של דחיפות בבית לקראת שבת, אמא היתה מפצירה בכל הילדים 'עכשיו לא לדבר, תהיו בשקט', ולא הבנו למה. היא היתה מתיישבת ליד הרדיו, מקרבת אותו אליה ומקשיבה בלהיטות לתוכנית שירים וד"שים מישראל. הרדיו היה בווליום נמוך, בכל זאת מדינת אויב. רק כעבור זמן הבנו שבתוכנית שובצו קודים לאמא מהמפעילים שלה בישראל", מספר לבנון.

"סירבתי לדבר ערבית"

העיסוק הלא שגרתי והאינטנסיבי שבחרה לעצמה כהן הצריך לעיתים היעדרות מהבית לטובת המשימות שביצעה. היא תמרנה בין קריירת ריגול לבין היותה אשת איש ואמא לשבעה ילדים בביירות של שנות ה־60. היא עשתה מה שמעטות העזו לעשות בתקופתה. הדחיפה והעידוד שקיבלה מבעלה ז'וזף היו מרכיב חשוב בהצלחתה. "האחים של אבא היו לפעמים מעירים לו שזה לא מקובל - רואים את אשתך פה, ומסתובבת שם לבד, אבל הוא גיבה אותה במאה אחוז. הוא גם היה איש הסוד שלה".

כעבור שש שנים, שבהן היתה כלואה בבית הסוהר בביירות בתנאים קשים וסבלה מעינויים, שוחררה כהן במסגרת עסקה לחילופי שבויים בין ישראל ללבנון. "לקחו את אמא לראש הנקרה, שם היא עברה את הגבול. כשאמרו לה 'לוקחים אותך עכשיו לראות את הסבתא שלך בירושלים', היא אמרה 'אבל לפני כן קחו אותי למספרה'", מספר לבנון. "השארנו הכל מאחור, כל אחד ארז מזוודה ויצא".

"בביירות הייתי אייזיק המפוחד, הנרדף, שרואה את דגל ישראל נרמס", הוא מספר, "מחפש שיעשו לו טובה לשחרר את אמא שלו או שיכניסו לתא בכלא את האוכל שהיא אוהבת מבלי שהסוהרות ידחפו לתוכו אצבעות. כאשר הגעתי למצרים זה היה אייזיק, נציג של מדינה ריבונית, מתבונן בעיני בני שיחו בגובה העיניים ובראש מורם".

היחס ללבנון אמביוולנטי, והתחושות מסובכות. מהארץ שבה נולד וגדל, מהמקום שבו התעצבה אישיותו, נצרבו בחלוף השנים זיכרונות מרים שהאפילו על כל הטוב שלבנון ידעה לתת לתושביה. "אהבתי את לבנון עד למעצרה של אמא. אחר כך הכל השתנה. היתה תקופה שסירבתי לדבר ערבית, התנתקתי מלבנון. אבל עם השנים, לאט־לאט זה חזר, עדין יש לי רגש, נשאר בי משהו".

בין צ'אד למאוריטניה

בודדים נחשפו לסוד. הוא הצליח לשמור עליו רוב הזמן. העבודה בשירות החוץ של מדינת ישראל הצריכה הצנעה של פרט זה מהביוגרפיה שלו, מה גם שהוא עצמו לא רצה שהצלחתו תיוחס לעובדה שהוא "הבן של". "היה לי חשש בפריז שיידעו מהפרשה, כשמוניתי לאיש הקשר של הלבנונים שמגיעים, אולי יבוא מישהו שיכיר את המשפחה שלי. וזה קרה לי בפריז עם נציג הכוחות הלבנוניים שאמר לקולגה שלו, זה הבן של המרגלת. מיהרתי להכחיש ואמרתי מה פתאום, אתם מתבלבלים".

תהליך הנורמליזציה שהתפתח בין ישראל לכמה מדינות ערביות בשנים האחרונות לא הפתיע את לבנון. "כשהייתי שגריר בז'נבה גיליתי שמי שעומד בראש ארגון הפטנטים הוא סודאני, כאמל אידריס. ארגנו מפגש בין שר בכיר שלהם המקורב לצמרת השלטון לשר החוץ שלנו דאז, סילבן שלום, וכך הפשרנו את האווירה בין ישראל לסודאן", מספר לבנון.

"לשר הסודאני היתה בקשה: בית הדין הבינלאומי בהאג ביקש להעמיד לדין 51 חיילים מצבא סודאן, בחשד למעורבותם ברצח העם בדארפור. השר הסודאני ביקש שישראל תפעיל את השפעתה כדי שהחיילים יישפטו בסודאן ולא בהאג. שלום הבטיח להעלות את הנושא בפני מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן.

"גם הניסיונות לכונן קשרים עם צ'אד באו מכיוון פחות צפוי. התיידדתי עם איש עסקים יהודי־ישראלי שהיה מקורב לשגריר צ'אד בפריז, והחלטתי להוביל מהלך. ידעתי שצ'אד עשירה מאוד באוצרות טבע, בעיקר בצפון המדינה סמוך לגבול עם לוב, אזור שלוב לטשה אליו עיניים. הצלחתי להגיע עד שר ההגנה שלהם, אידריס דבי, שמכהן כיום כנשיא המדינה. הצעתי לשלוח לצ'אד יועצים צבאיים שיסייעו למדינה, ושלושה אנשי צבא נשלחו לשם ועסקו בייעוץ ובהדרכה.

"חלף זמן, המתיחות בין לוב לצ'אד גברה והצבא הלובי חדר לשטחה של צ'אד. בישראל נכנסו ללחץ וחששו לגורל היועצים. כשנודע לי על הכוונה להחזיר את אנשי הצבא, התקשרתי למשרד החוץ והסברתי שלא נשקפת להם סכנה. הרמטכ"ל, משה לוי, החליט להחזיר את היועצים הביתה. המלחמה הסתיימה, הצבא הלובי נסוג. ביקשו ממני לחדש את הקשר עם צ'אד. פניתי לשגריר בפריז וקיבלתי תשובה חד־משמעית: 'מצטערים, לא תודה. כשהיינו צריכים אתכם לא הייתם כאן. ברחתם...'". רק בחלוף שלושה עשורים, ב־2019, חודשו היחסים בין ישראל לצ'אד.

מדינה אפריקנית אחרת שאליה נסלל נתיב קשר בתקופתו היא מאוריטניה. "פנו אלי נציגים ממאוריטניה, והביעו רצון לקדם יחסים עם ישראל. העברתי את הפנייה למשרד החוץ, אבל שם לא התלהבו: מי צריך אותם? אחת המדינות העניות ביותר בעולם, במה היא תועיל לישראל? עניתי בלשון פיוטית־מה: כאשר ישרור יובש דיפלומטי סביבנו, נווה המים ששמו מאוריטניה ירווה את צימאוננו... כעבור זמן הגעתי לעיר הבירה, שוב עם קב"ט ואיש מנהלה, כדי להתחיל לקדם את המהלך", כותב לבנון.

"שאלתי אם אפשר לארגן פגישה בין שר החוץ האינדונזי לשר החוץ הישראלי, והתקבלה תשובה חיובית, בתנאי שהדבר יישמר בסודיות. השר האינדונזי הסביר שכל עוד לא נפתרו כל הבעיות עם הפלשתינים, אין דרך לקשרים פומביים". לפגישה המפוספסת הזאת לא היה המשך.

אבל הפספוס הגדול לדבריו טמון במצב היחסים עם השכנה לבנון. על המציאות שחווה כיום המדינה ההרוסה והסיכויים ליציאה ממצב העוינות עם ישראל, קשה לחלץ ממנו אמירה אופטימית. "זה מעציב אותי", הוא מודה. "המבנה הפנים־לבנוני שונה והיה ברור שהוא יגרום לחיכוכים, אבל כואב לראות מדינה יפהפייה נרמסת. זו לא אותה לבנון. זה מטריד כי חשבתי שתהיה שכנות טובה. מדינת לבנון לא תהיה השנייה או השלישית אחרי איחוד האמירויות שתעשה שלום עם ישראל, אלא האחרונה". 

מקור הכתבה